ביקורת ספרותית על סיפורי הופמן (2018) - מפרשים # מאת א.ת.א הופמן
ספר טוב

---

בסיפור "קדירת הזהב", הארוך מבין חמשת הסיפורים שבקובץ, מסודרים הפרקים לפי 12 משמרות לילה. ב"משמרת הרביעית" פונה פתאום הופמן אל "הקורא הנלבב" ושואל כך:

"הרשאי אני לשאול אותך - דווקא אותך, קורא נלבב - אם היו לך בחייך שעות, ואפילו שבועות וימים, שכל מעשיך ועיסוקיך הרגילים עוררו בך מיאוס ושאט־נפש, וכל מה שהיה חשוב ורב־ערך בעיניך, כל מה שנשאת בלבך ובמחשבותיך תמיד, נראה לך פתאום תפל ועלוב?"

הרמתי את מבטי מתוך דפי הספר וחיפשתי מסביבי "קורא נלבב". זה רק אני ברכב, בקצה הפארק התעשייתי. מנצל כמה דקות לקריאה באור האחרון של היום בזמן שהתפנה בין העבודה למטלה מסוימת לפני החזרה הביתה.

הופמן הוא מייצג מובהק של הרומנטיקה הגרמנית. דמויותיו עוברות חוויות מיסטיות וסוריאליסטיות, קרועות בין מציאות מוגבלת לעולם הפנטזיה, שמציע הכל בעוצמה מוגברת: יופי, עומק, עונג, אבל גם טירוף ואימה. דווקא בעולם הפנטזיה מתעוררות הדמויות מהשינה של המציאות; האהבה מתוקה יותר והמוסיקה מטלטלת יותר. המודל הבסיסי בסיפורים (לא תמיד אחד לאחד) הוא של גבר צעיר שנסחף לשתי אהבות במקביל, כשאחת מהן מציאותית והשנייה, הפנטסטית, מייצגת כמיהה לשמיימי, לאינסופי, אולי להשראה / אמנות / חכמה. הנערה הנכספת, אגב, בדרך כלל גם מוסיקלית.

בסיפור החמישי, הקצר ביותר (והפחות מוצלח), חוקר מעט הופמן את "דון ג'ובאני" של מוצרט (הופמן, שהעריץ את מוצרט, הוסיף לעצמו את השם "אמדיאוס", לא פחות). אמנם הייתי שותף להתלהבות שלו ונהניתי לזהות את קטעי המוסיקה שהתייחס אליהם, אבל יתכן שהסיפור לא נועד לעמוד בפני עצמו. כנראה, דרכו, הוא מבטא את הרעיונות מהסיפורים האחרים באופן מפורש יותר, כשהוא מייחס את אותו עולם אידיאלי שמימי ישירות למוסיקה. וכמו שהסיפורים במובן מסוים נולדו מהמוסיקה, כך הם גם היו השראה ליצירות מוסיקליות חדשות, כמו למשל "קרייזלריאנה" של שומאן ו"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי, שמתייחסים לסיפורים של הופמן (שאינם בקובץ הזה), ו"סיפורי הופמן" - אופרה של אופנבאך (מהמאה ה-19, כמו שתי הדוגמאות הקודמות), בהשראת שני סיפורים וחצי שמופיעים בקובץ, וסיפור נוסף. חצי - כי בסיפור המסגרת באופרה מופיע הופמן עצמו כדמות מספרת, כשבינתיים, באותו סיפור מסגרת, מבוצעת "דון ג'ובאני" של מוצרט (ואופנבאך באמת מצטט מ"דון ג'ובאני"). הקטע המוכר ביותר ב"סיפורי הופמן" של אופנבאך הוא הברקרולה (חפשו: Offenbach Barcarolle).

עוד אריה בולטת באופרה של אופנבאך, היא זו של אולימפיה, הבובה, במערכה שמבוססת על הסיפור "איש החול", הראשון בקובץ. הבחור ב"איש החול" מתאהב למעשה בבובה ממוכנת ומפסיד את הנערה האחרת, האמיתית. הופמן מעיר בסיפור, שבעקבות פרסום המקרה של הבובה הממוכנת, מחזרים רבים חשדו שהאהובה שלהם עלולה להיות בובה, ולכן "תבעו שלא תסתפק בהקשבה סתם, אלא גם תדבר מפעם לפעם דברים שיעידו על שכל חושב ולב מבין". בסיפור הזה, אם כן, ההבטחה לאושר הגלום בעולם הדמיון הנשגב, מתבדה: הגיבור נותר אומלל. ונזכרתי בבובה ממוכנת אחרת, ואולי זו בכלל אותה הבובה, של דליה רביקוביץ', שמשמיעה את קולה המושתק של הנערה הפגועה, שעולם הדמיון הגברי החליט בשבילה מי היא:

בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים 
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.

וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת
וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,
אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי
כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.

וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת
אַךְ הִנִּיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים
וְאִלּוּ כָּל צְעָדַי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.

וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן
וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.

# # #

בסיפורים "היועץ קרספל" ו"המכרות בפאלון", כמו ב"איש החול", המשיכה לפנטזיה ולסמוי מביאה איתה פורענות. באחרית דבר מאת נילי מירסקי, יש תובנות מעניינות על הופמן, הרומנטיקה הגרמנית והאגדה האמנותית. היא משווה את רעיון "הגאולה באמצעות היופי המוחלט" שמועד לכשלון בעולם המעשי, גם ביצירות שאחרי הופמן, למשל בסיפוריו של תומאס מאן.

בסיפור "קדירת הזהב", לפעמים איבדתי סבלנות. הרגשתי שבנוסף לאורכו היחסי, הלך הופמן והתפרע מדי עם הדמיון. אבל הסיום, לדעתי, הצדיק את הדרך. בלי לספיילר: כמו שעולם הרוח, היצירה והדמיון עשוי להביא ל"הכרת התוֹאַם הקדוש שבין היצורים כולם", ומתוך כך לאושר עילאי (נשמע כמו שפינוזה?), כך את אותו "תואם קדוש", הכמוס בסודותיו של הטבע, כמו שכותב הופמן, מגלה הטבע לשירה.

# # #

הרמתי את מבטי מתוך דפי הספר. בחורשה הצמודה למבנים התעשייתיים רצו צבאים.

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על סיפורי הופמן (2018) - מפרשים #