ספר שיצא ב־1939, עם עלילה שמתעדת את הוליווד של שנות השלושים כהתגלמות הניוון הערכי והתרבותי שבא עם שגשוג תעשיית הבידור המודרנית.

טוד הַאקֶט, הדמות הראשית, הוא צייר, בוגר ייל, שמגיע להוליווד ממזרח ארה"ב ומועסק בתור מעצב תפאורה ותלבושות בחברת סרטים גדולה. הוא מתכנן, במקביל, ציור ענק בשם "שריפת לוס־אנג'לס", שמשקף למעשה את רוח הספר. המספר מתייחס לציור כביכול כיצירה ידועה ומוערכת. טוד האקט חי את הוליווד מבפנים: רואה מקרוב את הזיוף, את העוצמה חסרת־התקדים של תפאורות ענק והמוני ניצבים בסרטי מלחמה, את העליבות של האנשים הרבים שמתנקזים לשם, חלקם כדי לקבל תהילה רגעית, חלקם כדי לנצל את מחפשי־התהילה, וחלקם כדי "למות בקליפורניה". אלה האחרונים מתוארים כמלאי אכזבה ושנאה, והופכים, כקהל, לתנועה מטרידה, אלימה, דורסנית, חסרת־שליטה. ארבה.

זה ספר מטריד. הדמויות יצריות וחלשות, מתמזגות בקלות באותו עדר עליו מדבר הספר. פיי גרינר, צעירה שאפתנית שמנסה להיות כוכבת, מהווה מטרה לגברים יצריים, כולל טוד עצמו, שנדחה על ידה (מה שלא מפריע לו לתכנן אונס). היא, מבחינתה, בהחלט לא מהססת להשתמש בגברים למטרותיה ("מיקמה את האהבה במטוס מיוחד, שבו לא טסו אנשים ללא כסף או יופי"). הארי גרינר, אביה של פיי, שחקן כושל וחולני, שמאמץ את דמות הליצן גם מחוץ ורחוק מהבמה, משקף בדמותו הנלעגת את הבוז וההתנשאות שטבועים בבידור ההמוני. והומר סימפסון (הומר סימפסון!), שהגיע להוליווד מתוך המלצה רפואית, חרדתי, חולני ובודד, אחרי עשרים שנה של עבודה אפורה כרואה חשבון בבית מלון; הומר סימפסון הוא בו זמנית האדם החלש שמתמזג עם העדר וקרבן העדר בעצמו. אם יש קשר כלשהו להומר סימפסון המצויר, זה אולי בביקורת על השיטה המודרנית־תעשייתית ועל הטמטום ההמוני. בהומר סימפסון שכאן, אין בכל מקרה שום דבר קומי.

"עד שהגיעו אל שורת ההמונים נראו שונים, כמעט מתגנבים, אך ברגע שנהפכו לחלק מהם, נעשו שחצניים ושוחרי קרב" - כך מתואר נחיל האנשים ההופך להמון (עמ' 173), שבא לצפות ב"כוכבים" באיזו פרימיירה - "כל ימי חייהם היו עבדים לעמל קשה ותפל, מאחורי מכתבות ומכונות־חישוב, בשדות ובמכונות משמימות מכל הסוגים, חוסכים את פרוטותיהם וחולמים על אודות הפנאי שיהיה שלהם לכשיחסכו די. לבסוף הגיע היום... לאן עוד יכלו לשים פעמיהם אם לא לקליפורניה, ארץ השמש והתפוזים? ...השעמום שלהם נעשה איום יותר ויותר. הם מכירים בכך שהוליכו אותם שולל והם בוערים באיבה. כל יום מימי חייהם קראו בעיתונים והלכו לסרטים. אלה גם אלה הלעיטום בסיפורי לינץ', רצח, פשעי־מין, פיצוצים, הריסות, קיני־אהבים, שריפות, מעשי־ניסים, הפיכות, מלחמה. תזונה יומית זו הפכה אותם למתוחכמים. השמש היא בדיחה. תפוזים אינם יכולים עוד לדגדג את חיכם התשוש. אין דבר שיוכל להיות אלים דיו כדי למתוח את מוחם וגופם הנרפים. הם רומו ונבגדו. הם השתעבדו וחסכו לשווא."

היה רע לתפארת.

ספר שיצא ב־1939, עם עלילה שמתעדת את הוליווד של שנות השלושים כהתגלמות הניוון הערכי והתרבותי שבא עם שגשוג תעשיית הבידור המודרנית.

טוד הַאקֶט, הדמות הראשית, הוא צייר, בוגר ייל, שמגיע להוליווד ממזרח ארה"ב ומועסק בתור מעצב תפאורה ותלבושות בחברת סרטים גדולה. הוא מתכנן, במקביל, ציור ענק בשם "שריפת לוס־אנג'לס", שמשקף למעשה את רוח הספר. המספר מתייחס לציור כביכול כיצירה ידועה ומוערכת. טוד האקט חי את הוליווד מבפנים: רואה מקרוב את הזיוף, את העוצמה חסרת־התקדים של תפאורות ענק והמוני ניצבים בסרטי מלחמה, את העליבות של האנשים הרבים שמתנקזים לשם, חלקם כדי לקבל תהילה רגעית, חלקם כדי לנצל את מחפשי־התהילה, וחלקם כדי "למות בקליפורניה". אלה האחרונים מתוארים כמלאי אכזבה ושנאה, והופכים, כקהל, לתנועה מטרידה, אלימה, דורסנית, חסרת־שליטה. ארבה.

זה ספר מטריד. הדמויות יצריות וחלשות, מתמזגות בקלות באותו עדר עליו מדבר הספר. פיי גרינר, צעירה שאפתנית שמנסה להיות כוכבת, מהווה מטרה לגברים יצריים, כולל טוד עצמו, שנדחה על ידה (מה שלא מפריע לו לתכנן אונס). היא, מבחינתה, בהחלט לא מהססת להשתמש בגברים למטרותיה ("מיקמה את האהבה במטוס מיוחד, שבו לא טסו אנשים ללא כסף או יופי"). הארי גרינר, אביה של פיי, שחקן כושל וחולני, שמאמץ את דמות הליצן גם מחוץ ורחוק מהבמה, משקף בדמותו הנלעגת את הבוז וההתנשאות שטבועים בבידור ההמוני. והומר סימפסון (הומר סימפסון!), שהגיע להוליווד מתוך המלצה רפואית, חרדתי, חולני ובודד, אחרי עשרים שנה של עבודה אפורה כרואה חשבון בבית מלון; הומר סימפסון הוא בו זמנית האדם החלש שמתמזג עם העדר וקרבן העדר בעצמו. אם יש קשר כלשהו להומר סימפסון המצויר, זה אולי בביקורת על השיטה המודרנית־תעשייתית ועל הטמטום ההמוני. בהומר סימפסון שכאן, אין בכל מקרה שום דבר קומי.

"עד שהגיעו אל שורת ההמונים נראו שונים, כמעט מתגנבים, אך ברגע שנהפכו לחלק מהם, נעשו שחצניים ושוחרי קרב" - כך מתואר נחיל האנשים ההופך להמון (עמ' 173), שבא לצפות ב"כוכבים" באיזו פרימיירה - "כל ימי חייהם היו עבדים לעמל קשה ותפל, מאחורי מכתבות ומכונות־חישוב, בשדות ובמכונות משמימות מכל הסוגים, חוסכים את פרוטותיהם וחולמים על אודות הפנאי שיהיה שלהם לכשיחסכו די. לבסוף הגיע היום... לאן עוד יכלו לשים פעמיהם אם לא לקליפורניה, ארץ השמש והתפוזים? ...השעמום שלהם נעשה איום יותר ויותר. הם מכירים בכך שהוליכו אותם שולל והם בוערים באיבה. כל יום מימי חייהם קראו בעיתונים והלכו לסרטים. אלה גם אלה הלעיטום בסיפורי לינץ', רצח, פשעי־מין, פיצוצים, הריסות, קיני־אהבים, שריפות, מעשי־ניסים, הפיכות, מלחמה. תזונה יומית זו הפכה אותם למתוחכמים. השמש היא בדיחה. תפוזים אינם יכולים עוד לדגדג את חיכם התשוש. אין דבר שיוכל להיות אלים דיו כדי למתוח את מוחם וגופם הנרפים. הם רומו ונבגדו. הם השתעבדו וחסכו לשווא."

היה רע לתפארת.