ביקורת ספרותית על הציפורים מאת טאריי וסוס
ספר טוב

---

מתיס הוא בחור רפה שכל, בכפר הוא מכונה ׳הגולם׳. הוא לא מסוגל להתחייב לאף סוג של עבודה פיזית: הוא אינו יכול לשמור על ריכוז בכל פעולה הדורשת שימוש בידיו, מחשבותיו מסתבכות בכל פעם שהוא מנסה להתרכז, וכל ניסיון למצוא תעסוקה מסתיים בכשלון ולעג. אחותו, הֵגֶה, המבוגרת ממנו ב-3 שנים, מקיימת את שניהם בסריגת סוודרים.
אך המציאות העצובה הזאת אינה הדבר היחיד שהדמות הראשית מגלה בעצמה: חייו האמיתיים, המלאים והמספקים, מתקיימים בעולם פנימי בו הוא זוכה לפיצוי כלשהו באמצעות יחסיו הקרובים עם הטבע, יחסים של תקשורת והבנה. עצים ואבנים, מי האגם, כוחות הטבע והציפורים, כולם יצורים חיים שמדברים אליו, סביבו ובתוכו פנימה. אפשר לחדור למציאות של מתיס ולהרגיש את שהוא מרגיש בעצמו, להבין את השפה הסודית של הטבע, ולפרש את סמליו.
במציאות החיצונית והברורה הארועים החשובים הם התפוררות אהבת אחותו של מתיס והגשמת תכניתו האובדנית, אך אם עוקבים אחר השתלשלות הארועים דרך עיניו של מתיס, אפשר להבחין בכך שהפרקים האמיתיים והרלוונטיים הם מעוף החרטומן מעל בקתתו- סימן המבשר שינוי, אהבה ואושר- ומות הציפור מירי צייד, סימן מבשר רעות באשר לגורלו של הגיבור.
הוצאה מן הכלל עומדת ביסוד הסיפור. מתיס, הסובל מניכור חברתי, מנסה להזדהות עם האחר- בתחילה בדמות ציפור (החיה) ולאחר מכן דרך המוות, האחר האבסולוטי. הוא חי בשולי החברה. הקונפליקט המרכזי שלו הוא עם ״המתוחכם״, ״הנורמלי״, אלו שדנים אותו להשאר מחוץ ל״מחשבות המהירות״ ו״המתוחכמות״ שלהם. הוא אאוטסיידר, בגלל שאינו חכם, חזק או נאה. אך אם מתחשבים בטבע כתפאורת חייו- נופיו, יצוריו וסמליו- אז מתיס לא רק מתאים אליו בשלמות, הוא חלק אינטגרלי ממנו, עולם ללא גבולות בין העצמי לסביבתו, בו החוץ והפנים הם חסרי חשיבות.
הפיצול בין הטבע לחברה מחלחל אל העלילה ומעמיד את ״איש הטבע״ מתיס מול האחרים. הדיכוטומיה הזאת מתקבלת ומוגזמת ע״י הדמות הראשית, הופכת אותה לדימויים: בתוך עולמו הפנימי הוא סופג את המתח בין כוחות ידידותיים וחיוביים (הציפורים, האבנים, האי והמים) ואלו המסוכנים והעוינים המגולמים ע״י הברק. בדמיונו של מתיס הברק מייצג את החברה, עולמם של האנשים הרציונליים, נושאי הסיכונים, הסבל והמוות, עולם הנשלט ע״י תכליתיות ותוצאה. הֵגֶה ״הייתה כמו ברק כשסרגה פרח שושן״ וחוטב העצים בו היא מתאהבת, ירגן (יריב בעיני מתיס), אוחז בגרזן שהוא ״כמו ברק״: מעשיהם הם תוצאה טבעית של רצונותיהם, והם מסוגלים לבצע את עבודתם ולהגשים את תוכניותיהם. אך מתיס מכנה ״הבזק״ גם את פעולת המחשבה, והמשמעות שהוא מייחס לתופעה זאת מתמזגת במוחו למכלול מבולבל שמאיים עליו ובו זמנית מושך אותו.
אילו יכל לשלוט בברק- במחשבה, ביכולת היצרנית ובכל דבר ממנו הוא חושש- אולי היה יכול למצוא את מקומו בעולם ״האנשים הרגילים״, להשתלב סוף סוף במרחב החברתי. זהו הפיתוי שלו וזהו חורבנו. תכנון ׳תכנית הברק׳ שלו היא נסיון להתקרב לעולם החברתי אליו איננו שייך. הדבר דורש את התחייבות חייו אל הטבע: הוא שט בסירתו הקטנה, המרקיבה והישנה, על פני האגם, הוא יהרוס את קרקעיתה ומאחר שאינו יודע לשחות, יהיה תלוי בהחלטת הטבע האם ישרוד כשהוא נצמד למשוט (שהצליח סוף סוף להכין במו ידיו), או אם יטבע (המים הם הבלתי מודע, שאינו מוגדר וכל מה שהטבע טומן בחובו, אך בו בזמן סמל לחיים).
התכנית היא מבחן השתייכות: אם תצלח, מתיס מסוגל לחשוב כמו האנשים ״החכמים״ ובכך להפוך לאחד מהם. בזמן שהוא חוזה את תוצאות תכנוניו, הברקים חוזרים לשלוט בדמיונו בתדירות ומתיס מדגיש לעצמו שכעת הוא לבדו עם החכמים, בלי החרטומן שמייצג חברות והגנה (״הגה וירגן ואני, חשב. החרטומן לא היה חלק מהתכנית, הוא היה במקום אחר״).
[אזהרת ספוילר בעוד שתי שורות]
מתיס הוא חריג בין ״החכמים״, אינו שייך, אך האם באמת קיים מקום אליו הוא שייך?
את תכנית הברק שלו אפשר לפרש כנסיון לאמת את ההזדהות עם הטבע, ואת כשלון המבחן הזה, המוביל למוות, כסימן לעובדה שמתיס הוא לגמרי אאוטסיידר, מחוץ לחברה אך גם נבגד ע״י הטבע: התחייבותו של מתיס לטבע היא הפגנת השתייכות אך גם הצהרה על חיכוך חדש. הטרגדיה שלו היא כשלון כפול, אחד בתוך עולמו הפנימי, הטבעי, השני עם ׳הגולם׳.
אפשר גם לפרש את טביעתו כהצהרת השתייכותו לטבע. הוא חייב להנמק כיוון שדרך פעולתו אינה טבעית לו, הוא מנסה לחשוב כמו האנשים הרגילים והולך לאיבוד בתוך החברה. האגם שקולט אותו יכול לסמל את חזרתו של מתיס אל עצמו. רק הציפור, סמלו של עולם הטבע בכללותו, משדרת לו מסר טהור של קבלה עצמית וזהות. ״אתה הוא אתה,״ אומר לו החרטומן.
מותו של מתיס הוא שוב סמל של כניסה אל הפנים: ההתאבדות היא הצהרת כשלון (ביחס לחיים ״הרגילים״), אך בו בזמן היא מייצגת השתלבות, השגת המצב האידיאלי (הטבע). אין זה מן המקרה שזעקתו הסופית של מתיס נשמעת כשירת ציפור: הוא עומד על סיפה של מטמורפוזה.

משבר הזהות מקדים את המפגש עם הציפור ואת ההזדהות איתה ועם גורלה. מערכת יחסים מסובכת עם העצמי ומצב קיומי מדאיג הם תנאי מוקדם של ההתגלות המכריעה. הגיבור עומד מול המראה, משבר הזהות שלו מועצם באמצעות הניגוד בינו לבין הדמות המשתקפת ממנה. מתיס אינו מזהה את עצמו וגם אינו מזדהה עם הבבואה:

״עכשיו הרגיש שהוא מסתכל על מתיס.
לא לא, אמר קול בתוכו. זעקה קטנה ואילמת שלא ידע להסביר.
׳אין הרבה מה לראות,׳ מלמל.
[…] זה נשמע מדכדך.

[…] זגוגית המראה לא הייתה טובה במיוחד, היא עיוותה את התמונה […] הפרצוף שמולו היה מהורהר וכחוש. חיוור. אבל שתי עיניים משכו אותו אליהן וסירבו להרפות.
התחשק לו להגיד לדמות שמולו:
מאיפה באת, לכל הרוחות!
למה באת?
הוא לא יקבל תשובה.
אבל היא הייתה בעיניים האלה - עיניים שלא היו שלו, אלא זוג עיניים שבא ממרחקים, עיניים שראו מבעד ליום ולילה. הן התקרבו. התשובה התקרבה. היא האירה ובאותו רגע היא גם נגמרה והשחירה.
מחשבה הבזיקה במהירות בראשו:
מתיס הגולם.
הגולם״

הציפור והמראה הן סף, הופעתן היא סמל האפשרות של כניסה למציאות אחרת: הציפור היא אמצעי תנועה באמצעות תעופה (מעין מעבוראי, העיסוק היחיד בו מצליח להחזיק מתיס, למרות שאינו מרוויח כסף), המראה מרמזת על רעיון האשליה, משקפת מציאות כוזבת, שונה ומטרידה.
בפסקה המצוטטת לעיל, תפקיד המראה כשער למימד אחר, חלומי והזוי, אך בו בזמן חושף את ה״עצמי״ העמוק, מתפרש ע״י הטענה שהמראה ״מעוותת את הדימויים״. המראה המעוותת מפריזה את תחושת חוסר-המציאות עד כדי רוויה, מכריחה את הדמות להביט על אדם אחר והוא אינו מסוגל לזהות את עצמו בעיניים שראו ״מבעד ליום ולילה״.
מתיס נתקף פחד ומחפש מפלט במציאות האובייקטיבית, היחידה עליה הוא יכול לסמוך, זו השייכת ל״אנשים החכמים״ המכנים אותו ״רפה שכל״: זוהי הזהות היחידה שהוא מכיר, כיוון שרק כמה שעות מאוחר יותר יעוף החרטומן מעל ביתו.

היחסים בין מתיס והנוף המקיף אותו, ובעיקר בינו לציפורים, הם עדות להתמוססות הגבול בין ה״עצמי״ לאחר, בין אובייקט וסובייקט.

תאור מאפייני ותכונות הציפור יוצר רושם ריאליסטי, אך הדיבור בנובלה הוא מעין מונולוג חופשי, בלתי ישיר, והוא מתרחש בעקר בראשו של מתיס- וכך כופה את הפרספקטיבה שלו על הקורא. מכאן קל מאד להתדרדר לסמליות.
בעיני הדמות הראשית הופכת הציפור מיצור פשוט מעולם הטבע לאיזו ישות החושפת זהות וגורל: מסעו הפנימי של מתיס מאפשר לציפור להציג את הפוטנציאל המיתולוגי והסמלי שלה.
הציפור היא ההפך מהברק: התפרצות הפואטי, היפה, האהבה והרצון לחיות; מנגד הנטישה, הבידוד, הנפילה ובסופו של דבר, המוות. החרטומן הוא אופיו העמוק של מתיס, הפוטנציאל הרוחני והפואטי שלו. אך הוא גם החולשה שלו, נקודת התורפה שהיא גם הסיבה לכך שהארועים שמתרחשים מחוץ לפנימיות של מתיס (בעולם האמיתי) הם אלה שמוחצים אותו. ההתאמה בין האדם לציפור מתמקדת בשלשה פרקים: המפגש עם החרטומן, הרג החרטומן ומות הדמות הראשית. הקשר בין שתי הדמויות האלה מתהדק לאורך שלשת השלבים האלה עד כדי מיזוג מוחלט. יחסי הבנה הדדית, תקשורת וחילופין- כמעט קשר בין אוהבים- מתחילים כבר בפגישה הראשונה בין מתיס והציפור. לאחר שמתיס מגלה שמסלול מעוף הציפור חולף מעל ביתו הוא מרגיש כאילו הגבולות ביניהם מתמוססים, והוא מתנסה במעין איחוד מיסטי עם היצור המכונף- שהופך לפיזי כשמחלתו של מתיס מנבאת את הסכנה הצפויה לחרטומן. זמן קצר לאחר מכן הציפור נורה למוות בידי צייד.

״[…] הוא זינק ממקומו ולקח את הציפור החמה שחוררה בעופרת, החליק את נוצותיה הפרועות וראה את עינה השחורה.
הציפור הביטה בו.
לא לא, אל תחשוב ככה. אסור לחשוב ככה. הציפור הזאת מתה.
מתה, למה היא מתה?
היא הסתכלה עליי ראשונה.״

הצייד שהורג את הציפור הורג את השותף לדו-שיח (או את היכולת לתקשר), את החברות והאהבה, אך גם את קיום הזהות של מתיס, העצמי האחר שלו. המבט של הציפור בעיניו של מתיס, טרם מותה, הוא מסר אחרון, התגלות חדשה של זהות אותה ירכיב מתיס טיפין טיפין. החיים אינם ניתנים לביטוי עבורו והוא מתחיל להבין שהציפור הקבורה מייצגת עבורו את חוסר היכולת להמשיך לחיות.

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על הציפורים