#
כשהייתי כבת 14 ראיתי לראשונה אופרה: זה היה "סיפורי <mark>הופמן</mark>" של אופנבאך. באותו גיל לא יכולתי להתפעל במיוחד מהאופרה, למרות שהיא נחשבת קלילה: הז'אנר לא היה מוכר לי, האורך העיק עלי, לא הצלחתי להבין את סיפור העלילה וכמו שהבנתם - זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, אף לא שני. גם היום, כשהתאהבתי בחלק ניכר מהקטעים המוסיקליים באופרות, אני מסתפקת בהאזנה להם ולא מנסה לראות על הבמה.

אחרי שקראתי את הספר צפיתי בק

בסיפור "קדירת הזהב", הארוך מבין חמשת הסיפורים שבקובץ, מסודרים הפרקים לפי 12 משמרות לילה. ב"משמרת הרביעית" פונה פתאום <mark>הופמן</mark> אל "הקורא הנלבב" ושואל כך:

"הרשאי אני לשאול אותך - דווקא אותך, קורא נלבב - אם היו לך בחייך שעות, ואפילו שבועות וימים, שכל מעשיך ועיסוקיך הרגילים עוררו בך מיאוס ושאט־נפש, וכל מה שהיה חשוב ורב־ערך בעיניך, כל מה שנשאת בלבך ובמחשבותיך תמיד, נראה לך פתאום תפל ועלוב?"

הרמתי את

בזמן האחרון אני קוראת הרבה יצירות השייכות לסוגה הגותית, או כאלה שנכתבו ברוח הסוגה הזו: "פרנקנשטיין" של מרי שלי, "המקרה המוזר של ד"ר ג'יקל ומסטר הייד" של סטיבנסון, "סיפורי <mark>הופמן</mark>" ועוד ועוד.
גם הספר "האחוזה / העלמה דה-סקודרי" שייך לסוגה הזאת, והגעתי אליו בעקבות הסיפור של אדגר אלן פו (ממציא הגותיקה האמריקאית?), "נפילת בית אשר". לאחרונה קראתי את הסיפור פעם נוספת, מכיוון שהצעתי אותו למפגש מועדון קריאה

קרה לכם פעם, אולי בילדות, שאמא, ידיד, או דוד אהוב לקח אתכם על הברכיים וסיפר לכם מעשייה נפלאה - והרושם שהיא הותירה בכם נשאר לזמן רב? ובכן, כך קרה לי עם הר <mark>הופמן</mark>. נתקלתי בו בספריה, פתחתי לתומי את הספר, ומתוכו הושטה לי ידו של ידיד, שהביט בי בחיוכו הטוב ואמר: "שבי, ידידתי היקרה, ואני אספר לך סיפור".

כך, בפשטות רבה, <mark>הופמן</mark> נוטל אותנו לעולם מרתק של סיפורים אגדתיים, קלאסיקה של סיפורים שהם קצת מצחיקים,

מאוד נהנתי מקובץ הסיפורים הכלולים בספר. הסיפורים בספר נכתבו בשנים 1814-1816, לפני יותר מ-200 שנים. הם עדיין חיים, מעניינים ועמוקים.
הכתיבה רעננה, קצת מורכבת לעיתים, אך בתרגומה המופתי של נילי מירסקי הקריאה שוטפת ומהירה.

סיפוריו של <mark>הופמן</mark> מאופיינים בערבוב של המציאות עם הדמיון. חלקם עוסקים בעניינים יום יומיים מציאותיים ובחלקם עוברים למימד פנטסטי דמיוני.
<mark>הופמן</mark> מנגן בהרמוניה בין מציאות לדמיון. כתי

יד אומן נדירה, כישרון ספרותי גדול וכושר דימיון פנטסטי ובלתי רגיל באים לידי ביטוי בספר זה, המאגד בתוכו את מיטב סיפוריו של הסופר הגרמני, את"א <mark>הופמן</mark>.

חמישה סיפורים, כל אחד מהם בעל ייחוד וניצוץ משלו, ובראשם "איש החול" המשובח הפותח את הספר. באגדה זו מתאר אדם צעיר כיצד דמות מיסתורית מילדותו רודפת אותו ככל הנראה עד היום, וחברו הטוב נופל קורבן למעלליו של בונה-בובות בעוד מציאות מתערבבת עם בדיה, אמת עם ה

המאה ה-19, תקופה של שגשוג ספרותי, נראה שכמעט בכל מקום. לאנגלים היה את צ'ארלס דיקנס ואת לואיס קרול, לצרפתים את ויקטור הוגו וז'ול ורן, לאמריקאים את מארק טווין, לרוסים – את דוסטויבסקי, אך מעניינת מכולם היא הספרות הגרמנית באותה תקופה – המכונה הרומנטית, הביאה על כנפיה משהו חדש לעולם הספרות – את החופש לחלום. ולחלום באמת, או שמא מילה יותר מתאימה היא"להזות", שכן סיפורי הפנטזיה שנפוצו באותה תקופה בכל רחבי

סיפורים הנקראים כהזיה, מלאים בלאגן, קסם, תמימות ויופי. לכאורה יכולות אגדות אלו להיקרא לצד מעשיות האחים גרים וסיפורי פולקלור מן השורה, אלא שיש בהם טוויסט קטן, והוא שהסופרים שכתבו אותם לא תמימים כלל וכלל, אנשים נאורים וביקורתיים. במקור, הם בעצם לא סופרי-אגדות, אך לעיתים חטאו גם בכתיבה בז'אנר זה, כאילו נותנים לילדותיות ולקסם שעוד נשאר בהם לפרוץ החוצה רק לרגע קט, אך לא מתאפקים מלהכניס באגדות את דעות