אני לא בוכה כשאני קוראת. כמעט שלא. לפעמים, לעיתים נדירות, אני מוצאת את עצמי עצובה מאד, עצב לא רגיל, בלי שום סיבה, כזה שמשתלט על החיים, ואז אני בודקת מה קראתי בימים שקדמו למצב הרוח הזה. לאחרונה זה קרה לי אחרי אתמול של אגוטה קריסטוף. אבל זה קרה כמה ימים אחרי שהוא נגמר. בלעדיו. הפעם הקודמת בה בכיתי ממש במהלך הקריאה היתה לפני למעלה מעשר שנים, עם אלה תולדות. אני חושבת שבספרים, כמו באנשים, אני נוהגת זהי

על הטוב והרע שבקרבנו

יצירותיה של <mark>אנה אנקוויסט</mark>, מעניקות לי תחושת אמינות עמוקה, שנוגעת במחוזות כאבי האישיים. תחושה זו נובעת ישירות מהכנות והרגישות שבה היא חושפת את עצמה בכל אחד מספריה.

אנקוויסט, בנעוריה למדה נגינה בפסנתר ובצ'לו ובקשה להיות מוזיקאית, אך הוריה לחצו עליה להיות רופאה-לכאורה מקצוע משמעותי יותר. אנקוויסט, הוכשרה בפסיכיאטריה והחלה לעסוק בפסיכואנליזה, אך היא תמיד הרגישה שבחייה קיים ח

לנשום

דור, אני חייב להרדים אותך, אין לנו ברירה, אתה לא יכול לנשום. כך אמר איליה כגן, רופא טיפול נמרץ צעיר מבית החולים בלינסון, לבני דור שנפצע קשה בקסבה של שכם לפני חמש עשר שנים.

למרות שעברו שנים, אני חש באיימה בשעה שאני חושב, מה הרגיש דור באותם רגעים, בהם הוא עמד להיות מורדם ומונשם, האם זאת נסיגה זמנית, לצורך גיוס כל חלקיק אנרגיה אפשרית במלחמה על החיים, או אולי מסע שיש בו רק כיוון אחד?

כשאָלַרְד סְכוּרמן מגיע לקליניקה של הפסיכואנליטיקאי דְרִיק דה־יוֹנג, זה יהיה היום בו הכל ישתנה. על החיבור בין השניים אחראי פטר, חברו הטוב של דְרִיק, פסיכואנליטקאי אף הוא, הנשוי לאחותו של דְרִיק, סוזן, העובדת כרופאה מרדימה בבית חולים.

סוזאן ודְרִיק קשורים אחד לשני, ותמיד היו שם אחד בשביל השנייה, מאז אותו יום בו היו ילדים ואיבדו את אמם בנסיבות טראגיות. היום, כשהם כבר אנשים בוגרים ובעלי משפחות,

קו השבר

בזמן האחרון אני הוגה בחיי, מביט אל הרגעים שבקשתי לשכוח, שברים ופגמים העולים וצפים בבהירות כואבת, כמו הנערה שעלבתי בה בשעה שבקשה את קרבתי. לא פעם אני מופתע לאופן שדווקא הרגעים האלה זכורים לי בבהירות. כעת אני מבקש לחיות בשלום עם הרגעים הרעים והיפים וגם עם אלה חסרי המשמעות, כשלמות אחת, בלתי נמנעת.

יש רגעים נדירים בהם המחשבות והרגשות המציפים אותי חוברים לאחד הספרים בהם אני קורא.

כך קרה לי

האקווריום כמיקרוקוסמוס לחיי משפחה

<mark>אנה אנקוויסט</mark>, היא סופרת הולנדית, שאחד מיסודות חייה הם המים, או יותר נכון מימיי האוקיינוס האטלנטי המאיימים על בני האדם הנמצאים במאבק ובמגננה מולם כמהות חיים.

מהסיבה הזאות, בחירתה של אנקוויסט, להתחיל את סיפרה בתיאור חבית מים בה משתכשכים דגי זהב, מעוררת תהייה. לכאורה יש לנו תמונת יופי ושלווה של חיות נוי נהדרות בסביבה מוגנת, אך אנקוויסט לוקחת את התמונה השלווה,

אשת הספן

אנחנו מכרים את רגעי ההמתנה ליקירינו שעוד רגע עומדים להגיח מפתח אולם הנוסעים בנתב"ג, לבטח נסתער עליהם עם בלונים וזר פרחים, לא נפסיק לחבק ולנשק, את מי שחזרו מהמסע אחרי הצבא. טקס הכרחי המסיים תקופת געגועים, חששות וכמיהה לחזרת הבן. כעת הוא שב הביתה.

עכשיו תארו לכם אשת ספן במאה ה-18 בבריטניה, הממתינה שנים לחזרת בעלה ממסעותיו, שבמהלכם היא כמעט לא מקבלת מידע עליו. היא חייה בחרדה תמידית שא

יצירה יפהפיה ומושלמת בעיני.
הספר כמובן.
אם קראתי את יצירת המופת הזאת תוך יומיים
(האמת פחות מזה) ולא רק בגלל אילוצי חזרה לספריה.
שם הם כבר נתנו לי הארכות זמן רבות מדי.
מכיוון שנכבשתי בקסמי הכתיבה של הסופרת המעולה
הזאת <mark>אנה אנקוויסט</mark>.
כמו צייר רב אומן יודעת הסופרת לצייר את הדמויות
בעדינות רבה, בהבנה עמוקה של נפש האדם,היא בונה
לאיטה את הדמות על כל יופיה וצדדיה הכעורים יותר.
על יחסים בתוך מש

עוד רגע אכתוב קצת על פוליפוניה ועל באך. "ואריאציות גולדברג", מפסגת יצירותיו של באך, משמשות בספר הזה כנקודת אחיזה וסיפור מסגרת. דיונים מוסיקולוגיים (שאני אישית נמשך אליהם) הם חלק מסוים מהקונספט בספר. אבל אל תטעו. זה בראש ובראשונה סיפור על אובדן, על געגוע עמוק, וגם לא מעט על התבגרותם של ילדים מנקודת מבטם של ההורים. ובמקרה כאן: אם ובת, שלא נקראות לרגע אחד בשמותיהן (אבל נכנסות עמוק ללב).

את הואריאצ