"מי זו פה שקמה על הבוקר עם הלוּק של ה'בְּיוֹקר', לא בודקת תַ'מחיר?
לא צריכה לשאול את המראָה במעלית, אני יודעת מי הכי יפה בעיר. אני."
(אנה זק, "מי זאת", 2022; מילים: אור בן ברוך, שירה מרגלית, יובל מעיין ורון ביטון; 12 מליון צפיות, תוך כ־3 חודשים; משקל טרוכאי)
כתבנו יצא לחקור על מה מדובר, לאחר ששמע את ילדותיו, 75% מהן בעלות גיל חד־ספרתי, מדקלמות מספר טלפון מלווה בהקנטה סקסיסטית ("הוא בטח לא מפסיק עכשיו להתקשר / אופס, הבאתי לו מספר אחר"). והרי הממצאים:
1. מה הטעם בכלל לבחון אמנותית מוצר פופ שהצלחתו נמדדת בצפיות ורווחים?
2. דווקא כיף לפעמים להקשיב לשיר פופ באורך 2:40 עם גליסנדואים יורדים. guilty pleasure. כתבנו מתכוון לננסי סינטרה - These Boots Are Made For Walkin (1966)
3. הדמות הנשית החזקה־כביכול שבמוקד השיר מנציחה סולם מעמדות ידוע וישן שבראשו מלכת הכתה. בשיטה זו חייבות להיות הרבה מפסידות. הקשיבו לג'ניס איאן - At Seventeen (1975)
4. למרות האשליה לכאורה שהשיר מבטא שליטה נשית, המודל של נערה מוחצנת שתיאור ביטחונה העצמי הגבוה מגובה בהשפעתה על גברים, מבטא דווקא תלות בדימוי גוף חולף, ועלול לפתח ציפיות לא מציאותיות בקרב ילדות.
5. מעבר להקנטה שבליבת השיר, משתקפים בו גם עיסוק עצמי מוגזם (תרבות הסלפי), וחומרנות מופגנת.
6. זה ששיר כזה או אחר מנציח תפיסה מעוותת כזו או אחרת, זה גם לא חדש, וגם לא באמת משנה. שירים מעצבנים לא חסרים, ויש מעצבנים מהשיר הזה. אפשר להתייחס לזה כמו למשבר האקלים - לשמור על סביבה נקייה ולהצטער על תופעות שאי אפשר לשנות (או להיות אקטיביסטיים, אבל לך תשמע את בטהובן ברמקולים בכנרת).
# # #
"משטח רוחש חיידקים" - כך מגדירה יעל רנן ז"ל את מכלול התפיסות המעוותות שמשמרות ומשקפות אגדות ידועות. הספר, שיצא ב־2007, ומבוסס על הרצאות שנתנה בנושא "הגיבורה באגדות האירופיות", כולל עשרה פרקים (מאמרים), כאשר כל פרק עוסק באגדה אחרת. כח ההשפעה, היא כותבת, גדול מכפי שמקובל להניח, גם בעידן המתירנות ושחרור האשה. האגדות האירופיות, שקיימות בגרסאות ועיבודים שונים, משקפות באופן כללי חינוך פוריטני שתואם את סדר העולם הנוצרי בימי הביניים, הרנסנס והנאורות. כך, למשל, מוסללות נשים לנשיאה בעול המשפחה ע"י חינוך לדיכוי של הרצון בסיפוקים וטיפוח חרדות ואשמה. הפולקלור האירופי כולל תבניות קבועות של אם חורגת המתאכזרת לילדיה החורגים, של ילדים ננטשים, של סכנות מבהילות, כולל התנכלויות יצירתיות שונות, ואפילו קניבליזם (סכנות שמבהילות את המבוגרים, ולפי מחקרים וניתוחים מסוימים דווקא מצחיקות את הילדים). תבנית האם החורגת, אגב, כמו גם תבנית האם הטובה והמתה, מסמלות, לפי הפרשנויות המקובלות, תופעה של שנאת אמהות, כתוצאה מהציפייה הגבוהה מנשים להיות אמהות "כל יכולות", מה שיצר מצד אחד אידיאליזציה מופרזת לדמות האם ומצד שני הטיל עליה את מלוא כובד האחריות והאשמה.
האגדות השונות מופיעות בשלמותן בתחילת כל פרק. נבחרו גרסאות של האחים גרים (גרמניה, המאה ה־19), אגדות פרו (סיפורי אמא אווזה, צרפת, המאה ה־17), הנס כריסטיאן אנדרסן (דנמרק, המאה ה־19), וממקורות נוספים (איטליה, רוסיה). מלבד הגרסאות שמוצגות בשלמותן, נערכות השוואות עם הגרסאות האחרות. חלק מהגרסאות תורגמו ע"י רנן עצמה (היא תרגמה, אגב, את "יוליסס"). האגדות כתובות ומתורגמות מצוין. במהלך הדיונים, מוזכר הרבה ברונו בטלהיים, פרשן אגדות בולט, שניתח וטען, באופן כללי, שהמסרים והלקחים באגדות הם בריאים ומועילים. רנן מתנגדת לשיטתו, ולמעשה מציעה ניתוח ביקורתי אלטרנטיבי. היא רואה באגדות תופעה בעלת השפעה רחבה, שכוללת כמובן גם את עיבודי דיסני, ומשמרת ערכים פוריטניים ושוביניסטיים בחלק מהמקרים. היא מראה שבמקרים מסוימים, הגרסאות שמאמץ הקהל הרחב הן דווקא השמרניות, לדוגמא ב"נסיכה והצפרדע", כשהגירסא המחתרתית בה מטיחה הנסיכה את הצפרדע אל הקיר, נדחית ע"י הגירסא השמרנית, בה היא מנשקת אותו ומצטרפת לגיבורות קונפורמיסטיות אחרות ("לא השמרנות של דגמים פופולריים היא המקבעת דפוסים במציאות, אלא להיפך - הקהל מתאים את החריג והחתרני לדפוסים הסטריאוטיפיים, ומשכתב אותם באופן שמרני. מה שאינו מסתדר עם התבנית הצפויה, המוכנה מראש, לא נקלט או נמחק מהזיכרון").
הניתוחים של יעל רנן מבריקים. היא מגבה את טענותיה במאמרים מגוונים וברפרנסים ספרותיים מעניינים. היא מדגישה כמה שנורמות עכשוויות, כמו למשל ההישגיות המודרנית, קשורות לאותן תפיסות פוריטניות שמודגשות באגדות. את האיזון, היא טוענת, ניתן להשיג ע"י אימוץ של מודלים אנטי־פוריטניים, שמאפשרים פירגון עצמי ושמחה פשוטה. היא מציינת לשבח בהקשר זה את זורבא היווני ופו הדוב. ערכים בעייתיים שמדגישות הרבה אגדות, כמו ביטול עצמי, מאזוכיזם, קפאון רגשי, משמעת עצמית חמורה ונשיאה בסבל, לא ראויים לשמש כדוגמא. לשלגיה (הגנרית), שכלואה בעולם פוריטני משתק, ממליצה רנן "להמר על הסיכוי הקטן, אך לא אפסי, שאכן תצליח לנפץ את קירות הזכוכית ולהקיא את התפוח המורעל".
ומה לגבי הראי במעלית של זק?
"הביקורת הפמיניסטית נוטה להטיל על הגברים את מלוא האחריות לעיסוק האובססיבי בהופעתן החיצונית של נשים, אבל עובדה היא שנשים מתעניינות בגזרה ובמלתחה של נשים אחרות הרבה יותר מן הגבר הממוצע. יהיה אשר יהיה חלקם של אינטרסים גבריים בטיפוחו של פולחן היופי הנשי, אין ספק שרוב הנשים משתפות אתו פעולה. חילוקי הדעות בשאלה מי עומד מאחורי קולו של הראי ב'שלגיה' משקפים את הקושי להפריד בין שטיפות המוח החברתיות לבין הפנמתן ע"י נשים" (עמ' 43).
# # #
מִסְּתָמָא הוּא חַיֵּג וָשׁוֹב אֵינוֹ חָדֵל
מִסְפָּר כּוֹזֵב מָסַרְתִּי לוֹ בּוֹ לְהַתֵּל
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
