ביקורת ספרותית על הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

על "תחושה של סוף" של ג'וליאן בארנס יש כאן, בסימניה, מספר ביקורות מעניינות. קראתי אותו גם לאחרונה, אפילו באנגלית (אם זה היה לי קל לא הייתי טורח להשוויץ). לכן, אני מניח שמי שנהנה, אפילו בהסתייגות מסוימת (כמוני, מבקר שוויצר) יהנה גם מ"הסיפור היחיד".

כמו ב"תחושה של סוף", גם כאן קיימת במוקד הכתיבה היזכרות רווייה בביקורת עצמית, אירוניה ו"קוליות בריטית". כמו שם, הסטודנט החכמולוג משנות ה-60 חוקר את עצמו בפרספקטיבה בוגרת, ומוצא או לא מוצא הגיון ברצף האירועים. ולמרות אלמנטים בעלילה שמשותפים לשני הספרים, הם לא תלויים מן הסתם זה בזה.

הסיפור הוא על קשר זוגי בין בחור בן 19 לאשה נשואה בת 48, אבל ממש לא רומן צרפתי שבו האשה הבשלה מלמדת את הגבר הצעיר את "אמנות האהבה", כפי שמציין פול, הדמות הראשית. הם מכירים במועדון טניס, בו כל הגברים והנשים הם "הוגואים וקרוליינות" גנריים. הוא מצטרף למועדון בחופשת הקיץ, בהתאם אמנם ליוזמה של אמו, אבל "ברוח הסאטירה הטהורה" (רואה את הוריו כקלישאות מהלכות). "מזל שאת לא קרוליין", אומר פול לסוזן כשהם מכירים, והיא מגחכת בהבנה. הקשר מתבסס על "שותפות שבה אני הייתי קצת יותר אני והיא קצת יותר היא". אבל דברים מתגלגלים כמו שמתגלגלים, לכל אחד יש את ה"פרה-היסטוריה" שלו, ולמרות כוונותיו הכנות של פול לסדר את חייו סביב המרכיב הבטוח - הזוגיות עם סוזן, מגיעים הכשלון וההרס העצמי (ולא ארחיב כאן), ואיתם התגלית הכואבת ש"האהבה בתהליך נחרץ ואכזרי, כמעט כימי, יכולה להפוך לרחמים וכעס", מה שמוביל את פול לתיעוב עצמי ולבושה.

אינספור ניתוחים מעניינים, לפעמים באירוניה ובהומור, ולפעמים בכנות נוגעת ללב, מלווים את הסיפור. פול (או בארנס) מנסה להבין את עצמו בו־זמנית מבפנים ומבחוץ. מודע לחד־פעמיותם של הזוגיות המסוימת, ושל חייו בכלל, ובו־זמנית לדוגמות, לחזרתיות ולחיקוי שמתמרנים את מהלך החיים. הוא מנתח, למשל, את אוצר המילים האינטימי בין בני זוג שלמעשה ממחזר ביטויים מקשרים אחרים; לומד מפרשן ספורט ש"פרופיל הסיכון לא מתייצב לפני גיל 25"; תוהה אם להסביר לעצמו את מהלך חייו כרצף של הכרעות קטנות וגדולות, ביטוי לרצון חופשי, או כהיסחפות ללא שליטה; מציע אפילו ניתוח קטן של המניעים הנסתרים שמאחורי הצורך לפתור תשבצים.

בחירה בולטת היא המעבר בין גוף ראשון, גוף שני וגוף שלישי (כמעט בהתאם לחלוקה המשולשת בספר), לפי, איך לא, ההתרחקות של המספר מעצמו. לא מפריע, אבל לא הכרחי. אף סנטימנטליות לא הפתיעה בסיום הסיפור, והתשובה האפשרית לשאלה מתחילת הספר "מה הייתם מעדיפים: לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות" מגלה שפול הפסיד פעמיים (או הרוויח פעמיים, תלוי איך מסתכלים), ונהיה צנון כמו המבוגרים בילדותו.

"גנן זקן ומרושל תיתח את האדמה בערוגה רבועה. בירכתי אותו במנוד ראש סמכותי של אקדמאי צעיר שדעתו נוחה מהאיכר. הוא השיב לי הנהון." (עמ' 25)

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על הסיפור היחיד