ביקורת ספרותית על עד הנה - מהדורות שונות - כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון #7 מאת ש"י עגנון
ספר מעולה

---

"זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת... אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים... אלמלא בגדי זקונה שעליה, לא ניכר בה שמץ זיקנות..."

עגנון מתאר כאן אישה צדקת ומושלמת מכל הבחינות. (לא הבאתי את כל הפסקה, מלאת הכתרים שקשר עגנון בפתיח לנובלה "תהילה".
וכבר לאחר תיאור זה עלו בי תהיות, מה מטרת הסופר בתיאור המופלג הזה.

ברור היה לי שה"תעלול" הידוע של עגנון ליצירת ניגודיות, אם זה כמקבילה לו עצמו, או כלפי אחרים, או כלפי מושא הכתיבה הראשי (הגברת הזקנה והיפה) אותה פגש לראשונה בעת חיפושו אחר ביתו של אחד החכמים - בא יבוא. ואולי גם מוסר השכל מיוחד.
כאמור עגנון (או המספר) - בפגישתו הראשונה עם הצדקת - מחפש את ביתו של אחד החכמים בעיר העתיקה ואינו מוצא. לעזרתו באה הזקנה הנחמדה, אשר נושאת פח מים גדול. הוא מבקש אותה שמא יודעת היא את מעונו של החכם.
לא זו בלבד שהיא מתעקשת ללוותו עד לבית החכם, אלא מונעת ממנו לשאת את פח המים עבורה.
מבחינתה של הצדיקה הזו, אלה שתי מצוות חשובות שאין עושים אותן כלאחר יד. לבטח אין ממעטין את המצוות ע"י שיתוף הזולת.

ימים אחדים לאחר מעשה זה, הכותב פוגש שוב את הצדיקה וברצונו לידע את מקום מגוריה של אחת הרבניות, אלמנתו של רב ידוע, אשר עתה גרה בגפה בין החומות. כשבאמתחתו דרישת שלום מהנכד של הרבנית אותו פגש בהיותו בחוץ לארץ. (הצדיקה מטפלת באופן קבוע ומתמיד ברבנית וסועדת אותה בחוליה)
הוא מוסר דרישת שלום לרבנית מהנכד השוהה בחו"ל, וזו שואלת אם הנכד שלח לה "דבר-מה"
בחכמתו כי רבה, מבחין הכותב שהרבנית ספונה תחת בגדים רבים בעיצומו של חורף ירושלמי עז.
וכמי "שנזכר" הוציא מכיסו מספר שטרות כסף ואמר שנכדהּ "שלח" על מנת לקנות לה תנור חימום.
אומר ועושה: הלך לשוק וקנה עבורה תנור שהגיע לביתה ע"י שליח.
לאחר ימים אחדים בא לבקר את הרבנית כדי לשאול "איך התנור? האם מרוצה את ממנו?".
והתגובה שקיבל מהרבנית, הייתה: " ואם מרוצה אני, כלום ימעיט את ריחו...?"
(בסיום אעמוד על האריכות של קטע זה עם התנור)
אט, אט, מתגלה לנו, (וגם לכותב) כבדרך אגב, שמה של הצדקת, תחילה בכינוי "תלי", מספר פעמים, ואחר מכן שמה המלא *תהילה* שכשמה כן היא. לתהילה לשם ולתפארת.
אולם גולת הכותרת של סיפור זה, הוא דווקא עיקר העניין.
לפני 93 שנים בהיותה של תהילה בגיל 11 ארסוה הוריה לשרגא, חתן בגיל 12, וכאשר תעבור שנה יינשאו זה לזו.
והדברים נכתבו ונחתמו בטבעת המלך כיאה לבת ישראל כשרה שמעתה נחשבת היא מאורסת, ואין לאיש אחר דין ודברים בקידושיה.
אך לאחר זמן נודע לאביה - שהיה בין מתנגדי החסידות - כי חתנו המיועד ואביו שוהים מדי פעם בחצר של החסידים, רחמנא ליצלן.
בכעסו הרב, זימן את חתנו ואביו וקרע לעיניהם את שטר האירוסין וביטל , מינה וביה, את אירוסיה של תהילה, אך מנהג היה שכאשר מבטלים אירוסין, יש לבקש מחילה וסליחה מהחתן ומהוריו, ואת המחילה הזו לא טרח אביה של תהילה לבקש.
(להווי ידוע שבאותה תקופה רבתה המחלוקת בין אוהדי החסידות לבין הליטאים [מתנגדים, במלעיל]
ובעירה של תהילה הס מלהזכיר "חסידים", וכל מי שהשתייך להם, נוּדָּה מהציבור ואף לבית הכנסת לא הורשה להיכנס)
את תהילה השיאו לאדם אחר ונולדים לה שלושה ילדים וכאן לכאורה מסתיים סיפורנו.
אולם טרגדיות פוקדות את תהילה, שני בניה מתים בצעירותם, ובתה ממירה את דתה.
******
תהילה הייתה אישה אמידה וכאשר הגיעה לירושלים, סייעה בממונה לכל דורש, וכשאזל ממונה, סייעה בגופה ממש לכל דכפין וטרחה עבור כל מי שכוחו תש ובמיוחד לאלמנה הרבנית.

רק ענן גדול העיב על חייה, הסליחה והמחילה שלא ביקש אביה כשביטל את אירוסיה הראשונים.
במשך 93 שנים נשאה על גבה, כחטוטרת, את הצער הגדול הזה.
כן, כן, בעת סיום הסיפור, תהילה כבר בת 104 !!
וכאן נכנס הסופר שלנו לפעולה להחזיר טובה לתהילה רבת החסד, לכתוב עבורה באותיות של קדושה מכתב מחילה מחתנה הראשון.
ימים אחדים לאחר כתיבה מכתב הסליחה, השיבה תהילה את נשמתה לבורא.
*****
האם הטיפול ברבנית, והנתינה הגדולה שלה היו מעין ניסיון לכפר על החטא הגדול שחטא אביה?!
נדמה שכן, בוודאי, שהרי עד יום מותה לא חדלה ממחשבה על הצורך בבקשת מחילה, גם כאשר לא היא שחטאה, ולבטח כאשר חתנה הראשון כבר הלך לעולמו 30 שנה לפני התרחשות סיום הסיפור.
אין פלא שעגנון קושר כתרים לראשה ומדמה אותה למלאך אלוקים.

******
לא מעט דברים למדתי מסיפור קצר זה, והנה *רק* אחדים מהם.
* תמיהה שתמהתי ונשארה בגדר תמיהה: שהרי כתוב במפורש: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים *וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת* אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתו"ּ. והרי תהילה לא חטאה, אלא אביה, ומדוע באה עליה הצרה הזו, של מיתת בניה בחייה?!
* שנתינה לזולת צריכה להיות מושלמת ללא הצורך בהכרת הטוב מצד המקבל, בדיוק כפי שנהגה הצדקת תהילה.
* שלאחר הנתינה אין לצפות לקבלת הערכה, בניגוד לגיבורנו שהלך לראות "איך התנור"
*שגם אם אנחנו לא אשמים במשהו ואלה הם הורינו שחטאו בגיננו, בהיותינו עולי ימים, שומה עלינו לנסות לתקן את שאפשר.
ולנו עצמנו יש להיזהר מביטול סיכומים, בין בכתב בין בע"פ, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ.
לקרוא עגנון ביום שבת, זה עונג שבת ממש.

» ביקורות נוספות של אברהם
» ביקורות נוספות על עד הנה - מהדורות שונות - כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון #7