ביקורת ספרותית על קח את לבי מאת מרי היגינס קלארק

---

אז מה היה לנו?
כריכה מעט *מוזרה* שמתאימה לרומן רומנטי ולא לספר בלשי (אם כי בסוף הספר ממש בעמודים האחרונים יש אירוע המספק את התשובה לתצלום הכריכה).
איכות ירודה של הדפים, שדומה ונעשו בתקופת ה"פפירוס" במחיר הזול.
אין המלצה של "הניו יורק טיימס"

מלבד זאת, ספר לא רע כלל, אם לא למעלה מזה.
שתי רציחות "בזו אחר-זו" בהפרש 15 שנים. (וגם לא מעט "רציחות משנה" שקשורות בדוחק/בעקיפין לעלילה)
(תחילת הסיפור מזכירה מעט, אבל *רק מעט*, את הרעיון בספר "השתיקה" של יאן קוסטין וגנר)

התוכן בקיצור
15 שנים לפני קרות האירוע הנוכחי, נרצחה אישה צעירה, ג'יימי אוונס, בעת שיצאה לריצת בוקר בפארק, באזור שמעולם לא הייתה פשיעה חמורה, למעט מקרי-שוד קטנים. תכולת ארנקה נלקחה, ועד לאירוע סיפורנו - כאמור 15 שנים - לא נמצא כל קצה חוט לרציחתה.

הנרצחת השנייה "בת זמננו", (כלומר הדמות שסביבהּ נסב סיפורנו) נטלי אולדריג', שחקנית תיאטרון מצליחה במיוחד וכשרונית (בטעות נכתב בספר שהייתה מועמדת לפרס נובל, כאשר אולי התכוונו ל"אוסקר" קולנועי, או פרס חשוב של התיאטרון) שהייתה חברתה הטובה של ג'יימי אוונס, ואף למדו משחק יחד והתגוררו בדירה משותפת שכאמור נרצחה 15 שנים קודם לאירועים הנוכחיים.
זאת לדעת! את הרצח הראשון לא פענחו ויש שנטו לחשוב שיש קשר כלשהו בין שתי הרציחות או, לפחות, זה אותו הרוצח. (או על אותו רקע).
לענייננו:
שנה לפני הירצחה של השחקנית,נטלי רייס אולדריג', היא נפרדה מבעלה, גרג אולדריג' שגם היה הסוכן המקצועי שלה, וקשרה חוזה עם סוכן אחר ואף עברה להתגורר בגפה - מרחק רב ממגוריה הקודמים, אך בקרבת מקום עיסוקה - לאמר, בימות ברודווי. חלק משיקוליה למעבר היה, שהיא יודעת/חושדת כמעט בוודאות מי רצח את חברתה.
בחלוף זמן, שכנה שעברה ליד ביתה החדש, ראתה שדלת הרכב שבחנייה פתוחה, ונכנסה לבית השחקנית, שם גילתה, לתדהמתה, שהשחקנית פצועה קשה מירי - ולאחר זמן מתה מפצעיה
חלפו שנתיים מהירצחה, של השחקנית המהוללת, (שנודעה בביצועיה המושלמים במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" בתפקיד *בלאנש דיבואה*) וטרם נמצא החשוד המידי.

גרג אולדריג', אמנם נחקר מספר פעמים, אך לא ניתן היה לקשור אותו לרצח פרודתו/גרושתו השחקנית, למרות שגם הכנסתו נתמעטה, בשל המעבר של השחקנית לסוכן שחקנים אחר, אך היה זה מעין "מניע קטן" ותו לא.
התובע המחוזי הטיל על עוזרת התובע, אמלי וואלס, שזה עתה חזרה מהחלמה ממושכת לאחר מחלת לב, לטפל בתיק, זאת לאחר שנמצאה "ראיית הזהב" בדמות הפושע, ג'ימי איסטון, *האסיר המתמיד* אשר סיפר (כמובן בתמורה לעסקת טיעון בהפחתת עונשו על עבירות רכוש שביצע) כי גרג אולדריג' הציע לו סכום נכבד כדי שירצח את השחקנית, ואף שילם לו מקדמה. אולם הפושע נסוג מביצוע הרצח ו*שמר לעצמו* את המקדמה, כך לטענתו.
מתוך כך למד התובע שגם אם גרג לא רצח את רעייתו לשעבר, הרי הוא מעורב עד צוואר ברציחתה.

בית המשפט, בדיון מקדמי, קבע כי יש לדון בתיק זה בפני מושבעים.
הפרקליטה, אמלי וואלס, הצליחה באותות ובמופתים, ובעיקר בסיוע עדותו של הפושע, דג הרקק, להביא להסכמה פה-אחד של המושבעים להרשעתו של גרג אולדריג' ברצח רעייתו לשעבר, השחקנית.

"חף מפשע" המשיך וטען המורשע, ללא הועיל. ובאין ראיות הסותרות את עדותו המרשיעה של הפושע, איסטון, היה ברור לכל, כי גם ערעור ללא הזמת עדותו של הפושע, ג'ימי איסטון, רק ישאיר את ההרשעה על כנה.

האם בכך תם הסיפור?!, ממש לא. עוד יחלפו 130 עמודים, די מרתקים, עד להפתעה בתוך הפתעה לדמותו של הרוצח.
אף על פי שמבחינתה של הפרקליטה העניין הסתיים וההרשעה חזקה ומוחלטת, ונטולת ערעור, הרגישה בלבה שמשהו כאן לא תקין "זה היה קל מדי" כך חשבה, ולקחה יוזמה משלה לחקור עוד ועוד. עד לתוצאה המפתיעה, שאפילו ג'ון גרישם ב"חף מפשע" לא היה חושב עליה.
ומה עם הרצח הראשון של חברתה?! אל דאגה! גם הוא יבוא על פתרונו. רמז - הא בהא תליא.
הסיפור עצמו יפה ואין בו רגע דל, (נו, טוב, יש קטעים אחדים משעממים למדי ) למרות אורכו של הספר (/336עמודים).

יש לא מעט "פטפטת", אך סבירה להכרת הדמויות.
את הסיפור מעטרים סיפורי מִשְנה מעניינים שאחד מהם אולי יביא "שובר שוויון" מול עדותו של הפושע, שבגינו הורשע גיבור סיפורנו. מעבר לזה לא אגלה דבר, ואשמור על זכות השתיקה.
4 כוכבים (****).
לא משום שאני חושב שהספר טוב עד כדי-כך, אלא מהעובדה שאני לא בקי כל כך בז'נר הזה ולא היה לי עם מי/מה להשוות.

נכתב ביום חול.

» ביקורות נוספות של אברהם
» ביקורות נוספות על קח את לבי