ביקורת ספרותית על סמוך ונראה - מהדורה מחודשת עם תיקונים שנמצאו בעזבונו של המחבר - כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון #6 מאת ש"י עגנון
ספר מעולה

---

בחרתי לכתוב על סיפור אחד מתוך קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" את הסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו".
עגנון, ידוע במשיכתו באף את הקורא והכנסתו למלכודת מחשבתית\עלילתית.
לפני שאכתוב משהו על הסיפור הזה, אספר מעשה דומה. (לא ממש, אבל רעיונית)
באחת העיירות הגדולות באירופה, (לפני 150-200 שנה, או מעט פחות) , הייתה לרב העיירה הגדולה קופת צדקה (גמ"ח) שממנה היה השמש שלו נותן הלוואות למי שֶמָךְ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ
אך כל חודש היה צריך להחזיר תשלום מתוך ההלוואה, והפנקס פתוח והיד רושמת, והגבאים נפרעים תדיר מהלווים.
גביר אחד שירד מנכסיו, ביקש - וקיבל - סכום נכבד כהלוואה עד שה' ירחיב את גבולו.
משחלפו ימים רבים, ובעת ששפר מזלו של הגביר, הוא בא אל הרב להחזיר את הכסף, אולם הגבאי לא היה, והרב שם את הכסף בתוך הגמרא והבטיח שימחקו את ההלוואה מספר החשבונות.
הרב שכח מהעניין. וכשהגיע מועד הפירעון בא הגבאי לגבות את הכסף. הלווה אמר שהחזיר לרב. הרב אמר שהוא לא זוכר דבר כזה.
בין כך- ובין כך יצא שם רע על הלווה וכולם נידו אותו, עד שנאלץ לעזוב את העיר בבושה גדולה ובצער רב.
ערב פסח הגיע ובביתו של הרב עשו בדיקת חמץ כולל בדיקת הספרים וְנִעוּרָם, הנה מתוך אחד הספרים נפלו שטרות רבים. הרב נזכר במעשה עם הגביר ותפש את ראשו ואמר: "אוי לי מיום הדין, ואיך אמצא את האיש? ואיך אחלה פניו?"
נשלחו שליחים לערים סמוכות והאיש נמצא.
הרב ביקש ממנו מחילה. האיש סירב למחילה זו. "ומי יחזיר את הכבוד שאבד ואת השם טוב שהיה לי?" שאל.
הרב הציע שהוא יכריז בבית הכנסת קבל עם ועדה שזה באשמתו.
האיש סירב, בנימוק שהאנשים יחשבו שהרב החזיר מכיסו.
לבסוף הציע הרב הגאון שישיא את בתו לבנו של הגביר (שהיה עם הארץ גמור).
כאן כבר הסכים הגביר שהרי להיות מחותן של האדמו"ר אינו דבר של מה בכך. וזו הוכחה שהוא לא גנב דבר.
ראו מה כוחה של הלבנת פנים!
את כל זה כתבתי כדי להמעיט ככל האפשר בספוילרים בהמשך.
====================
כבר מהעמודים הראשונים בסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו". רואים בבירור את כיוון מחשבתו של עגנון ביצירות ניגודים רבים ומהותיים.
מצד אחד - צעיר עני בנו של הטוחן שאמנם ידע את פרקו ובעל שכל חריף, אך עיקר עיסוקו בסיוע בטחנת הקמח. ובין לבין למד מעט עם ילדי הכפר אצל הַמְלַמֵּד (במלעיל)
וממולו - עילוי תורני, ר' שלמה, בנם של קדושים וגאונים עם שושלת יוחסין רמת מעלה. שנישא זה מכבר לבתו של הגביר העשיר.

עם מות אביו של משה פנחס, ומכירת טחנת הקמח, משה פנחס שם פעמיו לבית המדרש הישן (שם גם ישן בלילות) ללמוד תורה ולהחכים, ורק אחת לשבוע היה מגיע אל בית אמו, וכך, כאוטודידקט, השלים את כל התלמוד ישר והפוך, ואף שלט גם בקבלה כגדול תלמידי החכמים.
בינתיים מגיע לעיירה העילוי הגדול בנם של קדושים, אשר מתמקם בבית מדרש אחר. שמעו הולך וגדל עד שמשה פינחס עוזב את בית המדרש הישן והולך לשמוע תורה מפי העילוי הגדול.
נפשו של בן הטוחן נקשרה בנפש העילוי, עד שכאשר למדו בשקלא וטריא, דומה היה שמלאכים מטים אזנם לפילפוליהם.

אולם יום אחד אמר העילוי דבר מה וברגע של זחיחות דעת עלב במשה פנחס וזה לא ידע את נפשו מצער, עזב את בית המדרש ואף לבית המדרש הישן לא חזר, אלא מצא מקום אחר להרחיב את ידיעותיו. וגם כדי שלא ימצאו אותו.
אף על פי כן העילוי שלח שליחים לבקש את מחילתו וכולם חזרו כלעומת שבאו.
גם העילוי עצמו ניסה להפיס את דעתו, אך תשובתו הייתה תמיד: "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא"

(כאן זה המקום לספוילר, אך לא אביא אותו)

הערת אגב. (של כותב הסקירה)
אמר רבי חייא בר אבא ) מסכת קידושין, דף ל' עמוד ב') : אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ.
אך בסיפור כאן, זה לא המקרה! כאן הייתה העלבה אישית, ולא ויכוח תלמודי. ועוד בפני רבים שהפכו את משה פנחס למשל ולשנינה.
הסיפור נודד למקומות ומחוזות אחרים ועוקב אחר שני החכמים.
בכל עת שהעילוי היה נותן דרשה מפולפלת, היה משה פנחס נוכח במקום ולו רק כדי לבטל את דבריו של העילוי אם בהבאת ראיות סותרות מגמרא זו או אחרת, או בדקדוקי עניות מ'התוספות' ומהמהרש"ל, עד להפרכתם ולהעמדתם של דברי העילוי על כרעי תרנגולת וכן הלאה כיוצא בזה,(מעין ניסיון להעליב את העילוי אולי בכך יבוא התיקון להעלבה הראשונה) אך תמיד היה מענה לעילוי.
קנאה רבה הייתה לו למשה פנחס, אך העילוי תמיד האיר לו פנים. וניסו להפיסו, אך משה פנחס בשלו.
צער רב היה לו לעילוי הגדול, רבי שלמה. בינו לבין עצמו אמר : לו בנותיי לא היו נשואות, הייתי משיא לו אחת מהן, עתה שאין זה כך, יצא בהודעה וגם רשם בצוואתו שהוא מצווה שיקברו אותו ליד משה-פנחס לכשיגיע זמנו להיפטר מהעולם הזה.

ויהי כי ארכו הימים ומשה-פינחס נפטר לבית עולמו - ונטמן בבית החיים שבפאתי העיר.
חלפו עוד שנים אחדות ורבי שלמה העילוי הגדול, שהפך לגאון גדול, ורבה הנערץ של העיר, הרגיש שקיצו קרב, ברך את בני ביתו ומשרתיו וטרח להזכיר שיקברו אותו ליד קברו של משה-פינחס. וכך היה.
אך לכשהפשירו השלגים נתגלה כי רבי שלמה קבור ליד "בעל אות ומופת" סבו הדגול (של רבי שלמה) שאף שמו היה רבי פינחס, הרחק-הרחק מקברו של משה פינחס.

אולם כבר כתבנו בתחילה את דבריו של משה פנחס "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא"

וכך נתקיימה "קללתו" של משה פנחס "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא"
(המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא)
=======
לכאורה נדמה היה שהסופר המהולל ש"י עגנון מנסה לספר לנו על הקנאה הרבה, לא כן הדבר.
את מה שהוא באמת רצה לומר מופיע בשורה האחרונה של הסיפור. (ולשם כך כדאי לקרוא)

עגנון - זה עולם אחר בספרות היהודית ובכלל.
מומלץ בחום גם למי שאינו מצוי בהוויות אביי ורבא, אבל מבין דבר או חצי דבר בהלבנת פנים בפרהסייה.
יש עוד מה להוסיף ולהעמיק בסיפור מיוחד זה ולהוסיף תובנות ורעיונות, אך אני בדעה של "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַ*קּוֹצְרִים* ה' עִמָּכֶם" וכל מטרתי לגרות את הקורא ולהטעימו מעט מעגנון.
יש שיבינו את הסיפור באופנים אחרים, אך כפי שכתבה כאן אחת המבקרות "לכל אחד יש את העגנון שלו"
ולקוראים ינעם.

» ביקורות נוספות של אברהם
» ביקורות נוספות על סמוך ונראה - מהדורה מחודשת עם תיקונים שנמצאו בעזבונו של המחבר - כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון #6