“מעשה נורא שהיה בי וובן זוגי שיחיה, שהלכנו לשמחת נישואים בעיר הקודש תיבנה ותיכונן. והיה הזוג נאה, והמקום נאה, ואוויר ההרים נאה, וההורים נלבבים, והתזמורת מנעמת הנשמה בניגוניה. והנה ביושבנו אל שולחן הסעודה ראינו והנה המפה שיראים צחורים ועליה כלים מכלים נאים. ומרכז יש לו לשולחן, ועליו נר דולק וספרים. וספרים אלה ישנים הם למראה, וכריכתם קשה, ודפיהם צהובים מיושן ורוב ימים. ולא לקריאה ניתנו כי שולחן סעודה הוא השולחן. ואם אין הסבר השולחן מספק, הרי מראם של ספרים שכרוכים הם יחדיו בחוט העשוי חומר שקוראים אותו רפי"ה וקישוריו אינן קלים להתרה, ויהי הדבר לפלא. ובראות שכני לשולחן את פליאתי ותמיהתי לנוכח מראה הספרים שעל השולחן הסביר לי כי לנוי ניתנו, למען שוות לשולחן מראה וינטג'. בחנתי הספרים ואחד מהם היה "אלו ואלו" של עגנון, ונכלמתי בראותי פרי עטו של חתן פרס נובל והוא לקישוט וינטג' בינות למיני טחינה וחומוס וחצילים ואין לו מציל. ובשובי לביתי חקקתי הדברים באתר הסימניה. ובחלוף שנה ועוד שנה ועוד מספר שנים, נטלתי לידי את הספר, והוא הספר הנמצא בספריית ביתי. בכריכתו הפנימית נחרט בעט כדורי פאי אפסילון למבדא אפסילון גמא, הלוא זה שם משפחתי שכתב אבי בעלי באותיות יוונית שכך היתה דרכו לסמן ספריו במיני סימונים שאיוותה נפשו. ובכן נטלתי את הספר לידי והחילותי לקרוא בו. בעמוד ראשון אתחיל ובעמוד אחרון אסיים כשם שעשיתי בספר אחר של אותו כותב הלא הוא עיר ומלואה. וספר זה אינו כספר עיר ומלואה. שספר עיר ומלואה עוסק בעיר אחת ובוצ'ץ' שמה, וספר זה עוסק בנושאים רבים ומקומות רבים. שספר עיר ומלואה כתבו הכותב בחייו וערכה ביתו לאחר מותו וליקטה ממקומות שונים, וספר זה כתבו שי עגנון וערך את סדרו ועודו בחייו. ושבתות הרבה ארכה לי הקריאה כי ארוך הספר תק"נ עמודים, והמה סיפורים הרבה וכתובים בגופן קטן ובדפים צפופים ובלשון נושנת אשר כבר אין דוברים אותה. קמעא קמעא קראתי, והיו הדברים בפי כדבש למתוק. מקצת הסיפורים ידעתים, שכן נדברו מתכני תוכניות הלימודים והכניסום לתוכנית בתי הספר, אם ביסודי ואם בתיכון, אם בתוכניות רשות ואם בתוכניות שהנן חובה. ואף על פי שעברו כמו שלושים שנה ומעלה מיום לימודי, הרי סיפור "והיה העקוב למישור" חרוט על לוח ליבי ונקרא במבטאה הרומני של המורה רבקה, ומרוב ששקדה על לימודי הספרות נכנסו המילים במוחי. אבל סיפורים אחרים חדשים היו בעיני ובהם סיפור "עגונות" שאותו קרא עגנון לשמו הספרותי ובו נתפרסם. עוד העלה הכתוב בדבר סוכה המריחה ובדבר דקדקנים עבריים שכמו בימינו אלה גם בימי עבר היו טורדים בדקדוקי עניות. כן מצאתי תשובה בדבר האומרים שהילולת רבי שמעון אשר במירון שהנן חדשות נראו בארץ ולא שערום אבותיכם. והנה מצאתי תיאור מאת עגנון על הדלקת מטפחול של שמן ועשיית משתה גדול ושמחה רבה ואנשים המגיעים מדמשק וארם צובא למירון לחגיגות דרבי שמעון בר יוחאי ויהי זה חיזוק לדברי האומרים אין חדש תחת השמן ומנהג הילולת מירון שריר וקיים. וכן עוד מיני מגדים ודברי מתיקה בספר, מקצתם משמחים, ומקצתם עצובים, וברובם האירוניה העגנונית מרימה ראש. והיו הדברים בפי כדבש למתוק מהחל הספר ועד כלה, לא נס ליחה ולא כהתה עינו.”

“לא סתם מעניקים פרס נובל. לאחר שקוראים את ספרו המצויין מבינים היטב עד כמה ראוי הסופר הנהדר הזה לפרס. אורח נטה ללון מתאר את ביקורו של שי עגנון בעיירת מולדתו בוצ'אץ' שהוא משבש את שמה ל "שבוש" (כנראה מלשון שיבוש).הביקור נערך מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. ה"אורח" מגיע מארץ ישראל המתהווה אל עיירתו שבגליציה ולמעשה הוא מוצא שרידי יהדות מפוארת ועתיקה בתהליך התפוררות ובלבול. מבית המלון יוצא האורח לבקר את מי שנותר בעיירה. הוא פוגש טיפוסים שונים ומשונים. דתיים וחילוניים, קומוניסטים וסוציאליסטים, אנרכיסטים וציונים. העיירה עברה שינוי משמעותי ולפיכך כמעט ואינו פוגש אנשים מעברו. המצב הכלכלי הוא בכי רע, רבים עזבו לאמריקה או לארץ ישראל וכמובן שפצועי המלחמה הרבים רק מוסיפים לעוני ולעליבות גם דכדוך ועצב בקרב המעטים שעוד נותרו. מיותר לציין כי שינויים אלה הביאו להתרופפות משמעותית בדבקות באמונה היהודית. ה"אורח מארץ ישראל" (ארץ ישרואל בלשון תושבי העיירה) מתקבל ברוב כבוד וכולם מתעניינים בו ובחדשות שהוא מביא מעבר לים. והוא, מנסה בכל כוחו גם לשמר את המסורת שהולכת ומתרופפת בעיירה מצד אחד ומהצד השני את רהחלום הציוני שמתגשם והולך בארץ ישראל המתהווה. הכתיבה של עגנון פשוט הדהימה אותי. העברית פשוט נהדרת. הסיפור מצחיק ועצוב בו זמנית, מעניין ומתפתח כל הזמן. התיעוד של יהודי העיירה שבוודאי משקף את תמונת מצב יהדות מזרח אירופה כל כך מרגש ומעציב לאור העובדה שבעת קריאת הספר הקורא יודע בדיוק מה יעלה בגורלם של יהודים אלה. ספר מקסים ומרגש ואני כמובן ממליצה בחום רב על קריאתו.”

“אמא שלי נסעה לאמריקה והשאירה אותי עם בית ריק. חלק מהעזבונות שהיא השאירה אחריה היה קופסת פלסטיק מלאה בליצ'י שהיא קנתה באיזה משתלה ( גידול אורגני). מכיוון שאני עובד בלילות וביום אני בדרך כלל יושן, לא יצא לי לרדת לחקר מה שנמצא במקרר ולדאבוני חלק מהליצי התקלקל. הייתי צריך ממש ללקט את הטובים מן הפחות טובים. הפעולה הזאת הזכירה לי את הקריאה בספר הזה: עגנון מביא פה אוסף של אמרים חסידיים עם כל השמות של הרבנים שאמרו אותם. חלקם משעממים ולא טובים (הרוב) אך יש כמה מצחיקים מאוד. לדוגמא הרב שטוען שמרגע המוות עד הקבורה יש לנפטר זמן פנוי לעסוק בתורה, ויש לנצלו עד תום, ועוד... אם אתם מחפשים ספר כדי להירדם איתו מהר, ייתכן שזה הספר בשבילכם. אם תישנו שינה עריבה ומלאת חלומות או שינה מסוייטת, זו כבר שאלה אחרת..”

“כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון חלק ז' בספר זה מקבץ סיפורת קצרה מאת עגנון ואלה סיפוריו: עד הנה, עם כניסת היום, תהילה, לילה מן הלילות, שבועת אמונים, ותרב חכמת שלמה, המלבוש, פרנהיים, אבי השור ועידו ועינם. לא הכרתי את כתיבתו עגנון. את הספר הזה קיבלתי במתנה מידידה שרצתה שאקרא את הסיפור 'תהילה'. הפעם האחרונה שקראתי מכתביו של עגנון היתה בתיכון. אם אינני טועה היה זה הסיפור 'בדמי ימיה' ואינני זוכר ממנו דבר. לא הבנתי אותו כנער שרק התחיל את אהבתו לעולם הספרות. והנה, אני מקבל אוצר לידי. אוצר בלום. שמעתי לא פעם שלעגנון שפה משלו, שפה עגנונית, אבל לא ידעתי באמת מה הכוונה. שפתו יחודית ונדירה ביופיה. הדרך שלו לספר סיפור מופלאה והגותו יסודה במקורות היהדות, ולא סתם יהדות, אלא היהדות היפה ביותר שנתקלתי בה עד כה בספרות. האמנם 'תהילה' הוא המפורסם מבין הסיפורים בקובץ זה, אבל האחרים לא נופלים ממנו. נהנתי ביותר מ'שבועת אמונים' שתיאורי יפו והמושבה הגרמנית שבה (מקום שעד היום אני מאוד אוהב להסתובב ולטייל בו), ריתקו אותי. מה גם שבסיפור האחרון, 'עידו ועינם' מוזכרת בהערת דרך אגב דמותו הראשית של גיבור 'שבועת אמונים'. זה כל כך ריגש אותי והפך לפתע את כתיבתו לעולם עגנוני המתחבר בחוטים קטנים ועדינים. החיבור לדרך כתיבתו הסבו לי הנאה כל כך גדולה שהחלטתי לקרוא את כל כתביו. אלו שעקבו מעט אחרי סקירותי יודעים שאני אוהב פרוייקטים ספרותיים, והנה מצאתי עוד אחד שאין ספק בליבי, יגרום לי לאושר צרוף. מלבד הסקירה הספרותית, אני מרשה לעצמי לכתוב דבר נוסף שהיה אישי והפך לנחלת הכלל. במשך שנים כתבתי ואיירתי משלים עבור הילדים שלי. את חלקם הם יודעים לדקלם עד היום בעל פה. תמיד היה לי את הרצון לחשוף את היצירות הללו מעבר לגבולות ביתי, אבל עד היום הם נשארו במגרה. חבר טוב שנחשף אליהם הרים את הכפפה והניע אותי להקליט אותם לפודקסט. זה מספר שבועות שאני מפרסם בכל יום חמישי משל חדש ועד היום יצאו לאוויר העולם 8 משלים (ביוטיוב וספוטיפיי). פרסמתי אותם גם פה באתר בפורום 'סיפור שכתבתי'. אני מודע לכך שאולי אין זה המקום האידיאלי לפרסום מאחר ומשקלו העיקרי של האתר הוא סקירות עבור כותרים. ועם זאת, אני חבר בקהילת האתר מעל ארבע עשרה שנה, לפעמים אני הייתי פעיל יותר ולפעמים פחות, את חלק מחבריה אני מכיר באופן אישי והגעתי למפגשים שמחוץ לעולם הוירטואלי ביותר מהזדמנות אחת. אשמח אם תכנסו לדף הפרופיל שלי, תחפשו את הפודקסטים שפרסמתי ותחווה את דעתכם הכנה על עבודתי. המשלים קצרים ואורכם נע בין 2-3 דקות בממוצע. אני מחפש רק ביקורת כנה ואינני מפחד מביקורת שלילית. אנ מודה מראש לכל מי שיענה לבקשתי.”

“מעשה נורא שהיה בי וובן זוגי שיחיה, שהלכנו לשמחת נישואים בעיר הקודש תיבנה ותיכונן. והיה הזוג נאה, והמקום נאה, ואוויר ההרים נאה, וההורים נלבבים, והתזמורת מנעמת הנשמה בניגוניה. והנה ביושבנו אל שולחן הסעודה ראינו והנה המפה שיראים צחורים ועליה כלים מכלים נאים. ומרכז יש לו לשולחן, ועליו נר דולק וספרים. וספרים אלה ישנים הם למראה, וכריכתם קשה, ודפיהם צהובים מיושן ורוב ימים. ולא לקריאה ניתנו כי שולחן סעודה הוא השולחן. ואם אין הסבר השולחן מספק, הרי מראם של ספרים שכרוכים הם יחדיו בחוט העשוי חומר שקוראים אותו רפי"ה וקישוריו אינן קלים להתרה, ויהי הדבר לפלא. ובראות שכני לשולחן את פליאתי ותמיהתי לנוכח מראה הספרים שעל השולחן הסביר לי כי לנוי ניתנו, למען שוות לשולחן מראה וינטג'. בחנתי הספרים ואחד מהם היה "אלו ואלו" של עגנון, ונכלמתי בראותי פרי עטו של חתן פרס נובל והוא לקישוט וינטג' בינות למיני טחינה וחומוס וחצילים ואין לו מציל. ובשובי לביתי חקקתי הדברים באתר הסימניה. ובחלוף שנה ועוד שנה ועוד מספר שנים, נטלתי לידי את הספר, והוא הספר הנמצא בספריית ביתי. בכריכתו הפנימית נחרט בעט כדורי פאי אפסילון למבדא אפסילון גמא, הלוא זה שם משפחתי שכתב אבי בעלי באותיות יוונית שכך היתה דרכו לסמן ספריו במיני סימונים שאיוותה נפשו. ובכן נטלתי את הספר לידי והחילותי לקרוא בו. בעמוד ראשון אתחיל ובעמוד אחרון אסיים כשם שעשיתי בספר אחר של אותו כותב הלא הוא עיר ומלואה. וספר זה אינו כספר עיר ומלואה. שספר עיר ומלואה עוסק בעיר אחת ובוצ'ץ' שמה, וספר זה עוסק בנושאים רבים ומקומות רבים. שספר עיר ומלואה כתבו הכותב בחייו וערכה ביתו לאחר מותו וליקטה ממקומות שונים, וספר זה כתבו שי עגנון וערך את סדרו ועודו בחייו. ושבתות הרבה ארכה לי הקריאה כי ארוך הספר תק"נ עמודים, והמה סיפורים הרבה וכתובים בגופן קטן ובדפים צפופים ובלשון נושנת אשר כבר אין דוברים אותה. קמעא קמעא קראתי, והיו הדברים בפי כדבש למתוק. מקצת הסיפורים ידעתים, שכן נדברו מתכני תוכניות הלימודים והכניסום לתוכנית בתי הספר, אם ביסודי ואם בתיכון, אם בתוכניות רשות ואם בתוכניות שהנן חובה. ואף על פי שעברו כמו שלושים שנה ומעלה מיום לימודי, הרי סיפור "והיה העקוב למישור" חרוט על לוח ליבי ונקרא במבטאה הרומני של המורה רבקה, ומרוב ששקדה על לימודי הספרות נכנסו המילים במוחי. אבל סיפורים אחרים חדשים היו בעיני ובהם סיפור "עגונות" שאותו קרא עגנון לשמו הספרותי ובו נתפרסם. עוד העלה הכתוב בדבר סוכה המריחה ובדבר דקדקנים עבריים שכמו בימינו אלה גם בימי עבר היו טורדים בדקדוקי עניות. כן מצאתי תשובה בדבר האומרים שהילולת רבי שמעון אשר במירון שהנן חדשות נראו בארץ ולא שערום אבותיכם. והנה מצאתי תיאור מאת עגנון על הדלקת מטפחול של שמן ועשיית משתה גדול ושמחה רבה ואנשים המגיעים מדמשק וארם צובא למירון לחגיגות דרבי שמעון בר יוחאי ויהי זה חיזוק לדברי האומרים אין חדש תחת השמן ומנהג הילולת מירון שריר וקיים. וכן עוד מיני מגדים ודברי מתיקה בספר, מקצתם משמחים, ומקצתם עצובים, וברובם האירוניה העגנונית מרימה ראש. והיו הדברים בפי כדבש למתוק מהחל הספר ועד כלה, לא נס ליחה ולא כהתה עינו.”

“לא סתם מעניקים פרס נובל. לאחר שקוראים את ספרו המצויין מבינים היטב עד כמה ראוי הסופר הנהדר הזה לפרס. אורח נטה ללון מתאר את ביקורו של שי עגנון בעיירת מולדתו בוצ'אץ' שהוא משבש את שמה ל "שבוש" (כנראה מלשון שיבוש).הביקור נערך מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה. ה"אורח" מגיע מארץ ישראל המתהווה אל עיירתו שבגליציה ולמעשה הוא מוצא שרידי יהדות מפוארת ועתיקה בתהליך התפוררות ובלבול. מבית המלון יוצא האורח לבקר את מי שנותר בעיירה. הוא פוגש טיפוסים שונים ומשונים. דתיים וחילוניים, קומוניסטים וסוציאליסטים, אנרכיסטים וציונים. העיירה עברה שינוי משמעותי ולפיכך כמעט ואינו פוגש אנשים מעברו. המצב הכלכלי הוא בכי רע, רבים עזבו לאמריקה או לארץ ישראל וכמובן שפצועי המלחמה הרבים רק מוסיפים לעוני ולעליבות גם דכדוך ועצב בקרב המעטים שעוד נותרו. מיותר לציין כי שינויים אלה הביאו להתרופפות משמעותית בדבקות באמונה היהודית. ה"אורח מארץ ישראל" (ארץ ישרואל בלשון תושבי העיירה) מתקבל ברוב כבוד וכולם מתעניינים בו ובחדשות שהוא מביא מעבר לים. והוא, מנסה בכל כוחו גם לשמר את המסורת שהולכת ומתרופפת בעיירה מצד אחד ומהצד השני את רהחלום הציוני שמתגשם והולך בארץ ישראל המתהווה. הכתיבה של עגנון פשוט הדהימה אותי. העברית פשוט נהדרת. הסיפור מצחיק ועצוב בו זמנית, מעניין ומתפתח כל הזמן. התיעוד של יהודי העיירה שבוודאי משקף את תמונת מצב יהדות מזרח אירופה כל כך מרגש ומעציב לאור העובדה שבעת קריאת הספר הקורא יודע בדיוק מה יעלה בגורלם של יהודים אלה. ספר מקסים ומרגש ואני כמובן ממליצה בחום רב על קריאתו.”

“אמא שלי נסעה לאמריקה והשאירה אותי עם בית ריק. חלק מהעזבונות שהיא השאירה אחריה היה קופסת פלסטיק מלאה בליצ'י שהיא קנתה באיזה משתלה ( גידול אורגני). מכיוון שאני עובד בלילות וביום אני בדרך כלל יושן, לא יצא לי לרדת לחקר מה שנמצא במקרר ולדאבוני חלק מהליצי התקלקל. הייתי צריך ממש ללקט את הטובים מן הפחות טובים. הפעולה הזאת הזכירה לי את הקריאה בספר הזה: עגנון מביא פה אוסף של אמרים חסידיים עם כל השמות של הרבנים שאמרו אותם. חלקם משעממים ולא טובים (הרוב) אך יש כמה מצחיקים מאוד. לדוגמא הרב שטוען שמרגע המוות עד הקבורה יש לנפטר זמן פנוי לעסוק בתורה, ויש לנצלו עד תום, ועוד... אם אתם מחפשים ספר כדי להירדם איתו מהר, ייתכן שזה הספר בשבילכם. אם תישנו שינה עריבה ומלאת חלומות או שינה מסוייטת, זו כבר שאלה אחרת..”

“כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון חלק ז' בספר זה מקבץ סיפורת קצרה מאת עגנון ואלה סיפוריו: עד הנה, עם כניסת היום, תהילה, לילה מן הלילות, שבועת אמונים, ותרב חכמת שלמה, המלבוש, פרנהיים, אבי השור ועידו ועינם. לא הכרתי את כתיבתו עגנון. את הספר הזה קיבלתי במתנה מידידה שרצתה שאקרא את הסיפור 'תהילה'. הפעם האחרונה שקראתי מכתביו של עגנון היתה בתיכון. אם אינני טועה היה זה הסיפור 'בדמי ימיה' ואינני זוכר ממנו דבר. לא הבנתי אותו כנער שרק התחיל את אהבתו לעולם הספרות. והנה, אני מקבל אוצר לידי. אוצר בלום. שמעתי לא פעם שלעגנון שפה משלו, שפה עגנונית, אבל לא ידעתי באמת מה הכוונה. שפתו יחודית ונדירה ביופיה. הדרך שלו לספר סיפור מופלאה והגותו יסודה במקורות היהדות, ולא סתם יהדות, אלא היהדות היפה ביותר שנתקלתי בה עד כה בספרות. האמנם 'תהילה' הוא המפורסם מבין הסיפורים בקובץ זה, אבל האחרים לא נופלים ממנו. נהנתי ביותר מ'שבועת אמונים' שתיאורי יפו והמושבה הגרמנית שבה (מקום שעד היום אני מאוד אוהב להסתובב ולטייל בו), ריתקו אותי. מה גם שבסיפור האחרון, 'עידו ועינם' מוזכרת בהערת דרך אגב דמותו הראשית של גיבור 'שבועת אמונים'. זה כל כך ריגש אותי והפך לפתע את כתיבתו לעולם עגנוני המתחבר בחוטים קטנים ועדינים. החיבור לדרך כתיבתו הסבו לי הנאה כל כך גדולה שהחלטתי לקרוא את כל כתביו. אלו שעקבו מעט אחרי סקירותי יודעים שאני אוהב פרוייקטים ספרותיים, והנה מצאתי עוד אחד שאין ספק בליבי, יגרום לי לאושר צרוף. מלבד הסקירה הספרותית, אני מרשה לעצמי לכתוב דבר נוסף שהיה אישי והפך לנחלת הכלל. במשך שנים כתבתי ואיירתי משלים עבור הילדים שלי. את חלקם הם יודעים לדקלם עד היום בעל פה. תמיד היה לי את הרצון לחשוף את היצירות הללו מעבר לגבולות ביתי, אבל עד היום הם נשארו במגרה. חבר טוב שנחשף אליהם הרים את הכפפה והניע אותי להקליט אותם לפודקסט. זה מספר שבועות שאני מפרסם בכל יום חמישי משל חדש ועד היום יצאו לאוויר העולם 8 משלים (ביוטיוב וספוטיפיי). פרסמתי אותם גם פה באתר בפורום 'סיפור שכתבתי'. אני מודע לכך שאולי אין זה המקום האידיאלי לפרסום מאחר ומשקלו העיקרי של האתר הוא סקירות עבור כותרים. ועם זאת, אני חבר בקהילת האתר מעל ארבע עשרה שנה, לפעמים אני הייתי פעיל יותר ולפעמים פחות, את חלק מחבריה אני מכיר באופן אישי והגעתי למפגשים שמחוץ לעולם הוירטואלי ביותר מהזדמנות אחת. אשמח אם תכנסו לדף הפרופיל שלי, תחפשו את הפודקסטים שפרסמתי ותחווה את דעתכם הכנה על עבודתי. המשלים קצרים ואורכם נע בין 2-3 דקות בממוצע. אני מחפש רק ביקורת כנה ואינני מפחד מביקורת שלילית. אנ מודה מראש לכל מי שיענה לבקשתי.”