אז מה היה לנו?
כריכה מעט מוזרה שמתאימה לרומן רומנטי ולא לספר בלשי (אם כי בסוף הספר ממש בעמודים האחרונים יש אירוע המספק את התשובה לתצלום הכריכה).
איכות ירודה של הדפים, שדומה ונעשו בתקופת ה"פפירוס" במחיר הזול.
אין המלצה של "הניו יורק טיימס"

מלבד זאת, ספר לא רע כלל, אם לא למעלה מזה.
שתי רציחות "בזו אחר-זו" בהפרש 15 שנים. (וגם לא מעט "רציחות משנה" שקשורות בדוחק/בעקיפין לעלילה)
(תחילת הסיפור מזכירה מעט, אבל רק מעט, את הרעיון בספר "השתיקה" של יאן קוסטין וגנר)

התוכן בקיצור
15 שנים לפני קרות האירוע הנוכחי, נרצחה אישה צעירה, ג'יימי אוונס, בעת שיצאה לריצת בוקר בפארק, באזור שמעולם לא הייתה פשיעה חמורה, למעט מקרי-שוד קטנים. תכולת ארנקה נלקחה, ועד לאירוע סיפורנו - כאמור 15 שנים - לא נמצא כל קצה חוט לרציחתה.

הנרצחת השנייה "בת זמננו", (כלומר הדמות שסביבהּ נסב סיפורנו) נטלי אולדריג', שחקנית תיאטרון מצליחה במיוחד וכשרונית (בטעות נכתב בספר שהייתה מועמדת לפרס נובל, כאשר אולי התכוונו ל"אוסקר" קולנועי, או פרס חשוב של התיאטרון) שהייתה חברתה הטובה של ג'יימי אוונס, ואף למדו משחק יחד והתגוררו בדירה משותפת שכאמור נרצחה 15 שנים קודם לאירועים הנוכחיים.
זאת לדעת! את הרצח הראשון לא פענחו ויש שנטו לחשוב שיש קשר כלשהו בין שתי הרציחות או, לפחות, זה אותו הרוצח. (או על אותו רקע).
לענייננו:
שנה לפני הירצחה של השחקנית,נטלי רייס אולדריג', היא נפרדה מבעלה, גרג אולדריג' שגם היה הסוכן המקצועי שלה, וקשרה חוזה עם סוכן אחר ואף עברה להתגורר בגפה - מרחק רב ממגוריה הקודמים, אך בקרבת מקום עיסוקה - לאמר, בימות ברודווי. חלק משיקוליה למעבר היה, שהיא יודעת/חושדת כמעט בוודאות מי רצח את חברתה.
בחלוף זמן, שכנה שעברה ליד ביתה החדש, ראתה שדלת הרכב שבחנייה פתוחה, ונכנסה לבית השחקנית, שם גילתה, לתדהמתה, שהשחקנית פצועה קשה מירי - ולאחר זמן מתה מפצעיה
חלפו שנתיים מהירצחה, של השחקנית המהוללת, (שנודעה בביצועיה המושלמים במחזה "חשמלית ושמה תשוקה" בתפקיד בלאנש דיבואה) וטרם נמצא החשוד המידי.

גרג אולדריג', אמנם נחקר מספר פעמים, אך לא ניתן היה לקשור אותו לרצח פרודתו/גרושתו השחקנית, למרות שגם הכנסתו נתמעטה, בשל המעבר של השחקנית לסוכן שחקנים אחר, אך היה זה מעין "מניע קטן" ותו לא.
התובע המחוזי הטיל על עוזרת התובע, אמלי וואלס, שזה עתה חזרה מהחלמה ממושכת לאחר מחלת לב, לטפל בתיק, זאת לאחר שנמצאה "ראיית הזהב" בדמות הפושע, ג'ימי איסטון, האסיר המתמיד אשר סיפר (כמובן בתמורה לעסקת טיעון בהפחתת עונשו על עבירות רכוש שביצע) כי גרג אולדריג' הציע לו סכום נכבד כדי שירצח את השחקנית, ואף שילם לו מקדמה. אולם הפושע נסוג מביצוע הרצח ושמר לעצמו את המקדמה, כך לטענתו.
מתוך כך למד התובע שגם אם גרג לא רצח את רעייתו לשעבר, הרי הוא מעורב עד צוואר ברציחתה.

בית המשפט, בדיון מקדמי, קבע כי יש לדון בתיק זה בפני מושבעים.
הפרקליטה, אמלי וואלס, הצליחה באותות ובמופתים, ובעיקר בסיוע עדותו של הפושע, דג הרקק, להביא להסכמה פה-אחד של המושבעים להרשעתו של גרג אולדריג' ברצח רעייתו לשעבר, השחקנית.

"חף מפשע" המשיך וטען המורשע, ללא הועיל. ובאין ראיות הסותרות את עדותו המרשיעה של הפושע, איסטון, היה ברור לכל, כי גם ערעור ללא הזמת עדותו של הפושע, ג'ימי איסטון, רק ישאיר את ההרשעה על כנה.

האם בכך תם הסיפור?!, ממש לא. עוד יחלפו 130 עמודים, די מרתקים, עד להפתעה בתוך הפתעה לדמותו של הרוצח.
אף על פי שמבחינתה של הפרקליטה העניין הסתיים וההרשעה חזקה ומוחלטת, ונטולת ערעור, הרגישה בלבה שמשהו כאן לא תקין "זה היה קל מדי" כך חשבה, ולקחה יוזמה משלה לחקור עוד ועוד. עד לתוצאה המפתיעה, שאפילו ג'ון גרישם ב"חף מפשע" לא היה חושב עליה.
ומה עם הרצח הראשון של חברתה?! אל דאגה! גם הוא יבוא על פתרונו. רמז - הא בהא תליא.
הסיפור עצמו יפה ואין בו רגע דל, (נו, טוב, יש קטעים אחדים משעממים למדי ) למרות אורכו של הספר (/336עמודים).

יש לא מעט "פטפטת", אך סבירה להכרת הדמויות.
את הסיפור מעטרים סיפורי מִשְנה מעניינים שאחד מהם אולי יביא "שובר שוויון" מול עדותו של הפושע, שבגינו הורשע גיבור סיפורנו. מעבר לזה לא אגלה דבר, ואשמור על זכות השתיקה.
4 כוכבים (****).
לא משום שאני חושב שהספר טוב עד כדי-כך, אלא מהעובדה שאני לא בקי כל כך בז'נר הזה ולא היה לי עם מי/מה להשוות.

נכתב ביום חול.

"החיים של פרופסור פול דיוויס היו יכולים להמשיך להיות רגילים, ואפילו משעממים, אילו לא פגש באותו לילה בכביש צדדי את קנת הופמן, עמיתו למחלקה באוניברסיטה, המחפש מקום מסתור להטמין בו שתי גופות. קנת המופתע מנסה להעלים את העד היחיד לביצוע הפשע וחובט בפול בראשו. כעבור כשנה מתמודד פול עם תסמינים של פוסט טראומה, דיכאון ובעיות זיכרון. שרלוט אשתו מנסה לתמוך בו ככל יכולתה. כדי לעודד אותו להתמסר למשימת כתיבת סיפורו האישי היא קונה לו מכונת כתיבה שאמורה לספק לו מקור השראה". (מתוך תקציר הספר)

השראה - לאיזו מטרה?

ובכן פול דיוויס, בנוסף להיותו מטופל אצל הפסיכולוגית ד"ר אנה לקח על עצמו פרויקט לתחקר את האירועים שקרו ולנסות "להבין" מעט את הרוצח קנת הופמן, במחשבה שהדבר יקל ולו במעט על הסיוטים שהוא חווה (כולל אובדן זיכרון המתרחש לעיתים תכופות)
רעייתו קונה לו בהפתעה מכונת כתיבה שיותר מאשר היא משמשת לכתיבה - שהרי המחשבים הם עניין שבשגרה - המכונה הזו היא ציר מרכזי שעליו נסב עיקרו של סיפור המתח (הפסיכולוגי).

הסיפור נבנה באיטיות רבה (The story was built and built very slowly)
ואפשר היה לקצר לפחות כשליש מחלקו הראשון, בלי לגרוע מאיכות הסיפור.
רק בפרק 45 (עמוד 275) עם התאבדותו/רציחתו, של אחד מגיבורי הסיפור (התאכזבתי כי גיבור זה היה הפייבוריט שלי "להגיע לגמר"), מתחילים לראות תנועה שוטפת וזורמת של הסיפור, אשר טומן בחובו הפתעות לא מעטות, ובהחלט טובה אחריתו - של הסיפור - מראשיתו.
נכון שהאריכות המקדמית נחוצה לבניית העלילה, אך אפשר היה להסתפק בפחות ולהשיג את האפקט הרעיוני.
קראתי טובים ממנו, וגם פחות טובים (לשמחתי לא רכשתי את הספר אלא קיבלתי במתנה)
קריא בהחלט, רק צריך מעט אורך רוח.

ולמי מהצעירים שלא ראה מכונת כתיבה הנה אחת, גם פיזית ובעיקר וירטואלית, עם אחד הקומיקאים הענקיים, ג'רי לואיס

https://cutt.ly/hEUixXf

"זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת... אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים... אלמלא בגדי זקונה שעליה, לא ניכר בה שמץ זיקנות..."

עגנון מתאר כאן אישה צדקת ומושלמת מכל הבחינות. (לא הבאתי את כל הפסקה, מלאת הכתרים שקשר עגנון בפתיח לנובלה "תהילה".
וכבר לאחר תיאור זה עלו בי תהיות, מה מטרת הסופר בתיאור המופלג הזה.

ברור היה לי שה"תעלול" הידוע של עגנון ליצירת ניגודיות, אם זה כמקבילה לו עצמו, או כלפי אחרים, או כלפי מושא הכתיבה הראשי (הגברת הזקנה והיפה) אותה פגש לראשונה בעת חיפושו אחר ביתו של אחד החכמים - בא יבוא. ואולי גם מוסר השכל מיוחד.
כאמור עגנון (או המספר) - בפגישתו הראשונה עם הצדקת - מחפש את ביתו של אחד החכמים בעיר העתיקה ואינו מוצא. לעזרתו באה הזקנה הנחמדה, אשר נושאת פח מים גדול. הוא מבקש אותה שמא יודעת היא את מעונו של החכם.
לא זו בלבד שהיא מתעקשת ללוותו עד לבית החכם, אלא מונעת ממנו לשאת את פח המים עבורה.
מבחינתה של הצדיקה הזו, אלה שתי מצוות חשובות שאין עושים אותן כלאחר יד. לבטח אין ממעטין את המצוות ע"י שיתוף הזולת.

ימים אחדים לאחר מעשה זה, הכותב פוגש שוב את הצדיקה וברצונו לידע את מקום מגוריה של אחת הרבניות, אלמנתו של רב ידוע, אשר עתה גרה בגפה בין החומות. כשבאמתחתו דרישת שלום מהנכד של הרבנית אותו פגש בהיותו בחוץ לארץ. (הצדיקה מטפלת באופן קבוע ומתמיד ברבנית וסועדת אותה בחוליה)
הוא מוסר דרישת שלום לרבנית מהנכד השוהה בחו"ל, וזו שואלת אם הנכד שלח לה "דבר-מה"
בחכמתו כי רבה, מבחין הכותב שהרבנית ספונה תחת בגדים רבים בעיצומו של חורף ירושלמי עז.
וכמי "שנזכר" הוציא מכיסו מספר שטרות כסף ואמר שנכדהּ "שלח" על מנת לקנות לה תנור חימום.
אומר ועושה: הלך לשוק וקנה עבורה תנור שהגיע לביתה ע"י שליח.
לאחר ימים אחדים בא לבקר את הרבנית כדי לשאול "איך התנור? האם מרוצה את ממנו?".
והתגובה שקיבל מהרבנית, הייתה: " ואם מרוצה אני, כלום ימעיט את ריחו...?"
(בסיום אעמוד על האריכות של קטע זה עם התנור)
אט, אט, מתגלה לנו, (וגם לכותב) כבדרך אגב, שמה של הצדקת, תחילה בכינוי "תלי", מספר פעמים, ואחר מכן שמה המלא תהילה שכשמה כן היא. לתהילה לשם ולתפארת.
אולם גולת הכותרת של סיפור זה, הוא דווקא עיקר העניין.
לפני 93 שנים בהיותה של תהילה בגיל 11 ארסוה הוריה לשרגא, חתן בגיל 12, וכאשר תעבור שנה יינשאו זה לזו.
והדברים נכתבו ונחתמו בטבעת המלך כיאה לבת ישראל כשרה שמעתה נחשבת היא מאורסת, ואין לאיש אחר דין ודברים בקידושיה.
אך לאחר זמן נודע לאביה - שהיה בין מתנגדי החסידות - כי חתנו המיועד ואביו שוהים מדי פעם בחצר של החסידים, רחמנא ליצלן.
בכעסו הרב, זימן את חתנו ואביו וקרע לעיניהם את שטר האירוסין וביטל , מינה וביה, את אירוסיה של תהילה, אך מנהג היה שכאשר מבטלים אירוסין, יש לבקש מחילה וסליחה מהחתן ומהוריו, ואת המחילה הזו לא טרח אביה של תהילה לבקש.
(להווי ידוע שבאותה תקופה רבתה המחלוקת בין אוהדי החסידות לבין הליטאים [מתנגדים, במלעיל]
ובעירה של תהילה הס מלהזכיר "חסידים", וכל מי שהשתייך להם, נוּדָּה מהציבור ואף לבית הכנסת לא הורשה להיכנס)
את תהילה השיאו לאדם אחר ונולדים לה שלושה ילדים וכאן לכאורה מסתיים סיפורנו.
אולם טרגדיות פוקדות את תהילה, שני בניה מתים בצעירותם, ובתה ממירה את דתה.
******
תהילה הייתה אישה אמידה וכאשר הגיעה לירושלים, סייעה בממונה לכל דורש, וכשאזל ממונה, סייעה בגופה ממש לכל דכפין וטרחה עבור כל מי שכוחו תש ובמיוחד לאלמנה הרבנית.

רק ענן גדול העיב על חייה, הסליחה והמחילה שלא ביקש אביה כשביטל את אירוסיה הראשונים.
במשך 93 שנים נשאה על גבה, כחטוטרת, את הצער הגדול הזה.
כן, כן, בעת סיום הסיפור, תהילה כבר בת 104 !!
וכאן נכנס הסופר שלנו לפעולה להחזיר טובה לתהילה רבת החסד, לכתוב עבורה באותיות של קדושה מכתב מחילה מחתנה הראשון.
ימים אחדים לאחר כתיבה מכתב הסליחה, השיבה תהילה את נשמתה לבורא.
*****
האם הטיפול ברבנית, והנתינה הגדולה שלה היו מעין ניסיון לכפר על החטא הגדול שחטא אביה?!
נדמה שכן, בוודאי, שהרי עד יום מותה לא חדלה ממחשבה על הצורך בבקשת מחילה, גם כאשר לא היא שחטאה, ולבטח כאשר חתנה הראשון כבר הלך לעולמו 30 שנה לפני התרחשות סיום הסיפור.
אין פלא שעגנון קושר כתרים לראשה ומדמה אותה למלאך אלוקים.

******
לא מעט דברים למדתי מסיפור קצר זה, והנה רק אחדים מהם.
תמיהה שתמהתי ונשארה בגדר תמיהה: שהרי כתוב במפורש: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת* אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתו"ּ. והרי תהילה לא חטאה, אלא אביה, ומדוע באה עליה הצרה הזו, של מיתת בניה בחייה?!
* שנתינה לזולת צריכה להיות מושלמת ללא הצורך בהכרת הטוב מצד המקבל, בדיוק כפי שנהגה הצדקת תהילה.
* שלאחר הנתינה אין לצפות לקבלת הערכה, בניגוד לגיבורנו שהלך לראות "איך התנור"
*שגם אם אנחנו לא אשמים במשהו ואלה הם הורינו שחטאו בגיננו, בהיותינו עולי ימים, שומה עלינו לנסות לתקן את שאפשר.
ולנו עצמנו יש להיזהר מביטול סיכומים, בין בכתב בין בע"פ, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ.
לקרוא עגנון ביום שבת, זה עונג שבת ממש.

סקירת מחווה לזכרו של ש"י עגנון ז"ל
(לפנים מן החומה)

שלום רב לכל הקוראים\ות והכותבים\ות.
מחר בערב ליל י"א באדר א' הוא יום פטירתו (וה"יארצייט") של הסופר שמואל יוסף עגנון.
בדרך כלל מקיימים את ה"אזכרה" השנתית בתאריך הנקוב, אך אם זה חל בליל שבת, מקדימים ליום חמישי שלפני כן, וכך גם אני עושה.
חשבתי, אני הקטן, שבמקום לכתוב בהרחבה על ספר כלשהו של עגנון, אכתוב - מעט שבמעט - על האיש שמאחורי המילים, השורות,
ובין השורות של כתביו, ובד-בבד לשלב בסקירה זו, מילים אחדות מסיפורו מלא-ההוד, "לפנים מן החומה"
******
הגמרא (במסכת יבמות צ"ו) כותבת על המילים "...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (מתוך שיר השירים)
"אמר רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בן יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר".
שנאמר: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שה"ש)

אין חולק על כך שש"י עגנון היה תלמיד חכם גדול בכל קנה מדה וראוי שיאמרו דברים לכבודו,
לבטח דברים שהוא כתב בקולמוסו - קולמוס של תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו.
אפשר שאני, איני כדאי והגון לומר דברים בשבחו, אך מהיות טוב אל תיקרי רע.
ואיני בא להתכבד בכבודו של שמואל יוסף, אלא לכבד את כבודו שלו.

======
אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא (מאת כותב הסקירה).
"פנים הרבה יש לה לירושלים, ופנים הרבה יש להם - לבני האדם הדרים בה.
יש שפניהם דומים לירושלים של מעלה, זוהרים באור יקרות כפניה של העיר, בעת הָנֵץ הַחַמָּה,
ויש שפניהם עגומים וכבושים בקרקע, כירושלים של מטה - זו של "בֵּין הַמְּצָרִים".
הצד השווה שבכולם - אהבתם את העיר ללא כל פשרות וללא גבולות". (אב"ש)

אחת לכמה זמן עולה אני לירושלים, להר הזיתים, לפקוד את מנוחתם של הוריי ע"ה.
פְּעָמִים שאני עושה זאת בבוקר, ואם עיתותיי בידי, הולך אני לכותל המערבי לפקוד את שריד בית תפארתנו.
לפעמים יש שם שמחה וקולות רינה וצהלה של בני משפחות-נער שהגיע למצוות, וקול שירתם מתמזג בקול תפילתם של המתפללים תפילת "שחרית".
קולות אלה - של תפילת שחרית ושל צהלולים ושמחת מניח-התפילין לראשונה - עולים כיחידה אחת לשמי מרומים דרך ארֻבָּת זהב
שאינה נראית אלא למלאכי השרת, ואין איש יודע מה רבה היא נחת-הרוח שהשירה והתפילה עושות ליושב במרומים.

וכך, מתוך השירה והתפילה, הפלגתי בדמיוני וראיתי את שמואל יוסף עגנון (בן הרב שלום מרדכי הלוי, זצ"ל) - הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, וּמִגְבַּעַת לראשו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת - עולה במדרגות בית המקדש ומצטרף בשירה ונגינה אל אֶחָיו הלויים, ושר עִמהם את כל "שירי המעלות" ושאר שיריו של דוד המלך.

יש סופרים שכל מאוויים (וחלומם) הוא לקבל את "פרס ראש העיר" על ספרם.
ויש שלא יסתפקו בפחות מ"פרס ספיר" (ועם קצת מזל והשקעה, לאורך זמן, גם "פרס ישראל").
רק יחידי סגולה - הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה - יקבלו את כל הפרסים האפשריים וגם יוכלו לנסוע לשוודיה.
אם אפשר היה לשאול את עגנון מה החלום הגדול שלו, הוא יענה: "לבטח, לא פרס נובל".

חלומו הגדול, אם היה מתממש אפשר שלא היינו יודעים עליו - על שמואל יוסף - ולא היינו זוכים במתנה כה גדולה.
אך חלומו הגדול (בסוף הסקירה) לא קרם עור וגידים בהגשמה של בית מקדש שלישי, ואפשר שבבית המקדש שב"ירושלים של מעלה" הפך\או יהפוך החלום למציאות ביו שאר צדיקים וחסידים שתחת כסא הכבוד.
ואילו אנחנו זכינו במתנה גדולה. נשארנו עם ספריו ורשימותיו - נכסי צאן ברזל שאין למעלה מהם.
בין כך ובין כך - ופטור בלא כלום אי אפשר - אכתוב, ברשותכם, דברים אחדים על "לפנים מן החומה"

******
לפנים מן החומה.
הזרז (קָטָלִיזָטוֹר) העיקרי שלי לקריאת הסיפור "לפנים מן החומה" (מתוך קובץ סיפורים בשם הנ"ל) היה דווקא הכיתוב בדף טרום-הפתיח
בספרו של חיים באר, "קשר לאחד", (בעקבות סקירה של הכותבת shila1973) אשר ציטט את עגנון מתוך "לפנים מן החומה".
וכך הוא מצטט את עגנון:

"...מקומות יש בירושלים שאני מכיר אותם ויודע אותם, וכשאני מזדמן לאחד מהם דומה עלי שלא ראיתיו מעולם.
כנגדם יש מקומות, שמימי לא הייתי שם וכשאני בא לשם דומה עלי שאני מכיר אותם ויודעם."
סוף ציטוט.

והנה מצאתי את עצמי שקוע כל כולי ב"לפנים מן החומה", כאיש ירושלים, הַנִּשְׂרַךְ אחר הָאִישׁ הַמְּהַלֵּךְ עם בת לווייתו לאה, ומספר את הסיפור המופלא הזה שרובו עוסק ברוחניות של ירושלים, עד כדי שכל המילים שעגנון כותב נוגעות ממש בשירה ופיוט, וכן בחוויות נוספות (לא מעטות, מהעיר יפו ) של המספר, שדומה שאין צורך כמעט להתאמץ ולהבחין שזה עגנון עצמו - לפחות בחלקים גדולים של הסיפור.
בסקירה זו, נצמדתי לחלק הקשור לירושלים ששבה את לבי בעיקר כירושלמי, ועיקר נוסף - הכתיבה המופלאה מלאת הרבדים הנסתרים - המגלים טפח ומסתירים טפחיים - והגלויים של ש"י עגנון.

המספר יוצא עם חברתו\ידידתו, לאה, לטיול בעיר ירושלים, בין החומות ואולי גם מעבר לחומות, ואפשר שהם נמצאים בנקודת תצפית גבוהה ("על הגג") אשר מראה על כף היד את העיר העתיקה (לפנים מן החומה) ואת המקום המקודש ביותר לעם היהודי.
לא מעט רמזים\אלגוריות יש כמעט בכל פסקה על העיר הרוחנית, על עם ישראל, תורת ישראל ובית הבחירה.
אביא ציטוט אחד, כמוהו יש רבים בסיפור הקצר (49 עמודים) והמופלא הזה, אשר מביע את מחשבתו, כמיהתו ואהבתו - של שמואל יוסף - לירושלים, לעם ישראל ולבית המקדש.
"חוזר אני אצל לאה. לאה, נערה וקוממית, שמרגישין את יופיה בלב יותר ממה שרואים בעיניים, כלומר אפילו אין רואים את כל יופיה, הלב יודע שהיא נאה. אף זה מחסדי היוצר, כשהוא צר צורה נאה, נותן בה חכמה שלא לגלות כל יופיה, אבל מקצת היופי מתגלה, שרוח החיים שהטיל היוצר ביופי מחיה את הרואים ופוקח את העיניים והם רואים כל אחד כפי שקצב לו היוצר לראות".
ויש עוד כהנה וכהנה פִּסְקָאוֹת, שכל אחת בפני עצמה, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת. אך תקצר היריעה מלהביאן כאן, וכן משום שיש בזה דבר שיבטל מהקורא את ההנאה שבקריאת המקור.
כל מה שהבאתי עד כאן והמעט שאביא בהמשך וכן סיפורי הרקע שמסביבו ובתוכו, הם אפס קצהו של הסיפור הזה.
=======
אתנחתה קלה.
ברור היה לי ש"לאה" זו, "ידידתו" של ש"י עגנון, לא הייתה ולא נבראה, אך במחשבתי עלתה האפשרות שמכיוון שלאה אמנו (אשתו של יעקב ואימם של מחצית מהשבטים) היא אותה לאה, האימא האולטימטיבית שילדה את לוי, שעגנון היה משבט זה, וכך הוא מכניס אותה לתוך סיפורו, מעין מחווה לאם הלוויים.
"וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי." (בראשית כ'ט לד)
אולם ככל שהתקדמתי בקריאה (ובעצם כבר מהעמוד השלישי), ראיתי שהאלגוריה שנתחוורה לי אינה מתאימה כלל למחשבתי. עיינתי עוד ועוד גם בביטוי הפרשני\מדרשי של "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי", ומצאתי שיש הדורשים שהכוונה ל"כנסת ישראל" המבקשת את סמיכותה של השכינה בכל עת. כך ש"לאה" - שבדומה לזה כתבו מביני ספרות לפניי, ומהם למדתי זאת ולא מחכמתי המעטה - אכן היא כנסת\עם ישראל, ותימוכין לכך בהמשך שלאה מתארת בפני המספר ומורה באצבעה על מכלול הר הבית ואומרת ש"זה ההר שלנו", "זה הבית שלנו", "וזה הבית של אבא" כאשר הכוונה להר הבית, לבית המקדש ולקודש הקודשים (ו"אבא" הכוונה ליושב במרומים, האבא של עם ישראל).
ובעצם לאה היא מעין הולוגרמה דמיונית, או "גוף" שני, מומצא, שבו המספר, אולי עגנון עצמו (אם נתייחס ללא מעט נתונים ביוגראפיים התואמים את חיו של עגנון ) הוא המספר לנו ("דרכה") את רשמיו ורגשותיו מול ההוד וההדר הַנִּבטים מהר הבית, עם פגם ראשי - חסרונו של בית המקדש.
הכל מכירים ויודעים את חלומו של שמואל יוסף בטקס קבלת "פרס נובל", ודומה שלא מעט חלומות נשזרים בספריו ובסיפוריו של עגנון. אולי כהשפעה ממקורות חילוניים, ולאו דווקא מהמקרא ומהתלמוד.
גם בסיפור הזה כותב עגנון כך:
"...הפכתי את מעשה היום לחלום, חזיון לילה, כאילו כל המוצאות אותי עם בת לווייתי בחלום היו, שהרי אם הלכנו בעיר לפנים מן החומה משמע שעדיין השנים כתיקונן ועדיין הארץ שלימה הייתה ולא נחלקה ירושלים ואדם מישראל יכול להתהלך בארץ לארכה ולרחבה ואינו מתיירא שמא יבואו עליו להורגו".
לסיום, כדרכו בקודש, עגנון תמיד מפתיע ומפריך את מחשבות הקורא, כי בין כך ובין-כך, המספר עצמו, בסיפא של הסיפור, מפרש את חלומו או הדימוי (על לאה בת לווייתו ):
"בת לווייתי זו הנשמה. לפנים מן החומה, זה מקום משכנה ומקום חיותה."
והוא מוסיף: "לא נשתייר אלא לפרש עוד פירושו של בן לווייתה של הנשמה.
בן לווייתה של הנשמה זה הגוף שנעשה נרתיק לנשמה, ואני הוא הגוף ואני הוא הנרתיק..."
****
פעמים נדמה שטיוליו עם לאה היו מעשה של ממש, כלומר: שש"י עגנון נכנס בגופו לפנים מן החומה, והפך זאת לחלום וחזיון כדי שהדבר יהיה חרוט בזיכרונו, ופעמים - ברור לחלוטין - שהיה זה רק חזון וחלום המבטא את כמיהתו וכיסופיו של הסופר הדגול להיכנס פנימה, אל הר המוריה, והפך את החיזיון למעשה של ממש, אך דמיוני במהותו - רק משאת נפש.
****
כשבועיים ומעט יותר לפני פרוץ מלחמת "ששת הימים", שהה עגנון בסיור בארה"ב.
עם פרוץ המלחמה ביקש לשוב מיד לארץ, ללא עיכובים, וכך היה.
איני יודע אם עגנון הספיק לשמוע או שמע - בשידור ישיר - את הקריאה של מוטה גור "הר הבית בידנו!", כן, אותו הר הבית המתואר לעיל: "עמדנו ושתקנו ועמדנו והבטנו על ההר ועל הבניין שבהר. אחר כך העבירה לאה את ידה על עיניה ומחתה את דמעתה ואמרה, כאן עמד ביתנו". לאה ממשיכה ואומרת: "כאן עמד ביתו של אבא - " ומה קריאה זו - של מוטה גור "הר הבית בידנו" - עשתה לו, לאור היותו נטול אפשרות - עד אז - להיכנס לפנים מן החומה שהיא כמיהתו הגדולה.
האם ביקר בעיר העתיקה, והתענג על "דבריה" של "לאה" שהפכו את חלומו כמעט למציאות. אמנם ללא בית המקדש, ("הבית של אבא") אולם לפחות יכול היה לגעת במקום הקרוב ביותר לשערי הכניסה של הלויים אל בית המקדש?! אני מניח בוודאות שכן.
אך חלק זה של שתי שנות חיו האחרונות (בתחילת יולי 1969 - שנתיים וקצת אחרי המלחמה, כבר חלה ואושפז) לא כל כך מפורט, או שלא התאמצתי לחקור בדברי ימי עגנון.

כל שאני יודע הוא שמנוחתו עדן בהר הזיתים, סוף-סוף - לפנים מן החומה - במקום הצופה אל הר הבית ללא חומה מגבילה. ואפשר שדווקא מנקודה זו - בעת תחיית המתים - יהיה הוא בין ראשוני הלויים שיאמרו שירה בבית המקדש.
כפי שמובא בגמרא (מסכת כתובות, קי"א, עמוד ב')
"עתידין צדיקים שמבצבצים ועולים בירושלים,
שנאמר ויציצו מעיר כעשב השדה – ואין עיר אלא ירושלים"

והנה חלומו הגדול של שמואל יוסף. (מתוך דבריו של ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל, - ויקיפדיה)

"...אמרו בגמרא, (סנהדרין דף כ"ג עמוד א'): נְקִיֵּי הַדַּעַת שבירושלים לא היו נכנסים בסעודה
אלא אם כן יודעים מי יושב עִמהם. ובכן אומר לכם מי אני שנכנסתם עמי בסעודה....
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים
וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים.
בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אַחַי הלווים בבית המקדש כשאני שר עִמהם שירי דוד מלך ישראל.
נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמהּ בגולה.
חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שֶמיִרְאָתָם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה,
שאם אחי בני עמי שומעים, לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה.
כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב..."

תהא נפשו צרורה בצרור החיים.
שיזכה לעמוד לקץ הימים, לראות כוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם וישראל במעמדם.

ויתר דברי עגנון, וגבורתו הספרותית,
הלא הם כתובים על ספריו הרבים, מחברותיו ופרסיו הלא מעטים.

ומי שלא קרא פנינה ספרותית זו - לפנים מן החומה - אינו יודע מה טוֹבָה-רַבָּה הוא מפסיד.
אני מתנצל על אריכות הדברים.

בחרתי לכתוב על סיפור אחד מתוך קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" את הסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו".
עגנון, ידוע במשיכתו באף את הקורא והכנסתו למלכודת מחשבתית\עלילתית.
לפני שאכתוב משהו על הסיפור הזה, אספר מעשה דומה. (לא ממש, אבל רעיונית)
באחת העיירות הגדולות באירופה, (לפני 150-200 שנה, או מעט פחות) , הייתה לרב העיירה הגדולה קופת צדקה (גמ"ח) שממנה היה השמש שלו נותן הלוואות למי שֶמָךְ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ
אך כל חודש היה צריך להחזיר תשלום מתוך ההלוואה, והפנקס פתוח והיד רושמת, והגבאים נפרעים תדיר מהלווים.
גביר אחד שירד מנכסיו, ביקש - וקיבל - סכום נכבד כהלוואה עד שה' ירחיב את גבולו.
משחלפו ימים רבים, ובעת ששפר מזלו של הגביר, הוא בא אל הרב להחזיר את הכסף, אולם הגבאי לא היה, והרב שם את הכסף בתוך הגמרא והבטיח שימחקו את ההלוואה מספר החשבונות.
הרב שכח מהעניין. וכשהגיע מועד הפירעון בא הגבאי לגבות את הכסף. הלווה אמר שהחזיר לרב. הרב אמר שהוא לא זוכר דבר כזה.
בין כך- ובין כך יצא שם רע על הלווה וכולם נידו אותו, עד שנאלץ לעזוב את העיר בבושה גדולה ובצער רב.
ערב פסח הגיע ובביתו של הרב עשו בדיקת חמץ כולל בדיקת הספרים וְנִעוּרָם, הנה מתוך אחד הספרים נפלו שטרות רבים. הרב נזכר במעשה עם הגביר ותפש את ראשו ואמר: "אוי לי מיום הדין, ואיך אמצא את האיש? ואיך אחלה פניו?"
נשלחו שליחים לערים סמוכות והאיש נמצא.
הרב ביקש ממנו מחילה. האיש סירב למחילה זו. "ומי יחזיר את הכבוד שאבד ואת השם טוב שהיה לי?" שאל.
הרב הציע שהוא יכריז בבית הכנסת קבל עם ועדה שזה באשמתו.
האיש סירב, בנימוק שהאנשים יחשבו שהרב החזיר מכיסו.
לבסוף הציע הרב הגאון שישיא את בתו לבנו של הגביר (שהיה עם הארץ גמור).
כאן כבר הסכים הגביר שהרי להיות מחותן של האדמו"ר אינו דבר של מה בכך. וזו הוכחה שהוא לא גנב דבר.
ראו מה כוחה של הלבנת פנים!
את כל זה כתבתי כדי להמעיט ככל האפשר בספוילרים בהמשך.
====================
כבר מהעמודים הראשונים בסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו". רואים בבירור את כיוון מחשבתו של עגנון ביצירות ניגודים רבים ומהותיים.
מצד אחד - צעיר עני בנו של הטוחן שאמנם ידע את פרקו ובעל שכל חריף, אך עיקר עיסוקו בסיוע בטחנת הקמח. ובין לבין למד מעט עם ילדי הכפר אצל הַמְלַמֵּד (במלעיל)
וממולו - עילוי תורני, ר' שלמה, בנם של קדושים וגאונים עם שושלת יוחסין רמת מעלה. שנישא זה מכבר לבתו של הגביר העשיר.

עם מות אביו של משה פנחס, ומכירת טחנת הקמח, משה פנחס שם פעמיו לבית המדרש הישן (שם גם ישן בלילות) ללמוד תורה ולהחכים, ורק אחת לשבוע היה מגיע אל בית אמו, וכך, כאוטודידקט, השלים את כל התלמוד ישר והפוך, ואף שלט גם בקבלה כגדול תלמידי החכמים.
בינתיים מגיע לעיירה העילוי הגדול בנם של קדושים, אשר מתמקם בבית מדרש אחר. שמעו הולך וגדל עד שמשה פינחס עוזב את בית המדרש הישן והולך לשמוע תורה מפי העילוי הגדול.
נפשו של בן הטוחן נקשרה בנפש העילוי, עד שכאשר למדו בשקלא וטריא, דומה היה שמלאכים מטים אזנם לפילפוליהם.

אולם יום אחד אמר העילוי דבר מה וברגע של זחיחות דעת עלב במשה פנחס וזה לא ידע את נפשו מצער, עזב את בית המדרש ואף לבית המדרש הישן לא חזר, אלא מצא מקום אחר להרחיב את ידיעותיו. וגם כדי שלא ימצאו אותו.
אף על פי כן העילוי שלח שליחים לבקש את מחילתו וכולם חזרו כלעומת שבאו.
גם העילוי עצמו ניסה להפיס את דעתו, אך תשובתו הייתה תמיד: "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא"

(כאן זה המקום לספוילר, אך לא אביא אותו)

הערת אגב. (של כותב הסקירה)
אמר רבי חייא בר אבא ) מסכת קידושין, דף ל' עמוד ב') : אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר"אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ.
אך בסיפור כאן, זה לא המקרה! כאן הייתה העלבה אישית, ולא ויכוח תלמודי. ועוד בפני רבים שהפכו את משה פנחס למשל ולשנינה.
הסיפור נודד למקומות ומחוזות אחרים ועוקב אחר שני החכמים.
בכל עת שהעילוי היה נותן דרשה מפולפלת, היה משה פנחס נוכח במקום ולו רק כדי לבטל את דבריו של העילוי אם בהבאת ראיות סותרות מגמרא זו או אחרת, או בדקדוקי עניות מ'התוספות' ומהמהרש"ל, עד להפרכתם ולהעמדתם של דברי העילוי על כרעי תרנגולת וכן הלאה כיוצא בזה,(מעין ניסיון להעליב את העילוי אולי בכך יבוא התיקון להעלבה הראשונה) אך תמיד היה מענה לעילוי.
קנאה רבה הייתה לו למשה פנחס, אך העילוי תמיד האיר לו פנים. וניסו להפיסו, אך משה פנחס בשלו.
צער רב היה לו לעילוי הגדול, רבי שלמה. בינו לבין עצמו אמר : לו בנותיי לא היו נשואות, הייתי משיא לו אחת מהן, עתה שאין זה כך, יצא בהודעה וגם רשם בצוואתו שהוא מצווה שיקברו אותו ליד משה-פנחס לכשיגיע זמנו להיפטר מהעולם הזה.

ויהי כי ארכו הימים ומשה-פינחס נפטר לבית עולמו - ונטמן בבית החיים שבפאתי העיר.
חלפו עוד שנים אחדות ורבי שלמה העילוי הגדול, שהפך לגאון גדול, ורבה הנערץ של העיר, הרגיש שקיצו קרב, ברך את בני ביתו ומשרתיו וטרח להזכיר שיקברו אותו ליד קברו של משה-פינחס. וכך היה.
אך לכשהפשירו השלגים נתגלה כי רבי שלמה קבור ליד "בעל אות ומופת" סבו הדגול (של רבי שלמה) שאף שמו היה רבי פינחס, הרחק-הרחק מקברו של משה פינחס.

אולם כבר כתבנו בתחילה את דבריו של משה פנחס "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא"

וכך נתקיימה "קללתו" של משה פנחס "לא יהיה חלקי עמו, לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא"
(המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא)
=======
לכאורה נדמה היה שהסופר המהולל ש"י עגנון מנסה לספר לנו על הקנאה הרבה, לא כן הדבר.
את מה שהוא באמת רצה לומר מופיע בשורה האחרונה של הסיפור. (ולשם כך כדאי לקרוא)

עגנון - זה עולם אחר בספרות היהודית ובכלל.
מומלץ בחום גם למי שאינו מצוי בהוויות אביי ורבא, אבל מבין דבר או חצי דבר בהלבנת פנים בפרהסייה.
יש עוד מה להוסיף ולהעמיק בסיפור מיוחד זה ולהוסיף תובנות ורעיונות, אך אני בדעה של "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם" וכל מטרתי לגרות את הקורא ולהטעימו מעט מעגנון.
יש שיבינו את הסיפור באופנים אחרים, אך כפי שכתבה כאן אחת המבקרות "לכל אחד יש את העגנון שלו"
ולקוראים ינעם.

שלום רב.
מאז שאני זוכר את עצמי, כלומר מרגע שלמדתי לקרוא, הספר הראשון היה התנ"ך ובעיקר חמישה חומשי תורה, ועיקר העיקרים - ספר "בראשית".
תמיד ניסיתי לדמיין את דמויות המפתח - במיוחד הנשים - בראייה אישית ודימוי משפחתי או הקרובות אלי.
שרה נדמתה בעיניי כדמות סבתא רבת עוצמה - "האמא של כל האימהות",
ומתחתיה, ירידת הדורות כאשר כל הנשים הבאות אחריה היו ונראו ממש "קטנות" לעומתה.
כאשר כל אחת בדורה הייתה העיקר, בין אם היא רבת עוצמה, או נשרכת אחרי הבעל להמשכת הדורות.
אולם דמותה של תמר אשת ער\אונן\יהודה, הייתה חידה. גם משום המעטה (יחסית) של המקרא את מעשיה,
בניגוד לנשים שקדמו לה, וגם הדרך המיוחדת והמסוכנת בה לקחה את המגיע לה כדין - גם אם הדבר נעשה בעורמה.
תוצאות מעשיה - הרי היא אם המלכוּת של שושלת מלכות בית דוד.

"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.
הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה.
וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ."

הסופרת - שלומית אברמסון - שמביאה את "מעשה תמר" כסיפור היסטורי - מציירת במכחול רך ועדין
את ההתרחשויות אשר אינן מופיעות בתנ"ך אף לא ברמז. (אהבות אישיות, קנאות ושנאות, נדודים, חיי יום-יום ושגרה).

אולם על אף היצמדותה לסיפור המקראי (שמות של אנשים, מקומות, רחש ובחש), פעמים לא מעטות שהיא מקדימה את המאוחר ומאחרת את המוקדם.
- למעט תיאור דמותו - רבת ההוד וההדר - של יהודה (שגם במקרא ניתן לחוש בה),
- שאר הדמויות מתוארות בשונה מהמציאות המקראית ואחדות אף מתוארות בעליבות לא מעטה.

וכך קורה שמי שמצוי מבחינה כרונולוגית בסיפור המקראי, רואה שיש כאן הרבה "עיקום" (ואני לא מתכוון לפרשנות של הסופרת)
של אירועים ומאורעות, לצורך הסיפור, שלעניות דעתי אפשר היה לוותר עליהם ובכך להשאיר את מקסימום האמינות המקבילה לסיפור המקראי.

בסה"כ ספר נחמד- ואף למעלה מזה - למי שלא מצוי בנבכי המקרא.

שלום.
כאשר אני מבקר בירושלים, היעד הראשון והקבוע שלי הוא רחוב שבטי ישראל פינת "החומה השלישית" ומשם אני נכנס לתוך "מאה שערים" בואכה דבורה הנביאה שם גרתי שליש מחיי. (שני הרחובות הראשונים מוזכרים, כבר בפתיח, בעת פגישתו של חיים באר עם הקונסול האמריקאי)
כדי להכיר את ירושלים, לא מספיקה נסיעה ברכבת הקלה, או ביקור במחנה יהודה שכל אבטיח שם "מלמיליאן", את ירושלים צריך לחיות ולנשום זמן לא מעט. לחיות את האנשים על שלל גוניהם מלבושיהם ושפתם המשתנה, משכונה לשכונה, (שפת היידיש, יתרון)
העיר המיוחדת הזו בנויה נדבכים נדבכים, גם כמטפורה, וגם באופן הפיזי.
מה שראית אתמול - באותה נקודה - אינו דומה למה שאתה רואה היום, ומה שאתה רואה היום אפשר שתחשוב שמעולם לא היה.
לא לחינם, בדף טרום-הקריאה, מצטט חיים באר את ש"י עגנון המופלא (מתוך "לפנים מן החומה") וכך הוא כותב\מצטט:

"מקומות יש בירושלים שאני מכיר אותם ויודע אותם, וכשאני מזדמן לאחד מהם דומה עלי שלא ראיתיו מעולם.
כנגדם יש מקומות, שמימי לא הייתי שם
וכשאני בא לשם דומה עלי שאני מכיר אותם ויודעם."

הספר מהווה מסע של סיורים ופגישות עם אנשים, ובד בבד (בפתיח) אנו נחשפים, כבדרך אגב, לשושלת היוחסין המפוארת של הסופר, אשר עם קצת "מאמץ?" אפשר שמגיעה עד דוד המלך. (ירושלמי או לא?!)
את ירושלים הטובה והישנה, זו שלפני מלחמת ששת הימים, הכרתי ככף ידי וגם בכף רגלי.
ואף את משפחת וואלס אפשר שהכרתי את אחד מבניה בעבר הרחוק מאוד.
והיום כמעט קשה לי לזהות את המקומות הללו מעין אהובה שקפצה עליה זקנה ופניה נפלו, וכל ניתוחי הבוטוקס והפלסטיקה לא ישיבו לה את עדנתה.
חיים באר מיטיב לצייר את ירושלים בגווניה הטבעיים, הדהויים מעט - כפי שנדמתה ונראתה לי בעת שגרתי בה שנים רבות - מעין סיור מודרך, של אבנים ופרצופים, המתפרס על שנים לא מעטות.
תמונת הכריכה קצת שונה מהתמונות, של אותה שכונה, שלפני שנים רבות.
פעם לא היה מקום בחבלים לטליתות, במקומם היו חיתולים, והקִדמה (של הטיטולים החד-פעמים) אף היא הגיעה לשכונות מרובות הילדים. או אולי לרמוז שהגדיים נעשו תיישים.
בביקורתה לספר הזה לפני זמן-מה , כתבה shila1973 "חזרתי לתל אביב בהרגשת החמצה והגעתי למסקנה שיש בכתביו של חיים געגועים וכמיהה אך המציאות הינה אחרת, אפרורית וחסרת חן".
כן, שילה, את צודקת לחלוטין, הדברים הם רק געגועים וכמיהה, העיר עצמה היא אחרת, אבל תמיד יש געגועים גם לדברים שמשתנים מעת לעת. ואין ספק שחיים באר רחש (ורוחש) אהבה עזה לעיר הזו שבה, לעניות דעתי, כל עולמו מהותו ואישיותו.
יכול להיות שבאמת צריך להקיף את ירושלים עם "חוטי תפירה" (כפי שאמרה פראו נ') לפני שהיא מתפוררת, כי העיר מזדקנת בקצב פי-כמה וכמה מזה של האדם.
ירושלים היא לא עיר לגור בה - היא עיר להתגעגע אליה.
יכולתי, אולי, להרחיב יותר, אך חיים באר עושה זאת טוב יותר ומהוקצע יותר בעשרות מונים מהסקירה הקצרה.
ספר מומלץ מאוד.

יש ופעמים שכאשר נוחתים אל תוך גיל מתקדם כמו שלי, חיים את העבר בחדווה - (או לפחות מהרהרים בחיוך על מעשה המשובה של ילדותנו) במיוחד מתוך מבט עינו של מישהו כישרוני אשר יכול לתאר את העבר הזה בצורה של מראות, קולות ריחות וצבעים.
כך הרגשתי כאשר קראתי את קובץ הסיפורים (לילדים?) מתוך "אדם ובהמה" (המאגד בתוכו מספר סיפורים כמו: האולר, מעשה באגוזים, עלי כינור ועוד) של הסופר שלום עליכם.
קטונתי מלחלק ציונים לסופרים גדולים ודגולים (אם כי אני עושה זאת לפעמים כמי שכפאו שד), אך זאת אומר: הכתיבה קולחת, עברית ישנה של פעם שלא אבד עליה הקלח תיאורי ההתרחשויות בדייקנות מופלאה כאילו הסופר כתב את האירועים בזמן התרחשותם.
אומרים שאסור לכתוב ספויילרים, נו אז אומרים.
אחד הסיפורים - שבקובץ זה - "כפרות" שבה את לבי לחלוטין והזכיר לי מעט את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול

"כפרות" עוסק ב"מרד הגדול של בעלי הכנף" בסמיכות ליום הכיפורים וההתעללות של בני האדם בהם לפני יום הדין.
אביא רק קטע קטן מהפרק הראשון.

"עוד ביום הראשון של ראש השנה, בשעה שבני ישראל נוהגים ללכת אל הנהר להשליך 'במצולות ים' את חטאתיהם, אפשר היה לפגוש מחנות מחנות של עופות כשרים: תרנגולים עם תרנגולותיהם, 'קוקאות', עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים, אצים, רצים מבוהלים ודחופים וראשיהם מתוחים כלפי מעלה, מתנועעים הנה והנה בריצה נחפזה, ומגמת פניהם הלאה הלאה מקץ העיר וחוצה.
בראשונה לא עלתה על דעת שום אדם מישראל לעמוד ולהסתכל במראה משונה כזה ולשאול את עצמם: מאין ולאן רצים העופות הטפשים האלה? ורק באחד מעשרת ימי תשובה, כשהתחילו הנשים מעיינות בלוליהם ובכלוביהם של העופות וראו שהנם ריקים ושלא נשאר בהם אף בעל כנף אחד, אז נתעוררה השאלה: מה זאת?
– השמעת אסוני הגדול? – כך מתאוננת עקרת בית אחת באזני שכנתה בקול בוכים ופורשת כפיה: – בלילה הזה נפתחו הכלובין והלולין שלי ונעלמו כל העופות שהזמנתי לערב יום הכיפורים!
ושכנתה הקרובה אליה מנחמת אותה:
– אחות אני לך לצרה זו; כמוך כמוני היום, גם אצלי לא נשאר אף עוף אחד.
– אויה לנו כי נדמינו! כי נשארנו בלא 'כפרות'!
עד כאן הציטוט החלקי מאוד.
ומכאן ואילך מתנהל דיון בין בני האדם הנקראים "בעלי בתים"
לבין העופות למיניהם הנקראים "בעלי כנף", דיון שבו כל צד רואה רק את עצמו-שלו אך אין הוא מבין ללבו של האחר. זה רוצה את כפרתו תמורת חייו של בעל הכנף, ובעל הכנף מוכן לעלות רק על שולחן השבת - בשעת הדחק בלבד.
שווה קריאה- כמו כל ספרי שלום עליכם

בעבר כתבתי שיש סופרים ש"אם קראת אחד מספריהם קראת את כולם", והוספתי "לא כן בספריו של חיים סבתו".
למגינת לבי גיליתי שהסיפא של ההצהרה הנ"ל תקפה גם לגבי ספרו האחרון "בשפריר חביון".
אין בספר שום חידוש מרעיש.
רק "פנים חדשות" או מקומות גאוגרפים "המודבקים" לחלק מסיפורים קודמים שהופיעו ב"בואי הרוח" (גם בית מזמיל וגם אמפטיה לניצול שואה) או ב"תיאום כוונות" (קטעים נרחבים על מלחמת יום הכיפורים). ומי שיתאמץ ימצא גם דמיון רב ל"כעפעפי שחר".
העברית המשובחת והגבוהה היא, לעניות דעתי, קרן האור היחידה שמצדיקה הוצאת ספר שכזה והמולת תקשורת.
למי שלא קרא מספריו של סבתו – וזה הספר הראשון שהוא קורא – בהחלט ימצא בספר את כל המרכיבים האיכותיים מהם בנויה סיפורת על שלל מרכיביה, אך לי - שכבר קראתי את כל ספריו - נראה לי, כפי שכתבתי בפתיח, שאין חידוש בספר זה וכך גם מספר הכוכבים שהענקתי לספר.