אני לא יודע מה יותר הדהים אותי: קובץ הסיפורים הקצרים הזה או העובדה שהוא אפילו לא נחשב לאחד הספרים הבולטים של עגנון.
רק בקובץ של סיפורים של עגנון תמצאו סיפור שמתרחש בימי המקרא מיד לאחר סיפור שמתרחש באוסטריה פוסט-מלחמת-העולם-השנייה, מבלי שתחשבו ולו לרגע שמדובר בשילוב משונה ולא ראוי, מבלי שתעדיפו סוג אחד של סיפורים על פני משנהו, כי ככה היה עגנון, אדם מלא סתירות שהיכולת המופלאה שלו לשחק עם הישן והמודרני, החילוני והדתי, הקדום והקדמה מגיעה, לדעתי, לשיאה בקובץ "עד הנה".

הספר יצא לאור לראשונה ב1952 והוא קרוי על שם הסיפור הפותח אותו (וגם הארוך ביותר בו), "עד הנה": לאחר שנים מספר בארץ ישראל, עגנון יורד מהארץ כדי להתחקות אחר הספרות האירופית ועובר לגור בברלין ובלייפציג. שם הוא מכיר את אשתו ושם נולדים ילדיו הראשונים, אך שם גם תופסת אותו מלחמת העולם הראשונה עם המכנסיים למטה, וכדי להינצל מעבודת הצבא הוא פוגע בבריאותו (סתמה ויקיפדיה ולא פירשה) וזוכה להישאר בביתו בתקופה שאולי כל זכר מהלך על שתיים בגרמניה נשלח לשדה הקרב. הסיפור נפתח כשהמלחמה הגדולה כבר נמצאת בשלביה המתקדמים, ועגנון מחליט לעזוב את חדרו שבברלין כדי לבקר את אלמנת חברו הדוקטור לוי שבלייפציג. מפה לשם נכפה עליו מסע נדודים ארוך בערים ועיירות שונות בגרמניה, שרחובותיה גדושים גידמים וקטועי רגליים, מזונותיה קצובים ומועטים ונשיה נושאות בעול המלחמה לא פחות מן הגברים. הסיפור מיטיב לתאר את אווירת מלחה"ע ה-I בגרמניה ואת אימת הימים ההם.

סיפורים נוספים בקובץ שמשכו את לבי במיוחד:
"שבועת אמונים", המספר על יעקב רכניץ, יהודי אוסטרי וביולוג ימי שמגיע ליפו בימי העלייה השנייה, שם הוא הופך למלומד בעל שם עולם בזכות מחקריו על אצותיה של ארץ ישראל. ביפו הוא גם מזדמן עם פטרונו והבת שלו, שושנה אהרליך, ומהרה מגלים השניים שהם כבולים בשבועה שנשבעו זה לזה בילדותם, שיתחתנו בבחרותם. חשוב להזכיר גם את התיאורים המדהימים של ימה של יפו שבלעדיהם הסיפור לא היה מה שהוא היה.

"ותרב חכמת שלמה", סיפור רווי הומור שבו עגנון מסביר מדוע לא נשמרו כל כתביו ומשליו של שלמה, החכם באדם, באמצעות מתן פירוש יצירתי ולא טריוויאלי ל"שיר השירים".

"פרנהיים", סיפורו הקפקאי-כלשהו של וורנר פרנהיים, חייל במלחה"ע ה-II שחוזר מן השבי אך לא מתקבל בין מכריו ואשתו בשמחה ובזרועות פתוחות כלל וכלל.

"אבי השור", סיפור שמתכתב עם משל "כבשת הרש" המקראי, על זקן ירושלמי אחד ושורו שלא היו להם אלא זה את זה, ועל שכנו של הזקן שעורך משתה בן שבעה ימים לאורחיו שמבקשים עוד ועוד ועוד בשר...

ואחרון חביב, "עידו ועינם", שאילו היה תלוי הדבר בי, קובץ הסיפורים היה נקרא על שמו. זהו אחד הסיפורים המיוחדים ביותר של עגנון שאי פעם קראתי, הוא כתוב כסיפור בלשי לכל דבר ועניין, וריאליזם וסוריאליזם משמשים בו בערבוביא. הסיפור מתרחש בירושלים שאחרי מלחמת העצמאות, כשעגנון ניאות לשמור על ביתם של הגרייפנבכים בזמן חופשתם בחו"ל. לפני נסיעתם עגנון מתפלא לגלות מפיהם שבביתם שכר לו חדר הדוקטור גינת, שגילוייו על השפות הנכחדות עידו ועינם הרעישו ועניינו את כל העולם, ובכללו זה גם את עגנון. אך חוץ מהעובדה ששכר חדר בביתם הגרייפנבכים אינם מסוגלים לומר לעגנון כל דבר אחר על המלומד, שכן בכל פעם שהוא עוזב את הבית הוא לא חוזר אלא לאחר חודשים ארוכים, ולמשך זמן קצר מאוד. אנקדוטה אחת שהם מצליחים להיזכר בה היא אותו הלילה ששמעו אשה מזמרת בשפה שלא שמעו מעולם.
בלילה מן הלילות שעגנון לן בבית גרייפנבך, מזדמן לשם באורח פלא חברו גבריאל גמזו, כשזה נסער מאוד עקב היעלמותה של אשתו הסהרורית גמולה. גמזו זה שהיה מטייל והולך מקצה עד קצהו של העולם ומגיע למקומות שכף תייר לא דרכה שם, כבר שנים לא יצא מירושלים, שמיום שעבר לדור שם עם אשתו מצבה התדרדר והוא נדרש כל הימים לשבת על יד מטתה ולטפל עמה כשהיא נושכתו ועולבת בו. והיאך הכיר את גמולה וכיצד נתרצה לשאתה, אלא שבאחד מטיוליו הגיע לכפר יהודי מרוחק ומנותק משאר עולם, ושמע את גמולה שרה בשפה שלא שמע איש מעולם, ומדברת עם אביה בשפה אחרת שבדו להם, התאהב בה ושכנעה לעלות עמו לארץ הקודש לירושלים, ואת השאר כבר תצטרכו לקרוא בעצמכם...

(*כמובן שהקובץ מכיל גם את "תהילה" המופתי, אך מכיוון שאני ובטח גם אתם קראנו את הסיפור כל-כך הרבה פעמים לא אתעכב עליו...)

תודה לך, עגנון!!!!

כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון חלק ז'

בספר זה מקבץ סיפורת קצרה מאת עגנון ואלה סיפוריו: עד הנה, עם כניסת היום, תהילה, לילה מן הלילות, שבועת אמונים, ותרב חכמת שלמה, המלבוש, פרנהיים, אבי השור ועידו ועינם.
לא הכרתי את כתיבתו עגנון. את הספר הזה קיבלתי במתנה מידידה שרצתה שאקרא את הסיפור 'תהילה'. הפעם האחרונה שקראתי מכתביו של עגנון היתה בתיכון. אם אינני טועה היה זה הסיפור 'בדמי ימיה' ואינני זוכר ממנו דבר. לא הבנתי אותו כנער שרק התחיל את אהבתו לעולם הספרות. והנה, אני מקבל אוצר לידי. אוצר בלום. שמעתי לא פעם שלעגנון שפה משלו, שפה עגנונית, אבל לא ידעתי באמת מה הכוונה. שפתו יחודית ונדירה ביופיה. הדרך שלו לספר סיפור מופלאה והגותו יסודה במקורות היהדות, ולא סתם יהדות, אלא היהדות היפה ביותר שנתקלתי בה עד כה בספרות.
האמנם 'תהילה' הוא המפורסם מבין הסיפורים בקובץ זה, אבל האחרים לא נופלים ממנו. נהנתי ביותר מ'שבועת אמונים' שתיאורי יפו והמושבה הגרמנית שבה (מקום שעד היום אני מאוד אוהב להסתובב ולטייל בו), ריתקו אותי. מה גם שבסיפור האחרון, 'עידו ועינם' מוזכרת בהערת דרך אגב דמותו הראשית של גיבור 'שבועת אמונים'. זה כל כך ריגש אותי והפך לפתע את כתיבתו לעולם עגנוני המתחבר בחוטים קטנים ועדינים.
החיבור לדרך כתיבתו הסבו לי הנאה כל כך גדולה שהחלטתי לקרוא את כל כתביו. אלו שעקבו מעט אחרי סקירותי יודעים שאני אוהב פרוייקטים ספרותיים, והנה מצאתי עוד אחד שאין ספק בליבי, יגרום לי לאושר צרוף.

מלבד הסקירה הספרותית, אני מרשה לעצמי לכתוב דבר נוסף שהיה אישי והפך לנחלת הכלל. במשך שנים כתבתי ואיירתי משלים עבור הילדים שלי. את חלקם הם יודעים לדקלם עד היום בעל פה. תמיד היה לי את הרצון לחשוף את היצירות הללו מעבר לגבולות ביתי, אבל עד היום הם נשארו במגרה. חבר טוב שנחשף אליהם הרים את הכפפה והניע אותי להקליט אותם לפודקסט. זה מספר שבועות שאני מפרסם בכל יום חמישי משל חדש ועד היום יצאו לאוויר העולם 8 משלים (ביוטיוב וספוטיפיי). פרסמתי אותם גם פה באתר בפורום 'סיפור שכתבתי'. אני מודע לכך שאולי אין זה המקום האידיאלי לפרסום מאחר ומשקלו העיקרי של האתר הוא סקירות עבור כותרים. ועם זאת, אני חבר בקהילת האתר מעל ארבע עשרה שנה, לפעמים אני הייתי פעיל יותר ולפעמים פחות, את חלק מחבריה אני מכיר באופן אישי והגעתי למפגשים שמחוץ לעולם הוירטואלי ביותר מהזדמנות אחת. אשמח אם תכנסו לדף הפרופיל שלי, תחפשו את הפודקסטים שפרסמתי ותחווה את דעתכם הכנה על עבודתי. המשלים קצרים ואורכם נע בין 2-3 דקות בממוצע. אני מחפש רק ביקורת כנה ואינני מפחד מביקורת שלילית. אנ מודה מראש לכל מי שיענה לבקשתי.

"זקנה אחת הייתה בירושלים, זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת... אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוקים... אלמלא בגדי זקונה שעליה, לא ניכר בה שמץ זיקנות..."

עגנון מתאר כאן אישה צדקת ומושלמת מכל הבחינות. (לא הבאתי את כל הפסקה, מלאת הכתרים שקשר עגנון בפתיח לנובלה "תהילה".
וכבר לאחר תיאור זה עלו בי תהיות, מה מטרת הסופר בתיאור המופלג הזה.

ברור היה לי שה"תעלול" הידוע של עגנון ליצירת ניגודיות, אם זה כמקבילה לו עצמו, או כלפי אחרים, או כלפי מושא הכתיבה הראשי (הגברת הזקנה והיפה) אותה פגש לראשונה בעת חיפושו אחר ביתו של אחד החכמים - בא יבוא. ואולי גם מוסר השכל מיוחד.
כאמור עגנון (או המספר) - בפגישתו הראשונה עם הצדקת - מחפש את ביתו של אחד החכמים בעיר העתיקה ואינו מוצא. לעזרתו באה הזקנה הנחמדה, אשר נושאת פח מים גדול. הוא מבקש אותה שמא יודעת היא את מעונו של החכם.
לא זו בלבד שהיא מתעקשת ללוותו עד לבית החכם, אלא מונעת ממנו לשאת את פח המים עבורה.
מבחינתה של הצדיקה הזו, אלה שתי מצוות חשובות שאין עושים אותן כלאחר יד. לבטח אין ממעטין את המצוות ע"י שיתוף הזולת.

ימים אחדים לאחר מעשה זה, הכותב פוגש שוב את הצדיקה וברצונו לידע את מקום מגוריה של אחת הרבניות, אלמנתו של רב ידוע, אשר עתה גרה בגפה בין החומות. כשבאמתחתו דרישת שלום מהנכד של הרבנית אותו פגש בהיותו בחוץ לארץ. (הצדיקה מטפלת באופן קבוע ומתמיד ברבנית וסועדת אותה בחוליה)
הוא מוסר דרישת שלום לרבנית מהנכד השוהה בחו"ל, וזו שואלת אם הנכד שלח לה "דבר-מה"
בחכמתו כי רבה, מבחין הכותב שהרבנית ספונה תחת בגדים רבים בעיצומו של חורף ירושלמי עז.
וכמי "שנזכר" הוציא מכיסו מספר שטרות כסף ואמר שנכדהּ "שלח" על מנת לקנות לה תנור חימום.
אומר ועושה: הלך לשוק וקנה עבורה תנור שהגיע לביתה ע"י שליח.
לאחר ימים אחדים בא לבקר את הרבנית כדי לשאול "איך התנור? האם מרוצה את ממנו?".
והתגובה שקיבל מהרבנית, הייתה: " ואם מרוצה אני, כלום ימעיט את ריחו...?"
(בסיום אעמוד על האריכות של קטע זה עם התנור)
אט, אט, מתגלה לנו, (וגם לכותב) כבדרך אגב, שמה של הצדקת, תחילה בכינוי "תלי", מספר פעמים, ואחר מכן שמה המלא תהילה שכשמה כן היא. לתהילה לשם ולתפארת.
אולם גולת הכותרת של סיפור זה, הוא דווקא עיקר העניין.
לפני 93 שנים בהיותה של תהילה בגיל 11 ארסוה הוריה לשרגא, חתן בגיל 12, וכאשר תעבור שנה יינשאו זה לזו.
והדברים נכתבו ונחתמו בטבעת המלך כיאה לבת ישראל כשרה שמעתה נחשבת היא מאורסת, ואין לאיש אחר דין ודברים בקידושיה.
אך לאחר זמן נודע לאביה - שהיה בין מתנגדי החסידות - כי חתנו המיועד ואביו שוהים מדי פעם בחצר של החסידים, רחמנא ליצלן.
בכעסו הרב, זימן את חתנו ואביו וקרע לעיניהם את שטר האירוסין וביטל , מינה וביה, את אירוסיה של תהילה, אך מנהג היה שכאשר מבטלים אירוסין, יש לבקש מחילה וסליחה מהחתן ומהוריו, ואת המחילה הזו לא טרח אביה של תהילה לבקש.
(להווי ידוע שבאותה תקופה רבתה המחלוקת בין אוהדי החסידות לבין הליטאים [מתנגדים, במלעיל]
ובעירה של תהילה הס מלהזכיר "חסידים", וכל מי שהשתייך להם, נוּדָּה מהציבור ואף לבית הכנסת לא הורשה להיכנס)
את תהילה השיאו לאדם אחר ונולדים לה שלושה ילדים וכאן לכאורה מסתיים סיפורנו.
אולם טרגדיות פוקדות את תהילה, שני בניה מתים בצעירותם, ובתה ממירה את דתה.
******
תהילה הייתה אישה אמידה וכאשר הגיעה לירושלים, סייעה בממונה לכל דורש, וכשאזל ממונה, סייעה בגופה ממש לכל דכפין וטרחה עבור כל מי שכוחו תש ובמיוחד לאלמנה הרבנית.

רק ענן גדול העיב על חייה, הסליחה והמחילה שלא ביקש אביה כשביטל את אירוסיה הראשונים.
במשך 93 שנים נשאה על גבה, כחטוטרת, את הצער הגדול הזה.
כן, כן, בעת סיום הסיפור, תהילה כבר בת 104 !!
וכאן נכנס הסופר שלנו לפעולה להחזיר טובה לתהילה רבת החסד, לכתוב עבורה באותיות של קדושה מכתב מחילה מחתנה הראשון.
ימים אחדים לאחר כתיבה מכתב הסליחה, השיבה תהילה את נשמתה לבורא.
*****
האם הטיפול ברבנית, והנתינה הגדולה שלה היו מעין ניסיון לכפר על החטא הגדול שחטא אביה?!
נדמה שכן, בוודאי, שהרי עד יום מותה לא חדלה ממחשבה על הצורך בבקשת מחילה, גם כאשר לא היא שחטאה, ולבטח כאשר חתנה הראשון כבר הלך לעולמו 30 שנה לפני התרחשות סיום הסיפור.
אין פלא שעגנון קושר כתרים לראשה ומדמה אותה למלאך אלוקים.

******
לא מעט דברים למדתי מסיפור קצר זה, והנה רק אחדים מהם.
תמיהה שתמהתי ונשארה בגדר תמיהה: שהרי כתוב במפורש: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת* אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתו"ּ. והרי תהילה לא חטאה, אלא אביה, ומדוע באה עליה הצרה הזו, של מיתת בניה בחייה?!
* שנתינה לזולת צריכה להיות מושלמת ללא הצורך בהכרת הטוב מצד המקבל, בדיוק כפי שנהגה הצדקת תהילה.
* שלאחר הנתינה אין לצפות לקבלת הערכה, בניגוד לגיבורנו שהלך לראות "איך התנור"
*שגם אם אנחנו לא אשמים במשהו ואלה הם הורינו שחטאו בגיננו, בהיותינו עולי ימים, שומה עלינו לנסות לתקן את שאפשר.
ולנו עצמנו יש להיזהר מביטול סיכומים, בין בכתב בין בע"פ, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ.
לקרוא עגנון ביום שבת, זה עונג שבת ממש.

עודני בא לכתוב ביקורת על הספר
עלו בי תהיות מה אכתוב. מוזרה היא מלאכת כתיבת ביקורות, שהרי אם רצונך שאומר לך שהספר טוב, הרי יכול אתה להסתפק בכוכביות הנ"ל. אינני חוקר ספרות אזי פרשנות מקצועית לא קיימת באפשרויותי, ואת העלילה וודאי איני יכול לכתוב משום שדעת הקוראים לא תהיה נוחה עלי בשל הריסת עניין הסיפור. ועוד קשה עוד יותר כתיבת ביקורת על ספריו של עגנון שמורכבים הם למספר שורות מצומצם אלו, וודאי בספר כמו "עד הנה" שמכיל מספר לא מבוטל של סיפורים.
אך הנה מצאתי דבר מה לומר על אגד הסיפורים המלבב הזה.
אין דבר טוב מלשכב בסלון עטוף שמיכה חמה לאחר יום מפרך כשידי האחת אוחזת כוס תה והשניה ספר המושך את הלב, וטוב עוד יותר כשהספר הוא מספריו של ש"י עגנון.

קראתי כמה ספרים של עגנון אבל עד כה לא קראתי ספר שלם. היו סיפורים שנהניתי מהם ממש, לדוגמא עד הנה, עם כניסת היום, תהילה, שבועת אמונים, המלבוש, פרנהיים ואבי השור. והיו כמה סיפורים שלא הצלחתי לצערי לרדת לסוף דעתו של עגנון, כגון עידו ועינם. פשוט לא הבנתי מה הפואנטה המרכזית של הסיפור, ולפי מה שהבנתי אחרי קריאה באינטרנט, זה מסובך מכפי שתיארתי לעצמי. הסיפורים הראשונים ממש נפלאים, כתובים בדיוק והמבנה המושלם. עד הנה היה הסיפור הראשון קראתי בספר, והוא הותיר עלי את הרושם הרב ביותר, כשלפתע הבנתי מה היתה המשמעות של השואה בגרמניה. על פי תיאוריו של המספר, נראה שכמעט ולא היה הבדל ביחס ליהודים או לגרמנים. פשוט נטמעו בתוכם. עם כניסת היום סיפור קצרצר, קצת מזעזע אבל מרגש. תהילה והמלבוש זה כבר עניין של ביקורת אחרת. שבועת אמונים סיפור מעולה, התרגשתי לגמור את הסיפור. מקווה שהצלחתי להעביר קצת את רוח הספר, ממליץ לקרוא.

אהבתי את הספר בעיקר בשל העגנונית המופלאה שאני נהנת ממנה בכל ספרי ש"י עגנון. אני באה לקרוא את עגנון כדי לשמוע על התקופה ההיא ובמיוחד נהנתי מהסיפורים עד הנה, שבועת אמונים, המלבוש ואבי השור. הסיפורים שנוגעים יותר את הקטע הדתי לא נגעו בי, אבל קראתי אותם עד הסוף, כי אי אפשר לעמוד בפני העגנונית המופלאה!

עד הנה מכיל קובץ סיפורים של עגנון כאשר הראשון הוא הנותן לכל הספר את מהותו והוא כשם הספר.
עד הנה הוא סיפורו של עגנון כסופר יהודי ציוני בלב העורף הגרמני הנוכרי בימי מלחמת העולם הראשונה ויותר מסיפור טוב יש כאן שפה מעולה ועגנונית לעילא, הסיפורים הבאים מי טובים יותר (תהילה, שבועת אמונים) ומי פחות הם כהמשך שהמספר בסיפור הראשון כתב והגה בהם...