ביקורת ספרותית על גדר חיה - ספריה לעם #693 מאת דורית רביניאן
ספר מעולה

---

אי-וודאות מפלחת את האוויר בחדות של סכין מוכתמת דם, דם יהודי בתולי, ילדי. הס סמיך ומעיק בכבדותו מושלך במרחבי הבית כרימוני נפץ אדירים העתידים להתפוצץ ולהדוף אותך אל עולם הכאב פעם נוספת, וללחוש באוזניך לעד את הרגע ההוא.
ועם זאת, רק רחש הדיבור כעת נשמע מבעד לטלפון. רחש דיבור קטוע, ממולמל, ואצור מגודש הדמעות האוחז בגרון המחרחר, המחפש לעצמו מוצא, לדמעות הניגרות, לכאב העולה מבית החזה וחפץ לפרוץ.
אותו רחש מעקצץ, מבשר רעות. השקט שלפני הסערה שעוד שניה תטביע אותך אל מחוזות בלתי מוכרים, חשוכים, פעם נוספת,
והמאבק להרים את הראש בין גלים קוצפים-שוצפים ייחל ויהווה צלה של רוח רפאים התרחף ותחצוץ בינינו.
מעין חוסר מנוחה, חוסר חיות שישתרך מאחורינו לעד, כסיזיפוס המעלה את אבניו הנצחיים שסופם להתדרדר פעם אחר פעם, ללא תכלית ממשית וללא הפסקה. והמחשבות, המחשבות הבלתי פוסקות על מה הוא חשב ברגעיו האחרונים? אם היו לו בכלל כאלה לאור הרצח המזוויע שבוצע בו. אולי בכלל לחשוב ולהתכונן למוות, לדמיין את קרוביו הרצים מול עיניו, הוא לא זכה?

משפחתי הגרעינית והרחבה למודת שכול. איבדנו את אחיה של אימי שנים קודם לכן בנסיבות טרגיות דומות.
לא תיארנו לעצמנו שנאבד פעם נוספת קרוב יקר, בשר מבשרנו אף הוא.
ואני רק בת שבע. ילדה קטנה שמשמעות המוות אומנם לא זרה לה אך גלגלי החיים כפו עליה לחוותו פעם שניה בגיל צעיר מאוד.
למרות הזיכרון המעומעם הרחוק, למרות שאיני זוכרת את אותו קרוב משפחה מדרגה ראשונה שנרצח בידי מחבלים איומים, מרצחים ברבריים אשר חיללו את נשמתו, פגעו בגופו והותירו אותו שחוט, נפש זכה שברגעי מותה הייתה עדה לנוכחותו של השטן שגבר על כוח הטוב האלוהי. דמותו הגוססת, השבורה, שחוותה פיגוע אכזרי, לא נמחת מראשי. התמונה הדמיונית הזאת תמיד במוחי וזה פשוט בלתי נתפס. הרוע של בני אדם שמחליטים לפגוע, לתכנן פיגוע ולהשחית, בלתי ניתן להכלה והבנה גם שנים אחרי.

אני זוכרת במדויק את הד קולו של אבי המצטלצל בצרידותו ברחבי הבית, תמהה, מבולבל, עיניו מתמקדות בנקודה אחת ולאחר מכן מפבלבלות ברחבי החדר, משייטות בחוסר אונים לאה וחסר אמון כששפתיו הוגות שתי מילים,
המצטמצמות ומסתכמות לדבר ההוא, שכולנו חרדים מפניו ובוא יבוא יהיה משותף לכולנו כי מעפר באת ולעפר תשוב:
הוא מת?

פעמים מעטות בחיי ראיתי את אבי מזיל דמעה. הוא גבר מיושן, מהגברים שממעטים לבטא את רגשותיהם. לראותו בוכה זה מחזה די נדיר וזכיתי לו רק שלוש פעמים בחיי. אחת לפני שנה וחצי- בהלוויתה של סבתי והראשונה באותו יום מקולל, כאשר קרוב משפחתו נרצח.
לראותו מזיל דמעות, ואת השקט המחליא הזה מזדחל מבין הקירות ברחבי החדר, פוקק את כל מה שבדרכו, ומפרקו לגורמים בלתי נראים של צער, שקט דחוס והידיעה שאותו צעיר הלך בלי שוב- היא מעיקה. הרי רק לא מזמן ראינו אותם, הוא היה עוד פעיל ושמח כמצופה ממנוע החיים המטרטר בחוזקה שפועם בקירבנו,
ולפתע פתאום, ללא התראה מוקדמת, הוא שוכב מתחת לאיזה סדין, ללא רוח חיים מהסיבה הנוראה ביותר שניתן להעלותה על הדעת-רק בשל היותו יהודי. בשל סכסוך רב השנים והדמים בינינו לבין הפלסטינים.
המחשבה הזאת, אודותיו, גורמת לי לחשוב עד כמה החיים הפכפכים,
חמקמקים,
בלתי צפויים ואפשריים.
יום אחד אתה משתוקק לבלוע אותם במו פיך ופעם אחרת חושש שלא תבלע לתוך תהום שחורה שממנה אין חזרה. תהום שהחיים עצמם יפערו מתחת לרגליך.

לא בכדי הספר הציף בי את אותם זכרונות נשכחים ובלתי נשכחים בה בעת. שמצד אחד, רצונך לקבור אותם עמוק אל תוך הקבר, אך מצד שני, ספרים כאלה, המעלים סוגייה כה קשה, מציפים אותם ללא הכר.
הספר מתאר סיפור אהבה בין פלסטיני שהגר לאמריקה לבין ישראלית צעירה בשם ליאת. האהבה ביניהם פורחת למרות שידוע שזו אהבה בלתי אפשרית, קצובה בזמן, שיש להנות מפירותיה האסורים כל עוד זה אפשרי.
ואולי הפירות האסורים הם-הם אלה שמאדירים את כל העסק והופכים את האהבה הזאת לאש משתוללת, חיה, נעה בשלל גווניה אך בו- זמנית מכלה ומכבה. אש הגורמת לכוויות רבות.

סיפורו של אותו זוג מתרחש בדיוק בעת הגרועה ביותר שסיפור כזה יכול להתרחש, בעיצומה של האינתיפדה השניה, על רקע אוטובוסים מתפוצצים, מחבלים מתאבדים, סכינים נשלפים, בקצהו השני של העולם, פורח לו סיפור אהבה בין חילמי [עדינות] לבין ליאת, סיפור אהבה שסופו ידוע עוד לפני שהחל ממש.
הרי אומרים שארצות הברית היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, נכון? כך גם אצל חילמי וליאת שלנו. שם, in the big apple, הכול אפשרי.רק תושיט יד לקטוף. גם סיפור אהבה אגדתי נוטף מתיקות ומרירות כאחד אפשרי שם בין כותלי החופש.
אני חייבת להודות שבמשך שנים נמנעתי מקריאת הספר בדיוק בגלל נושאו הלא פשוט. לא ידעתי כיצד אגיב ומה תהיה דעתי אליו ולכן העדפתי לא להיכנס לכך מראש, אך דבר מה לפני שבוע וחצי גרם לי להשתוקק אליו, ולקחתו מן הספרייה.
אני לא מתחרטת. זהו ספר יפייפה, כתוב היטב, משופע תיאורים מרהיבים וציוריים. ליאת וחילמי שניהם מקסימים בדרכם. חילמי איננו מחבל, הוא כמוני-כמוך. אדם שרק רצה לחיות ולאהוב ושהמחבלים עושים לו ולבני עמו השפויים שם רע. לא כל הערבים רעים ושוחרי מוות. יש ערבים שפשוט רוצים לחיות בשקט ובשלווה את חייהם.
ואולם, למרות התחברותי לספר, גם מן הפן של אהבה שנועדה לכישלון שמרחביה מוכרים לי היטב, הרי צעדתי בהם בעצמי, אהבה בלתי אפשרית, חוויתי גם אני אך דווקא בשל תחושת ההזדהות ושותפות הגורל המסוימת, דווקא מתוך מקום אינטימי כל כך, נבטה בי תחושת אשמה עצומה, כאילו עצם התרגשותי מסיפור האהבה בין השניים היא לא בסדר. היא לא נורמלית.
דמיהם של קרובי משפחתי שנרצחו, אחד לפני זמן לא רב, עודנו טרי למדי, כואב, מהבהב, לופת וגודם, מחטט בפצעים המעלים מוגלה ופוער אותם לכדי הוויה מצטמצמת של אפסיות. החיים חיים קטנים הם, דלילים, חטופים, רגעיים.
ואני נהנת מספר כזה? היש לי זכות? ספר שמעלה מן האוב צלקות נושנות שלעולם לא יגלידו במלואן באפשרותי להפיק ממנו את המיטב? שבכל פעם שאני מבקרת את סבי, תמונתו מתנוססת על הקיר, קבל עם ועדה, ועיניו הניבטות אלי ראשוניות, עיניים שאהבו לשאוף אל תוכם את החיים ובעל כורחן נעצמו לעולמים?
היש לי זכות להנות מספר כזה כשאני חיה באזור נפיץ ספוג דמים שספג הרבה מאוד בתקופה ההיא של האינתיפדה וסופג גם כיום? שהחשש ללכת ברחובות מבלי שמחבל ידקור וישסף את גרונך כוסס בך שוב ושוב?
אך הספר כה משכנע, כאשר אתה קורא את הלך נפשן של הדמויות הוא נשמע כה אמיתי וכנה. מה לעשות שרביניאן יש לה כוח סמוי ומכשף לגרום לך להאמין למניעיהן של דמויותיה? ללבטיהן? לרחשי ליבן?
ספר נפלא ומריר שגם בו חבוקים יחדיו כוחות החיים לצד כוחות המוות. גם אם המוות כאן היה מיותר ומאולץ זה לא פגם באיכות הקריאה. ספר מפעים בשפתו העדינה, הכמעט מחבקת. ספר שמרבית עמודיו מתרחשים בארץ נכר אבל הישראליות לא מתנדפת ממנו, להפך, היא מזוקקת במנות קטנות קטנות.הרי קשה מאוד להוציא את הישראליות מן הישראלי. את היהדות מן היהודי גם בגולה.
ובסוף קריאתו נשאלת השאלה: מתי, מתי הגדר החיה בינינו תנותץ? מתי תשבוק חיים והמוות ייפסק? מעשי החבלה ייפסקו וטווח הנשימה שילקח יהיה בר השגה? אינסופי?

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על גדר חיה - ספריה לעם #693