ביקורת ספרותית על גדר חיה - ספריה לעם #693 מאת דורית רביניאן
ספר בסדר

---

סיפור האהבה בין חילמי הפלסטיני לליאת התל אביבית, ליאת וחילמי הכירו בניו יורק - שם הכל יכול לקרות.

אני מאד אוהבת רומנטיקה, ספר טוב שגורם לי להתאהב. והספר הזה פשוט לא.
אין שום בסיס לאהבה שלהם למעט זה שהיא אסורה, למעט זה שהיא מרד.
מהרגע שליאת הבינה שהוא פלסטיני היא מאוהבת, סתם. בשן עקומה, בריח סיגריות, בגבר שמתעלם מהרגשות שלה וחושב רק על עצמו.
הדמות שלו היא הצודקת, תמיד. וליאת מתגוננת ומתגוננת.
הדיאלוגים שלהם הם בעיקר על הסכסוך, גם אם מתחילים במשהו אחר בסוף הכל מגיע לסכסוך.
הדיאלוגים עם הסובבים אותם הם או על הצבא או על הכיבוש או גם וגם.

עכשיו, אם אני לא מבינה את האהבה ביניהם, אז על מה הספר? תירוץ להגיד איזה עולם מורכב ונורא.
נכון, החיים פה מורכבים והסכסוך הישראלי פלסטיני עצוב ונורא. אבל בתור ספר, לא הרגשתי פה סיפור אלא פשוט שני צדדים, שאנחנו כבר מכירים, עם טענות, שאנחנו כבר מכירים, עם תסכולים ושיחות ומגננות, שכמעט כל ישראלי עבר בשלב כזה או אחר בטיול אחרי צבא, כשפתאום נתקלים "בצד השני" ונכנסים לשיחה.
הספר מרגיש כמו פיסקה אחת ארוכה על אותו הדבר.

אז זה לא סיפור אהבה בין חילמי לליאת, זה ניסיון עיקש של שמאלנית נאורה להתאחד עם פלסטיני כועס.
הוא כועס בצדק, היא מתגוננת בצדק. וזהו אין עמק השווה.
אגב, לא ספויילר, אבל יכולים לתאר מהו סוף הספר? בדיוק! אין להם שום היתכנות ליחסים האלו.
גם הסופרת מבינה את זה.

מעניין שבזמנו, דווקא הצד הימני של המפה הפוליטית דחף את הספר אל מחוץ למערכת החינוך, לטעמי הספר משרת היטב את הצד הימני.
יצאתי מהספר עם תחושה של אי נוחות, של עצב, ושל אכזבה.
אולי הבעיה הייתה שציפיתי לסיפור אהבה - אין כאן כזה, מי שרוצה רומנטיקה שילך מכאן.
ובלי קשר, הסיפור עצמו לא מספיק מעניין. הדבר הכי טוב שקרה לספר הזה הוא שהוציאו אותו ממערכת החינוך, אחרת, כנראה, לא הייתי שומעת עליו.
אבל זה כבר טעם אישי, אני רואה שאני די מיעוט כאן בסימניה.

ואם רוצים בכל זאת לקרוא ספרים על סיפורי אהבה בין ערבים ליהודים, אבל כאלו שבאמת יש בהם אהבה,
"המאהב" ו- "חצוצרה בואדי" הם ספרים יפים עם סיפור טוב.

יופי, שברתי את מחסום האסקפיזם שלי, אני כנראה עוד לא בשלה למציאות.
חוזרת לפנטזיה.

» ביקורות נוספות של וונדי פן
» ביקורות נוספות על גדר חיה - ספריה לעם #693