אם לא הווירטואוזיות יוצאת הדופן, שבה שוזרת רביניאן את הספר המפעים הזה, הייתי שולחת אותו אל ערימת הספרים המאכזבים.
בימינו אלה, עידן של ציניות וסקפטיות, של שובע ספרותי, של מאה וחמישים שנות רומן רומנטי, כדי לברוא סיפור אהבה גדול יש לגייס משאבים ספרותיים יוצאי דופן.

סיפור האהבה צריך להיות מפעים, שובר לב, מכמיר לב, בלתי אפשרי, מנוגד להיגיון, שובר מוסכמות, חתרני, נע בין קטבים, ראשוני, מקורי, קורא תגר ופוצע.

הרומן של רביניאן עונה על כל ההגדרות שלעיל, אלא שבעיני הוא בלתי אפשרי. מזויף. מתחנחן. מתיפייף. מתנצל. הוא חוטא לאמת. הוא רומן שקרני, לא שיקרי, אלא שקרני.

בניו יורק של 2002, כשהאדמה בישראל רועדת מאוטובוסים מתפוצצים, כשחלקי גופות מושלכים לכל עבר, כשמשפחות שלמות מתאיידות, כשכניסה לקניון ולמסעדה הופכים לרולטה רוסית, ליאת מתאהבת בחילמי.

ליאת היא מתרגמת מאנגלית לעברית, העושה חופשה בניו יורק. חילמי הוא צייר רעב, שמוצאו מרמאללה, העושה צעדיו הראשונים בהכרה אומנותית.

לכאורה, קוטבי מזה לא יכול להיות. רביניאן הופכת אותם מנותקים משורשיהם ומטילה אותם זה לזרועות זה באהבה ענקית, רועמת, אהבה של מבט ראשון. מה זה מבט ראשון, חצי מבט ראשון. רק נפגשו באקראי במסעדה, וכבר משתרכת ליאת אחרי חילמי בשכונותיה של ניו יורק, שיכורה מאהבה חדשה. תגידו אפשרי? אני אגיד לא אפשרי. נכון, ליאת היא מין שמאלנית ציונית, המוכנה לחזור לגבולות 67 תיכף ומיד, רק יבטיחו הפלשתינים להיות טובים ושקטים. ליאת היא בחורה משכילה ושכלתנית, לא רגשנית במיוחד, שנמצאת בחופשה ארוכה בתפוח הגדול, ורק בימי שישי, עת האקזוטיקה מתחילה לזרום בעורקיה היא מתגעגעת קצת לאבא-אמא ולשבת לייט שהיא מפסידה שם. ביתרת הזמן היא בחורה קוסמופוליטית, נטולת גבולות, שמבלה את החורף עם חילמי בחברת ערב רב של בני עמים ממזרח ומערב, בקיצור, ישראלים אאוט, כל השאר, אין.(ודרך אגב, דווקא בקטע הזה, התחקיר המצוין שלה הופך גרוע. היא מבלבלת בין הבדלה לקידוש וגם הנוסח שלה אינו נכון).


לא שאני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון. קצת צינית אנוכי, ולדעתי בחורה מהסוג של ליאת, לא מתאהבת שתי דקות אחרי שפגשה בבחור ערבי, ויהיה הכי פחות ראמאללאי שאפשר. ובעיקר, לא כשבבית, בתל אביב, אם לא שמעת מהדורת חדשות אחת, הפסדת איזה פיגוע.
נכון, המצב העגום מהדהד בספר, אלא שראוי היה שהדי הפיצוצים, ושריקות הכדורים הגוועים בדרך לניו יורק הרחוקה, יקרעו את נפשה בדרך יותר הולמת. אבל הרעש שמייצר המוות בישראל הוא כמו ביטנה לבגד לא אטום, אבל לא יותר מזה. רק כשליאת אוכלת במסעדה עם אחיו וחבריו של חילמי, והיא מוקפת במי ששונא אותה כמייצגת אידיאולוגיה דורסנית, רק אז היא מגנה על הרעיון הציוני, בבכי בלתי נשלט ובתחושה של מי שנתון במצור. וגם אז היא מתנצלת יותר מאשר תוקפת, ואף לא מילה על הפיגועים, פן נפשם העדינה של ידידיה האינטלקטואלים הערבים לא תוכל לשאת את העלבון הזה.

בשלוש מאות וכמה עמודי הספר, ליאת מסתירה את חילמי מהוריה ומידידיה, וגם עוברת חיבוטי נפש, אבל האהבה מתגלגלת לה ענקית כהר געש ואילו ההתלבטות היא צווחה דקה. וגם כשמתגלע ביניהם ריב גדול הוא מת מיד באהבה גדולה.
אני כעסתי.
אני לא יודעת מה אתכם.
יכול להיות שאתם נורא אוהבי שלום. גם אני.
יכול להיות שאתם מסכימים להרבה פשרות. גם אני.
יכול להיות שאין לכם בעייה להתאהב בפלשתיני באמצע האינתיפאדה. לי יש.
יכול להיות שהאינתיפאדה לא הזיזה לכם כלום ולא שינתה את דעותיכם הפוליטיות. את שלי היא שינתה.
כן, היו לי ידידי נפש ערבים, כאלה שקראו לי אחותי, והייתי בטוחה שמה שלא יהיה הם יהיו לצדי. היום אני כבר לא בטוחה בכלום. להיפך, אני יודעת במה אני בטוחה, שאין שום ידידות נפש במרחב הזה, שמצליחה לצלוח את נהרות הדם והשנאה. שנים נאמתי בפני משפחתי וידידי על הקשיים שעובר העם הפלשתיני, אבל התעייפתי.
רוב הספר הסיפור דורך במקום. דחיסותו של הטקסט נותנת תחושה של ניסיון לרוץ בתוך מים. רק בסוף מתרומם הסיפור וחובט ונושך וסוטר על הלחי.
הכתיבה של רביניאן מפעימה, מרתקת, פיוטית, מדוייקת, מרהיבה, שופעת, מתגלגלת, עשירה, שמנה, רבת רבדים, ציורית, צבעונית, סוערת, מטלטלת, הופכת קרביים.
ובכל זאת, לא.
נכון, אי אפשר שלא להעניק לה חמישה כוכבים גדולים וזוהרים על הכישרון הענק. ובכל זאת לא. מפני שבכל שורה שקראתי שאלתי את דורית: תגידי, בפני מי את מתחנפת ככה... את חושבת שיש איזה אינטלקטואל ערבי שיסיר בפנייך את הכובע? או שמחר יתרגמו אותך לערבית ומיליוני מוסלמים יהפכו את את ספרך למגה-רב-מכר. או שאולי רצית לרכוש את אהבתם של קוראי הארץ, גדולי האמונה, שיאהבו אותך עד בלי די.
אז נתתי את הכוכבים, אבל בעיני הספר הזה הוא תאונה מסויימת. ואני מחכה לספר הבא.
ושאלה משונה: הספר מככב יותר מ-15 שבועות ברשימות רבי המכר. איך ייתכן שבקושי נכתבו עליו ביקורות בסימניה?

אם לא הווירטואוזיות יוצאת הדופן, שבה שוזרת רביניאן את הספר המפעים הזה, הייתי שולחת אותו אל ערימת הספרים המאכזבים.
בימינו אלה, עידן של ציניות וסקפטיות, של שובע ספרותי, של מאה וחמישים שנות רומן רומנטי, כדי לברוא סיפור אהבה גדול יש לגייס משאבים ספרותיים יוצאי דופן.

סיפור האהבה צריך להיות מפעים, שובר לב, מכמיר לב, בלתי אפשרי, מנוגד להיגיון, שובר מוסכמות, חתרני, נע בין קטבים, ראשוני, מקורי, קורא תגר ופוצע.

הרומן של רביניאן עונה על כל ההגדרות שלעיל, אלא שבעיני הוא בלתי אפשרי. מזויף. מתחנחן. מתיפייף. מתנצל. הוא חוטא לאמת. הוא רומן שקרני, לא שיקרי, אלא שקרני.

בניו יורק של 2002, כשהאדמה בישראל רועדת מאוטובוסים מתפוצצים, כשחלקי גופות מושלכים לכל עבר, כשמשפחות שלמות מתאיידות, כשכניסה לקניון ולמסעדה הופכים לרולטה רוסית, ליאת מתאהבת בחילמי.

ליאת היא מתרגמת מאנגלית לעברית, העושה חופשה בניו יורק. חילמי הוא צייר רעב, שמוצאו מרמאללה, העושה צעדיו הראשונים בהכרה אומנותית.

לכאורה, קוטבי מזה לא יכול להיות. רביניאן הופכת אותם מנותקים משורשיהם ומטילה אותם זה לזרועות זה באהבה ענקית, רועמת, אהבה של מבט ראשון. מה זה מבט ראשון, חצי מבט ראשון. רק נפגשו באקראי במסעדה, וכבר משתרכת ליאת אחרי חילמי בשכונותיה של ניו יורק, שיכורה מאהבה חדשה. תגידו אפשרי? אני אגיד לא אפשרי. נכון, ליאת היא מין שמאלנית ציונית, המוכנה לחזור לגבולות 67 תיכף ומיד, רק יבטיחו הפלשתינים להיות טובים ושקטים. ליאת היא בחורה משכילה ושכלתנית, לא רגשנית במיוחד, שנמצאת בחופשה ארוכה בתפוח הגדול, ורק בימי שישי, עת האקזוטיקה מתחילה לזרום בעורקיה היא מתגעגעת קצת לאבא-אמא ולשבת לייט שהיא מפסידה שם. ביתרת הזמן היא בחורה קוסמופוליטית, נטולת גבולות, שמבלה את החורף עם חילמי בחברת ערב רב של בני עמים ממזרח ומערב, בקיצור, ישראלים אאוט, כל השאר, אין.(ודרך אגב, דווקא בקטע הזה, התחקיר המצוין שלה הופך גרוע. היא מבלבלת בין הבדלה לקידוש וגם הנוסח שלה אינו נכון).


לא שאני לא מאמינה באהבה ממבט ראשון. קצת צינית אנוכי, ולדעתי בחורה מהסוג של ליאת, לא מתאהבת שתי דקות אחרי שפגשה בבחור ערבי, ויהיה הכי פחות ראמאללאי שאפשר. ובעיקר, לא כשבבית, בתל אביב, אם לא שמעת מהדורת חדשות אחת, הפסדת איזה פיגוע.
נכון, המצב העגום מהדהד בספר, אלא שראוי היה שהדי הפיצוצים, ושריקות הכדורים הגוועים בדרך לניו יורק הרחוקה, יקרעו את נפשה בדרך יותר הולמת. אבל הרעש שמייצר המוות בישראל הוא כמו ביטנה לבגד לא אטום, אבל לא יותר מזה. רק כשליאת אוכלת במסעדה עם אחיו וחבריו של חילמי, והיא מוקפת במי ששונא אותה כמייצגת אידיאולוגיה דורסנית, רק אז היא מגנה על הרעיון הציוני, בבכי בלתי נשלט ובתחושה של מי שנתון במצור. וגם אז היא מתנצלת יותר מאשר תוקפת, ואף לא מילה על הפיגועים, פן נפשם העדינה של ידידיה האינטלקטואלים הערבים לא תוכל לשאת את העלבון הזה.

בשלוש מאות וכמה עמודי הספר, ליאת מסתירה את חילמי מהוריה ומידידיה, וגם עוברת חיבוטי נפש, אבל האהבה מתגלגלת לה ענקית כהר געש ואילו ההתלבטות היא צווחה דקה. וגם כשמתגלע ביניהם ריב גדול הוא מת מיד באהבה גדולה.
אני כעסתי.
אני לא יודעת מה אתכם.
יכול להיות שאתם נורא אוהבי שלום. גם אני.
יכול להיות שאתם מסכימים להרבה פשרות. גם אני.
יכול להיות שאין לכם בעייה להתאהב בפלשתיני באמצע האינתיפאדה. לי יש.
יכול להיות שהאינתיפאדה לא הזיזה לכם כלום ולא שינתה את דעותיכם הפוליטיות. את שלי היא שינתה.
כן, היו לי ידידי נפש ערבים, כאלה שקראו לי אחותי, והייתי בטוחה שמה שלא יהיה הם יהיו לצדי. היום אני כבר לא בטוחה בכלום. להיפך, אני יודעת במה אני בטוחה, שאין שום ידידות נפש במרחב הזה, שמצליחה לצלוח את נהרות הדם והשנאה. שנים נאמתי בפני משפחתי וידידי על הקשיים שעובר העם הפלשתיני, אבל התעייפתי.
רוב הספר הסיפור דורך במקום. דחיסותו של הטקסט נותנת תחושה של ניסיון לרוץ בתוך מים. רק בסוף מתרומם הסיפור וחובט ונושך וסוטר על הלחי.
הכתיבה של רביניאן מפעימה, מרתקת, פיוטית, מדוייקת, מרהיבה, שופעת, מתגלגלת, עשירה, שמנה, רבת רבדים, ציורית, צבעונית, סוערת, מטלטלת, הופכת קרביים.
ובכל זאת, לא.
נכון, אי אפשר שלא להעניק לה חמישה כוכבים גדולים וזוהרים על הכישרון הענק. ובכל זאת לא. מפני שבכל שורה שקראתי שאלתי את דורית: תגידי, בפני מי את מתחנפת ככה... את חושבת שיש איזה אינטלקטואל ערבי שיסיר בפנייך את הכובע? או שמחר יתרגמו אותך לערבית ומיליוני מוסלמים יהפכו את את ספרך למגה-רב-מכר. או שאולי רצית לרכוש את אהבתם של קוראי הארץ, גדולי האמונה, שיאהבו אותך עד בלי די.
אז נתתי את הכוכבים, אבל בעיני הספר הזה הוא תאונה מסויימת. ואני מחכה לספר הבא.
ושאלה משונה: הספר מככב יותר מ-15 שבועות ברשימות רבי המכר. איך ייתכן שבקושי נכתבו עליו ביקורות בסימניה?