ספויילר: ליאת וחילמי, הישראלית והפלסטיני שהתאהבו בניו יורק, נפרדים בסוף הספר.
הו כן, אני יודע שזה חתיכת ספויילר רציני, ואין ספק שאתם, אלה שרוצים לקרוא את הספר ועדיין לא קראו, בטח כועסים עליי מאוד עכשיו, ובצדק. אבל לפני שאתם שולפים סכינים ומתחילים לקרוע אותי לגזרים, אני רוצה שתחשבו על זה בהגיון דקה: זה סיפור אהבה בין ישראלית לפלסטיני. למה ששני העמים האויבים האלה שלא מסכימים זה עם זה על כמעט שום דבר, אפילו לא על חתיכת קרקע מסכנה במזרח התיכון, יצליחו להחזיק מעמד בזוגיות? גם אם הם באמת מתאהבים אחד בשני ומחליטים שהיא האחת שלו והוא האחד שלה, תמיד ירחף לו באוויר העניין הזה של הזיהות, של האיומים נגד התבוללות מצד הקיצונים, ואם כל זה לא קורה אז בטוח במשפחה של אחד מבני הזוג או של שניהם, שאולי כל הזמן אומרת שהיא הכי לא גזענית שבעולם, והכי פלורליסטית, אבל כשהילדים שלהם אומרים שהם רוצים לחיות אחד עם השני, הם פתאום אומרים: "מה, מה פתאום? למה אתם רוצים בכלל להיות אחד עם השני? יהודים וערבים הם אויבים, לא חברים! תגיד, קשה לך להתאהב ביהודייה? למה אתה צריך את הערבייה הזאת? ואת, מה את נמשכת לערבים?" וכו' וכו', ובסוף החבילה מתפרקת.
וחוץ מזה, אני בעצמי שמעתי על הספויילר הזה מאחותי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, וזה בכלל לא הפריע לי להינות מהספר (וגם לא לאחותי, שגם היא שמעה על הספויילר הזה מכל מני אנשים). מה שבכל זאת אתם לא יודעים, זה למה הם נפרדו (ואת זה אני לא אגלה. תצטרכו לגלות זאת לבד).
עוד משהו שאתם צריכים לדעת לגבי הסוף: הוא היה די צפוי, אם לומר את האמת, וכבר על הפרקים הראשונים עליתי על זה, למרות שעדיין לא הייתי בטוח בזה במאה אחוז אבל הייתי כמעט בטוח, וכשהגעתי לסוף ראיתי שאכן צדקתי - ככה שהספויילר לא ממש אמור להדאיג אתכם, כי התשובה לשאלה 'למה ליאת וחילמי נפרדו בסוף הספר' נמצאת בעצם כבר בהתחלה שלו. (ושמתי לב שגם בתקציר אפילו רומזים על כך).
אין ספק, סוף הספר הוא מכה קשה לכל תומכי השלום והדו-קיום בישראל, ולכל אוהבי הסופים הטובים באשר הם. אבל הי, לפחות בשביל מי שפסל את הספר במשרד החינוך, זה נחשב לסוף טוב! (מה שמוביל אותי לחשוב שבנט ואנשיו בטח לא הצליחו לסיים את הספר, וישר פתחו בהצהרה חד משמעית ומעצבנט: 'הספר הזה אסור!', 'הספר הזה פוגע בחיילי צה"ל היקרים!' 'הספר הזה מעודד התבוללות!' 'לא! לא! לא!' וכו' - בעיניי, דורית רביניאן הייתה לגמרי אובייקטיבית בספרה, ולא היה שם שום רמז לדיעות האישיות שלה. היא פשוט סיפרה סיפור, ומה לעשות שהדמויות בסיפור שהיא כתבה לא תמיד חושבות ומדברות כמו שנפטלי בנט רוצה שהם יחשבו וידברו - כי הרי אם הם היו טורחים להגיע לסוף של הספר, אז אולי הם בסוף לא היו פוסלים את הספר, והיו מאשרים אותו ללימוד בתוכנית הלימודים, כדי להפחיד ולהראות שלא ייצא שום דבר מיהודיה וערבי/ערבייה ויהודי/יהודי וערבי/יהודייה וערבייה/ שמתאהבים, וחבל אפילו לנסות את זה, כי לא ייצא מזה שום דבר בסוף).
אבל רגע אחד, למה אני בכלל מתחיל מהסוף? בואו נתחיל מהמקום שממנו צריך להתחיל: מההתחלה.
***
דורית רביניאן, למי שלא יודע, בנוסף להיותה סופרת שכתבה את הספר הזה וספרים נוספים, היא גם השתתפה בתוכנית הריאליטי/פריים טיים המצליחה של הבישול 'מאסטר שף'. ותאמינו לי, כמו שרביניאן מכינה אוכל, ככה היא גם כותבת ספר! המנה שהיא הכינה כאן היא מנה שעליה אני מאוד ממליץ בחום, ואני אישית חושב שהיא המנה הכי טובה שהיא הכינה אי פעם (למרות שיש לרביניאן עוד כמה טובות, אני מניח, לא טעמתי), ושאם זו הייתה המנה שהייתה מייצגת אותה בתוכנית, היא הייתה ללא ספק זוכה בתחרות! (בפועל, היא לא הצליחה להעפיל לשלב הגמר. אח, איזה פספוס).
אז למי שסקרן, מוזמן לקרוא את המתכון שמיד אכתוב אותו כאן. תדעו שזה לא היה קל בכלל להשיג את המתכון, כי רביניאן לא רצתה שאנשים יידעו את המתכון ואז יוכלו להכין דבר כזה בעצמם, ואז הם יקחו לה את כל הקרדיט, אבל בסוף איכשהו הצלחתי לשכנע אותה - ושוב, כמו שאמרתי, זה לא היה קל.
המתכון של דורית רביניאן לגדר חיה: (או במושג הקולינרי שלו: גדר שלא הספיקו עדיין להרוג אותה)
בתבנית הראשונה לשים את הדברים הבאים:
1 כדור פלאפל ישראלי-יהודי-ציוני וכשר למהדרין (רצוי שיהיה מפלאפליה כלשהי בתל אביב)
1 קערת חומוס ערבי-פלסטיני (רצוי שיהיה מחומוסייה כלשהי ברמאללה)
הוראות הכנה: את הפלאפל הישראלי מתל אביב ואת החומוס הפלסטיני מרמאללה צריך לערבב אחד עם השני (כלומר: לטבול את הפלאפל בחומוס, עד שהחומוס יכסה את כל הפלאפל).
בתבנית חדשה ונפרדת לשים:
1 המבורגר אמריקאי בלחמניה (רצוי שיהיה מסניף כלשהו של מקדנולד'ס בניו יורק).
בשלב זה של ההכנה, מעבירים את הפלאפל הישראלי והחומוס הפלסטיני לתוך ההמבורגר הניו יורקי בלחמניה, ממש באמצע, בין רצועת הבשר העליונה לרצועת הבשר התחתונה של ההמבורגר.
במקרה שזה לא מספיק לכם, ומתחשק לכם להוסיף עוד משהו למנה - אולי תבלינים ורטבים או תוספות כלשהם - אז הנה כמה רעיונות מומלצים:
*אוריגנו ורוזמרין ריחני - 2 תבלינים קלילים שהופכים את הארוחה המושחתת הזאת למשהו קליל יותר, וגם נוח יותר לעיכול.
*מים זורמים - כמו 2 התבלינים הקלילים, גם המים הזורמים, אם אתם לא אוהבים את התבלינים האלו או שפשוט לא חושבים שהם מתאימים למנה, נועדו להפוך את חווית האכילה לנוחה יותר, כיפית יותר ופשוט... זורמת יותר!
*הרבה חטיפי שוקולד 'טוויסט' (10 לפחות, אפשר יותר) - חשוב דווקא חטיפי טוויסט ולא 'פסק זמן' או כל חטיף שוקולד אחר, כי חשוב מאוד שיהיו הרבה טוויסטים בטעם של המנה (ואולי גם כי אם נשתמש ב'פסק זמן', אז אנחנו כל שניה נצטרך פסק זמן, ולא נסיים בחיים לאכול את המנה....)
*רוטב אלף המטאפורות, הדימויים, התיאורים והפירוטים - כדי שכל רגע תלקקו בהנאה את המנה ותתענגו על הטעם הנפלא...
*מעט קיטש-ופ (אבל ממש מעט!) - וודאי תסכימו איתי שקצת קיטש לא יכול להזיק...
תוספות נוספות שאפשר להוסיף למנה: סלט ירקות קצוץ, טחינה, מיונז, שקדים, אורז, עדשים, צ'יפס, במבה, שקדי מרק, סוכריות ג'לי, שמן זית, קינמון, חטיף אנרגיה, קוקה קולה.
צורות הגשה:
*צורת ההגשה הראשונה של המנה, היא בעצם צורת ההגשה המוכרת והנפוצה ביותר: עטיפת המנה בניירות מודפסים של הוצאה לאור כלשהי (במקרה זה ההוצאה לאור היא 'עם עובד')
*צורת ההגשה השנייה, היא הגשת המאכל על גבי מגש טאבלט דיגיטלי וממוחשב (זוהי שיטה חדשה יחסית. אני, אגב, קיבלתי את המנה בצורת ההגשה הזו. האמת היא שזו הייתה הפעם הראשונה שהגישו לי מנה בצורה הזו, ואני חייב להודות שנהניתי מאוד. אולי בהמשך אפילו אבקש עוד מנות בצורה הזו - אבל אל דאגה, אני לא אפסיק לעולם עם צורת ההגשה הראשונה והאהובה עליי מכולן...)
*ואפשר להסתפק גם בצורת ההגשה השלישית והאחרונה, שהיא קבלת כל מני טעימות קטנות מהמנה, והן מוגשות בחינם ברוב המסעדות (ולמרות זאת, זו לדעתי צורת ההגשה שאני הכי פחות ממליץ עליה, משום שמנה זו היא מנה ששווה לשלם עליה כסף ולאכול את כולה ולא רק חלקים ממנה, אבל איך שבא לכם - אני רק ממליץ)
הערה: בגלל חג הפסח המתקרב, אם חשוב לכם שהמנה שאתם אוכלים תהיה כשרה לפסח, אז אפשר כמובן להשתמש בקמח מצה לאפיית הלחמנייה של ההמבורגר במקום קמח רגיל. כמו כן, אם אתם צמחונים או טבעונים, אתם יכולים להשתמש בתחליפי בשר להכנת ההמבורגר במקום בשר רגיל, ובמקום חטיפי טוויסט משוקולד חלב אתם יכולים להשתמש בחטיפי טוויסט משוקולד מריר, אם יש דבר כזה - ואם לא, אז כנראה שלא תוכלו לאכול את המנה, כי כמו שאמרתי: חשוב שיהיה אך ורק שוקולד 'טוויסט')
לבסוף, כשאתם מסיימים עם ההכנה של המנה, תערבבו את כל המרכיבים שמרכיבים אותה, הכניסו אותה לתנור, חכו 45 דקות עד שהמנה תתפח, ואז כבו את התנור, הוציאו ממנו בזהירות רבה את המנה (כי זה מאוד מאוד חם ולוהט), והגישו לסועדים.
(! - רק חשוב מאוד שתוודאו לקראת הסוף, כשהסועדים של המנה נמצאים כבר בשלבי הסיום של האכילה, לקחת מהם בכוח את המנה מהידיים ולא להניח להם אם הם מנסים להתנגד, לזרוק את הכל לפח, ואז להכין פעם נוספת את אותה המנה, רק שהפעם חשוב מאוד שתפרידו בין הפלאפל הישראלי לחומוס הפלסטיני ואל תתנו להם להתערבב בשום אופן, ואז תגישו לסועדים).
וזהו... בתיאבון!
***
ועכשיו, במעבר חד - חד מדי אפילו, הייתי אומר - למשהו אישי, וגם הרבה יותר רציני:
לפני חודש יצאנו עם השכבה לסמינר היהודי-ערבי שבגבעת חביבה. המפגש עם הנוער הערבי (שבא מכפר כלשהו ליד נצרת) היה מרתק, ובמהלכו דנו בנושאים שונים שעומדים על סדר היום, כמו גזענות ואפלייה, דו-קיום וחיים משותפים במרחב משותף, וגם קצת על הפוליטיקה שבארץ ומחוצה לה. המפגש הזה רק חידד לי עוד יותר את מה שכבר חשבתי לפני כן: שבהחלט אפשר להתגבר על הפוליטיקה ועל כל מה שקורה מסביב, ועל מה שמראים לנו בחדשות, ולחיות יחד, יהודים וערבים, ועוד עמים אחרים, בחברותא ובניחותא. לא תמיד הסכמנו בינינו על הכל, והיו כמה ויכוחים פוליטיים פה ושם, אבל מה שלא יהיה תמיד כיבדנו את הדיעות אחד של השני, וכמעט אף פעם לא התפרצנו לדברים.
במהלך המפגש, בהפסקה, ניגשה אליי נערה ערבייה אחת, מ' שמה (קיצור של שמה האמיתי, שאותו, מטעמי נימוס, לא אחשוף), שלפי הרושם הראשוני שהיא עשתה עליי במפגש, היא נערה שבדיוק כמוני, גם לה יש את המוטיבציה והרצון הזה לחיות איתנו ביחד, בלי מלחמות וסכסוכים. בנוסף, והפעם בניגוד אליי, יש לה גם את המוטיבציה והרצון ללמוד לעומק את השפה העברית, שכן בעוד שרוב חברי הקבוצה הערבים הלכו עם הנוחות שלהם ודיברו בעיקר ערבית (המדריכים של הקבוצה, אישה יהודייה שבקיאה בשתי השפות וגבר ערבי שגם הוא בקיא בשתי השפות, תירגמו לכל אחד מהצדדים - לחבר'ה היהודים ולחבר'ה הערבים בקבוצה - את מה שכל צד אמר, וכך בעצם התאפשר השיח בקבוצה, למרות השוני בין כולם), אותה מ' דיברה בעיקר עברית (אמרתי 'שבניגוד אליי', כי אני לעומתה לא עושה מספיק כדי ללמוד את השפה הערבית לעומק כפי שהיא לומדת את השפה העברית - אמנם אני יודע לקרוא, וגם כמה מילים, ובחטיבה אפילו למדתי שנתיים ערבית והשגתי ציונים טובים, אבל עכשיו הפסקתי, ואני מתעצל להמשיך. אכן, זהו כשל חמור במערכת החינוך שלא מלמדים אותנו ערבית מגיל קטן, ואני מברך על ההחלטה של משרד החינוך, שבאה באיחור אמנם אבל לפחות הגיעה מתישהו, שמעכשיו גם יהודים בבתי ספר יהודים ילמדו ערבית מכיתה א' כמו שתלמידים ערבים מבתי ספר ערבים עושים זאת). בכל מקרה, נחזור לענייננו - אותה נערה ערביה, מ' שמה, ניגשה אליי בהפסקה, ובזמן שהיא ראתה שאני מסתכל על שלט כלשהו שהיה בקיבוץ ומנסה לקרוא את מה שכתוב שם בערבית (וכשאני מצליח לקרוא והיא אומרת שצדקתי, ואני צועק בהתלהבות: 'יש, הצלחתי!!!', היא מיד 'מייבשת' אותי ומוסיפה בחיוך: "טוב, זו לא חוכמה. כתוב למעלה בדיוק את מה שקראת בערבית, בעברית. הנה סתכל, פה כתוב בערבית 'ג'בעת חביבה' ואתה קראת את זה ממש אחלה ופה למעלה כתוב בעברית 'גבעת חביבה'"), היא פתאום שואלת אותי אם יש לי חברה. אני מסמיק, לא מבין מאיפה נחתה עליי השאלה הזאת וכמה אומץ יש לבחורה הזאת שהיא שואלת אותי דבר כזה, ועונה לה שלא, ואז נגמרת ההפסקה וקוראים לנו לחזור לפעילות, ואנחנו עוזבים את העניין ונפרדים אחד מהשני. אחר כך, כשהתקדמנו לכיוון האוטובוסים, וכל אחד נסע למקום שלו - אנחנו חזרה לבית הספר שלנו שבמרכז הארץ והם חזרה לכפר שלהם שליד נצרת - חשבתי שאם היו לי ביצים (ואולי גם קצת שכל בראש) היינו יכולים אולי להחליף מספרי טלפון, ולמשיך להיות בקשר, ואולי מתישהו בהמשך זה היה גם מתפתח ל... עזבו, מוקדם מדי להגיד.
פשוט נזכרתי בזה, כשקראתי את הספר. לא להאמין איך בחלקים מסוימים בספר חשתי כל כך הרבה הזדהות והערכה עם הסיפור של ליאת מתל אביב וחילמי מרמאללה, ועם השיחות שהם מנהלים אחד עם השני על שני העולמות הכל כך שונים, שאליהם הם בעצם משתייכים - העולם היהודי והעולם הערבי - ושהשיחות שלהם הזכירו לי קצת את השיחה שערכתי בסמינר עם מ', ואת השיחות שערכנו בסמינר יחד עם הקבוצה (לפעמים אוהבים, מלטפים, צוחקים, מחליפים כיפים ולוחצים ידיים, ולפעמים גם רבים, מתווכחים וצועקים). 'גדר חיה' הוא אחד מספרים הטובים שקראתי: ולא בגלל הכתיבה היפה והציורית, העלילה המעניינת והריאליסטית או הדמויות העשויות היטב (דברים שיש גם בעוד ספרים אחרים), אלא בגלל ה'קליק' והחיבור הזה שנוצר בין סיפורם של ליאת וחילמי לבין הסיפור שלי ושל מ' והסמינר היהודי-ערבי בגבעת חביבה - אבל הוא מאוד מרגש, גם בלי קשר לסיפורי האישי (בעיקר בסוף, ולקראת הסוף). עוד משהו שהספר הזה הזכיר לי, מלבד את סיפורי האישי, זה ספר אחר שקראתי, 'הגולם והג'יני' של הלן וקר, המספר על מפגש של גולם (יצור המשתייך לפולקלור היהודי) וג'יני (יצור המשתייך לפולקלור הערבי) בניו יורק, ושגם אותו אהבתי מאוד.
אז כמו שהבנתם, אני בהחלט חושב שהספר הזה צריך להיות בשימוש בתוכנית הלימודים, כדי להראות שאהבה זו אהבה ואסור בשום פנים ואופן להכניס אליה פוליטיקה ועניינים של גזע או צבע עור או כל דבר אחר - משרד החינוך צריך לעשות את מה שהוא צריך לעשות: לחנך. ומצדי, שילכו לעזאזל האנשים במשרד החינוך אם הם לא חושבים ככה.
"אבל יום אחד, את יודעת," הוא המשיך ברוח טובה דווקא. "יום אחד זה יהיה הים של כולם, ונלמד לשחות בו ביחד"
"ביחד?"
"כן, ביחד"
http://s30.postimg.org/4y3h0nk5t/IMG_20160415_WA0000.jpg
*
נ.ב - נפתלי בנט אח יקר ואהוב, אחרי כל הדברים הרעים והמגעילים שאמרתי עליך ואחרי שביקרתי את המערכת שעליה אתה אחראי, רציתי גם להגיד לך משהו טוב, והוא: להודות לך על כך שאך ורק בזכותך יצא לי לקרוא את הספר הנפלא הזה, ובלעדיך כנראה שלא הייתי שומע עליו. מי ייתן ויהיו לך עוד כמה המלצות כאלו בהמשך... ולכן, את הסקירה הזו אני בוחר להקדיש לך.
