ליעל... 1. אכן השאלה לגבי גראן היא נכונה, ומעניינת. גראן הוא דמות שולית, אך כמה יותר שולית מן האחרים ? הוא בכל זאת מלווה את הסיפור לכל אורכו. נדמה שה"בעייתיות" של גראן, שגורמת לו להעלם, היא העובדה שהדרך שלו להתמודד עם המגפה - היא פשוט לתת לו לחלוף מעליה. גראן טרוד בענייניו שלו, הוא היה חולני עוד טרם המגפה... עבורו המגפה היא מצב שתמיד היה קיים. בנוסף, הוא מעסיק את עצמו באותה שורה אחת ויחידה של המגנום אופוס שלו, במקום להתעסק בלהתחמק/לרפא/לחזור בתשובה. על-כן, לדעתי, גראן לא מת במגפה - היא פשוט לא התרחשה עבורו. את "הערת שוליים" לא ראיתי, אז קצת קשה לי להתייחס.
2. ההתנגדות לנאציזם היא לדעתי מתבקשת, גם-אם בנאלית. אם נחזור רגע לגילאי 16-18, יש שלב שבו מנסים לנתח כל שיר כמשהו שמרפרר לסמים. במובן הזה, בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות של כתיבת הרומן, נראה מתבקש לעשות רפרנס לנאציזם. אני בעצמי לא התייחסתי לכך הרבה, כי... אני לא חושב שזהו הרובד המשמעותי ביותר. הוא קיים, ככל הנראה, אבל זוהי בהחלט לא אלגוריה לנאציזם בלבד, ואולי לא בכוונה תחילה. הפרשנות האנטי-נאצית, במקרה הזה, היא פרשנות סובייקטיבית, בה אנו מנסים למצוא את הקישור... ואפשר לדון על זה רבות - כיצד המגפה הורגת אנשים בצורה "מכאנית", כיצד האנשים מושמים בהסגר, כיצד אנשים נאבקים כנגד כל הסיכויים. שוב, כל זה אפשר, ואולי טוב להזכיר, אבל גם אני חושב שלא צריך להתייחס לזה רק כך, ואפילו לא כאילו זוהי אחת מן המשמעויות העיקריות. לדעתי, כמובן.
3. על הבדידות והשפעותיה הנפשיות אפשר לדון רבות. סך הכל הסכמת פה, ואין פה שאלה, אז... כיף לי :)
4. השאלה איך תתני לכל אחד לקרוא ספר כה לא נגיש, מבחינת עומק ותוכן. רוב האנשים פשוט ישתעממו, או יחליטו שהספר מדכא מדיי. זה מזכיר לי את הסדרה האוס. אני אהבתי את הסדרה הזו כי בעיניי היה לה ערך מוסף אינטלקטואלי. אבל עבור מי שלא מחפש את הערך המוסף הזה, האוס יכולה להיות עוד סתם סדרה על סוציומט דפוק שמרפא אנשים. כיצד יהיה ניתן להגיד שהאוס "ראוי" לכל אחד ?
5. אני קראתי את אחרית הדבר של זוסמן, וכמוך, גם אני שמתי לב לאותו נסיון להגיד שקאמי הוא לא אקזיסטנציאליסט. קטונתי מלקבוע לאדם מה לכתוב ומה לא, אבל אם אני הייתי כותב את אחרית הדבר (מנקודת מבטו של זוסמן), הייתי מתייחס אל הניהיליזם של קאמי כמאפיין האקזיסטנציאליסטי הבולט ביותר ! שכן במהותו, האקזיסטנציאליזם מתמקד באדם הפועל ללא אותן מסגרות דתיות שהיו קיימות במאות הקודמות של ההגות הפילוסופית - האקזיסטנציאליזם בוחן את האדם באשר הוא אדם, הוא מקיש על מהותו באמצעות פעולותיו ולא באמצעות גורל אלוהי. גם הגורל הטבעי הקשה (כמו מגפה) רק עוזרת להמחיש את אופיו (ואת מהותו) של האדם - וקאמי דיי מתייחס אל זה - שוב, כל הדמויות בספר מעצבות את מהותן דרך המעשים שלהן. בקיצור, ניתן לומר שאני מאמץ אלמנטים מאחרית הדבר של זוסמן, אבל לא מיישר קו עם קביעתו ה"כוללנית", אם נאמר זאת כך.

ביקורת מצויינת. אהבתי גם את ההערות של יעל.
גם אותי החזרת במנהרת הזמן לגיל 16, רק שזה הרבה יותר מ-3 שנים...
זה הספר הראשון של קאמי שקראתי, בתרגום של רטוש. זה דווקא כן היה במסגרת תכונית אבל היתה לי אז מורה מעולה לספרות (משוררת כיום), כך שהספר הזה מלווה אותי מאז ועד היום.

צ"ל -בביקורת הנבחרת של האתר

איזו התייחסות נהדרת של יעל 93' ,ממליצה להמליץ על הביקורת הזאת במסגרת הביקורת המומלצת היומית באתר.

החזרת אותי שלוש שנים אחורה במנהרת הזמן :*) בגיל שש-עשרה נפגשתי עם "הדֶּבֶר" לראשונה, וזו הייתה גם "יריית הפתיחה" לאהבתי הממושכת לאלבר קאמי. אני לא חושבת שהתרגום של רטוש מסובך מדי, לא אז ולא עכשיו. אולי אני קצת משוחדת, כי העותק בביתי שייך לאימא שלי. רוב הספרים שעיצבו את הספרייה הרוחנית שלה בנעורייה נוגעים אצלי פחות או יותר באותם המיתרים, הן מבחינת התוכן והן מבחינת השפה. ידוע לי שהרומן תורגם עשרים או שלושים שנה אחר-כך על-ידי המרמן חביבתי. על-סמך תרגומים אחרים שלה מגרמנית ("מסע אל קצה הלילה", "הזר", סיפורי קפקא וכו') אפשר להסיק שגם בתרגום הזה הדגש על הניכור ועל החיספוס טוב מאוד. אלא שלעיתים הוא בא על חשבון המליצות. בסך-הכל נהנתי מאוד מהסקירה שלך. בעקבותיה עלו בי מספר נקודות. חלק מהן אנסה לנסח בכתב: (1) ההתייחסות אל דמויות המשנה בדֶּבֶר אינה חדשה, אך נחוצה ללא כל ספק. אם כי, אני תמיד תוהה ביני לביני מדוע דמות המשנה של גראן נפקדת כמעט בקביעות מהביקורות על הספר. אם אני זוכרת נכון, גראן הוא למראית אין פקיד (בבנק? איני בטוחה) משמים ביום, אך בחדרו המסוגף הוא שוקד על כתיבת ספרו.. ואם נעמוד על דיוקם של הדברים, בעיקר על שורות הפתיחה. במהלך הרומן גראן מציג את ניסוחיה השונים. זה מוזר, אך אני עדיין מוצאת עצמי מתפעלת מההשקעה הגדולה שמשקיע אדם במהות, גם אם על חשבון התקדמות או צבירת הישגים. דמותו קצת מזכירה את פרופ' שקולניק המבוגר, בסרט הישראלי "הערת שוליים", אם ראית. באיזשהו מקום, זו הייתה דרכו הייחודית להתמודד עם המגפה; היא כמו רעיון גולמי ובלתי-ניתן לשינוי (מלכה או גברת כבודה, המגיעה לעיר פלונית במרכבה רתומה לסוסים, כמדומני), אולם הדרכים לתאר אותו רבות ומגוונות למדי. אולי זו לא ההתמודדות הכי טובה או הכי יעילה עם מוות, אבל יש בכל-זאת קסם מיוחד בתהמודדות הספרותית, לא כן? (2) באופן כללי אני לא נגד בפרשנויות לרומנים שהן לא מבוססות באופן מלא על הטקסט, אלא על מִני רמזים עמומים. כנראה שההחשפות לפרשנויות התיאולוגיות לקפקא (במיוחד לאלו של ברוד), בתוספת העובדה שלא קראתי את הרומן במסגרת התיכונית, עשו את שלהן. גם ממרחק השנים לא ברור לי עד הסוף נמשל הנאציזם. אני מבינה ממה הוא ניזון, ואף-על-פי-כן, לתחושתי הוא תלוש מגוף העלילה. ייתכןם שחרף נחרצות דבריי, אני שוגה שגיאה. אנא, האר את עיני. (3) נגעת בנקודה מעניינת: הסֶגר כהזדמנות כמעט לא חוזרת להתכנסות פנימית, למעין "חשבון נפש". זה מעניין בהתחשב במחשבה שעמדה מאחורי ההחלטה לנעול את העיר מאחורי מנעול ובריח - בשביל למנוע את ההתפשטות המגפה אל איזורים אחרים, למראית עין. נראה שהשלטונות המרכזיים לא מתאמצים מספיק לשינוי המצב. זה מצחיק, שדווקא מתוך הניכור והבידוד הכפויים, ועוד מסיבות כה אנוכיות, עולות כפורחות התובנות הכי עמוקות והכי קשות על טבע האדם. (4) כתבת "אני לא חושב שזה ספר שמתאים לכל אחד". לעומתך, אני כן סבורה שהוא מתאים. אולי לא בתור הצעד הראשון להתוודעות למשנתו של קאמי. כחצי שנה אחר-כך קראתי את "הזר" ויצאתי עם הבנה טובה יותר אודות הפילוסופיה הקיומית - מה שהאיר באור בהיר וחדש חווית הקריאה בדֶּבֶר. אגב, גם "הירהורים על הגיליוטינה" מעניק עוד זווית מרתקת על מוטיב המוות בכלל ועל דמותו של טארו בפרט. (5) מעניין מה חשבת על אחרית הדבר של עזרא זוסמן, במידה שאכן הופיעה במהדורה שקראת. בתחילתה הוא מתעקש לשייך את קאמי אל הזרם הניהליסטי, כלומר, הקיצוני יותר בקשת האקזיסטנציאליסטית. מדוע, בעצם? איך אתה מבין את קביעתו של זוסמן?

אני קוראת אותו כבר שנה בערך כל פעם אני חוזרת אליו וקוראת עוד כמה עמודים. לא מצליחה להכיל את כולו בבת אחת.
תודה על הביקורת

ביקורת מצויינת. מרענן לקרוא ביקורות על יצירות קלאסיות.