ביקורת ספרותית על הַדֶּבֶר (1963) מאת אלבר קאמי
ספר טוב

---

זוהי קריאה שניה של הספר אותו קראתי בימי התיכון. אז הוא היה מרשים והיום הועם זוהרו על רקע מגפת הקורונה, אבל שווה לקרוא ולהשוות אז ועתה, אז שנות הארבעים של המאה העשרים באוראן, עיר על חוף ים באלג'יריה, עתה, 2021 כשהקורונה חובקת עולם.
ד"ר רייה, בשנות השלושים לחייו, עסוק כהרגלו בחוליו המתחלפים, עד שעכברושים מתים מובאים לתשומת לבו כשהם גוססים ומתים, סביב אפם תפרחת דם. קודם לכן נדיר היה לפגוש עכברוש גלוי ועתה הם פה ושם. תופעה מטרידה, יותר אסתטית מבריאותית בתחילה. אלא שאז הופכת הופעתם של העכברושים המתים לשגרת כל מקום כמעט ומאחדים בתחילה הם נאספים באלפיהם. בד בבד מתחילה הופעת המחלה, שבתחילה אין לה שם, כשהחולים סובלים מכאבים ומורסות מופיעות בגופם, בולטות, כואבות ושוכנות בבתי שחיים ובמפשעותיהם. או אז ברור שמדובר בדֶּבֶר, מגיפה שבכל מחזור הופעתה בהיסטוריה גרמה למוות רב.
כאן מתחיל תיאור המאפיין הופעת מגפות בכל מקום, מההכרה הראשונית, עד לפעולות הבהלה הננקטות, לאימה, לכניסתם של גורמי שלטון. אלה שנות הארבעים, השפעת הרפואה המודרנית-צרפתית ניכרת, עד מהרה העיר נסגרת, אין יוצא ואין בא. השלב הבא, המכריע, הוא לראות לאן המחלה ממשיכה, נבלמת ונעצרת אם בכלל. שלב הביניים הוא השלב בה החברה מוכיחה את חוזקה והיא תמיד לא.
המרוויחים מן המחלה, תמיד יש כאלה, הם הסוחרים, שבעת בהלה יש תמיד קניה לא הגיונית, אגירה ליום של מצור. מצד שני, רוב הבריאים מחפשים תעסוקה, מוכנים לראות אותו סרט בקולנוע שוב ושוב, אותה הצגה בתיאטרון. זה ברמת הצריכה. ברמה הרוחנית-דתית, המטיף, האב פאנלו, אוסף בכנסיה את כל המבוהלים ורפי הדעת, המוכנים לשמוע את הפיגוע המוחי הרגיל, עד כמה הם חוטאים, לא שומרים על... על מה? האב פאנלו שב ומזהירם כי תפילה ביום ראשון אינה ערובה לחטאי כל השבוע. זה אכן עוזר למגפה, עוזר להדביק את המתקהלים. התקהלות במקומות רוחניקיים אכן יכול להמית.
ובינתיים, כמות החולים עולה ומדיווח על מתים של מאות אחדות בשבוע, עוברים לדווח על עשרות ביום (מתוך אוכלוסיה של כמה מאות אלפים באוראן). גם ההמתנה לחיסון מצרפת מורטת עצבים, החיסון שמגיע לא תמיד מועיל ופתאום מתגלה מוטציה, ממש ספר הדרכה למה שקורה עתה עם הקורונה, 2020-2021). וכאן כמו אז, בתי המלון מאבדים לקוחות ונסגרים, כך גם מסעדות ובתי קפה.
והנה עוברת לה שנה, הסגר מקשה על כולם, מזג אוויר קר בחורף גורם לכולם להאמין שהדבר יקשה על הדֶּבֶר, אבל גם רוחות החום והאבק של הקיץ באוגוסט לא עושים שום רושם על המגפה. וכדי להראות היכן הדֶּבֶר מתפצל מהקורונה, אוסרים השלטונות - אמנם אלג'יריה, אבל רוח צרפת - על התקהלות בימי קבורה. המתים מובלים לקבר אחים ובסוף לקבורת סיד ואף לשריפה, ללא מתן אפשרות האספות לצורך אֶבֶל. חרום זה חרום ומגפה יש להדביר.
ואילו החיים מובלים לבתי-מלון דֶבֶר. דבר לא משתנה ממגפה למגפה. משפחות נקרעות אם אחד מבניהם מאובחן, אבל זה מתבקש ואפילו חובה. הזמן הוא זמן טרם חוקים מתקדמים, אפילו ניסויים על חולים חיים נעשים, רק לצאת מהמגפה הנוראית, שכל החוטף אותה, דינו כמעט ודאי למות. וכן, גם אז ניסו לשטח את העקומה והסטטיסטיקה פורסמה יום יום ברדיו ובעיתונות.
אם נוצר הרושם שזהו יומן מחלה, זה לא. פה ושם מתגנבים הרהורים לתוך ראשם של הדמויות השונות, מהרופא לפקיד העיריה, לעיתונאי, שלא בטובתו "נכלא" בעיר, ממנה אין יוצא. כבר נובמבר ומהדמויות העיקריות אנו נפרדים מהאב פאנלו, שכל הטפותיו וראיית החטאים לא עמדו לו והדֶּבֶר צחק אחרון.
המגפה עוברת בסופו של דבר והתחושה היא של שיבה אל... אל מה? האם חוזרים בדיוק אל הנקודה בה הופסקו החיים, פחות אותם שכבר לא ישובו? כנראה שלא ממש. החגיגות באמת רעשניות וקולניות, כך גם היריות.
קאמי ניסה לשלב את הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בספרו, בקטן, פה ושם. לא יכולתי להתייחס לזה מאחר ואיני מבין דבר בפילוסופיה זו, או אחרת לשם העניין, וזה לא היה הזמן ללמוד עליה ולהפוך למומחה שלה. זה בטח לא מקל על הקריאה ולא הופך אותה למתגמלת.
הספר תורגם ע"י יונתן רטוש ומכיל ביטויים כמו צמרונים (פודלים) ואמצעי תמנעה (מניעה), למאותיהם. למקרא התרגום, שיצא ב-1963, יש תחושה כאילו יצא ב-1923. צריך להיות חוק האוסר על משוררים מעיסוק בתרגומים, כי מלאכתם אינה מקצועם. ישובו התרגומים למתרגמים מקצועיים ותודבק בעתיד אזהרה מתאימה בגב הספר: "תורגם ע"י משורר. פגיעה אפשרית בנפש הקורא."

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על הַדֶּבֶר (1963)