ביקורת ספרותית על הַדֶּבֶר (1963) מאת אלבר קאמי
ספר מעולה

---

אלגוריות, הן טובות במיוחד כשאתה מיד מזהה בהן לא רק את המציאות שהכותב, במקרה הזה צרפתי בתקופה שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, חי בה, אלא את המציאות שלך כפי שאתה רואה אותה.

המשל עוסק בהתפרצות של מגיפת דבר בעיר אלג'יראית ומתאר את התנהגות האנשים תחת האיום.

כמו שקורה בדרך כלל, הדבר של קאמי לא פוגע בכולם בבת אחת. הוא מתחיל רחוק, אצל העכברושים. אחר כך הוא מתחיל לפגוע בשכונות המרוחקות, אצל העניים, כך שאלה שלא חיים שם, אנשי מרכז העיר, נדמה להם שהם יכולים להרשות לעצמם להיוותר שאננים, להרחיק מעצמם את האחריות ואת ההבנה שהסכנה קיימת ושאפשר עדיין, אולי, לעשות משהו כדי לעצור אותה.

קאמי אידיאליסט. הוא חושב שאין ברירה. שברגע שמישהו מבין שקיימת סכנה, גם אם לא עליו היא מאיימת, הוא חייב לעשות משהו, שכשאתה חי במציאות כזאת אתה מוכרח לפעול, לאו דווקא מפני שאתה רוצה אלא משום שאין שום דרך אחרת, משום שפחד הוא לא רלוונטי ופשוט כי אי עשייה תביא בסופו של דבר לכלייה גם עליך, לא בהכרח על חייך, אך ודאי עליך כאדם.

הוא מתייחס לזה כאל צורך פרגמטי, נטול קשר לאמונות. גם אם אתה כומר שמטיף ויודע לייחס את כל החוליים שיש סביבך למעשים שנעשו שלא על מנת לקדש את השם, בסופו של דבר אתה תצטרף לעשייה שתכליתה מלחמה על החיים בלי קשר לאמונה וחוסר אמונה, כי אנחנו כאן וכיוון שכולם כמעט רוצים לחיות.

למרות שיש לי נטייה להיות מאד אופטימית ולייחס לאנשים שורה של כוונות טובות נדמה לי שקאמי לוקח בגדול. הוא למשל חושב שגם אם אנשים מתנהלים באדישות לנוכח סבל, ברגע שיראו ילד שסובל, ילד שברור שעוד לא הספיק להזיק למישהו, הם מיד יתמלאו ברחמים וינקטו עמדה כדי למנוע את זה. אני לא בטוחה שהוא צודק. אני חושבת שיש הרבה אנשים שחשוב להם קודם כל של מי הילד.
ועוד עניין.

הוא גם מתייחס פה לאיזו תסמונת שנראה לי שהיא די שכיחה. הוא מדבר על העידן שאחרי הנצחון, התחושה שעלולה ללוות את מי שנלחם על משהו וגם הצליח בזה. אחד כזה היה אמור להתהלך בתחושה של סיפוק ושל אופוריה, אבל בהרבה מקרים מה שילווה אותו זה דווקא החלל, זה שנוצר אחרי שבמשך כל תקופת המאבק חיית עם תכלית ועם סוג של ייעוד שכוננת לעצמך ופתאם אתה יכול למצוא את עצמך נבוך לנוכח העדרם.

אם הייתי הרבה יותר אופטימית הייתי אומרת שאולי פעם הספר הזה יפסיק להיות רלוונטי, אבל איכשהו נדמה לי שזה אף פעם לא יקרה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על הַדֶּבֶר (1963)