ביקורת ספרותית על The Story of the Lost Child (Europa Editions) מאת Elena Ferrante
ספר מעולה

---

בראבו!

זו המילה הראשונה שעלתה על דעתי אחרי סיום הכרך האחרון של הרומנים הנאפוליטאנים.

התחלתי לקרוא את הכרך הראשון – החברה הגאונה, לפני כשלושה שבועות, בתקופת עבודה עמוסה במיוחד. לקח לי קצת זמן להישאב פנימה, ואז כבר לא יכולתי להפסיק. דחיתי דדליינס בעבודה, חיפפתי נקיונות לפסח. שלושה שבועות כמעט חייתי בנאפולי, חייתי את חייה של אלנה. גמעתי את הספרים בזה אחר זה, ואת האחרון קראתי באנגלית בלית ברירה, לא יכולתי לחכות עד שיצא מתורגם לעברית. כעת, משתם ונשלם, אני חשה מעט ריקנות ודכדוך. כאילו הזדקנתי יחד עם אלנה, וגם אני בת 66.

אנסה לתאר את חווית הקריאה ברביעיה הזו. אלנה פרנטה לא כותבת כמו שום דבר שנתקלתי בו קודם לכן. רביעיית הספרים מספרת על חייה של אלנה גרקו, המספרת את הסיפור, אל מול חברתה הטובה לילה (שהיא בעצם רפאלה או מקסימום לינה בפי אחרים) צ'רולו. אלנה סורקת את חייהן, מגיל 6 ועד גיל 66 שבו מתחיל הסיפור, כאשר מתגלה שלילה נעלמה. לילה ואלנה הן דמויות לכאורה מנוגדות, אך בעצם גם דומות, חייהן נשזרים ונפרדים לפרקים. אלנה היא בלונדינית, טיפוס מרצה שחשוב לו שיאהבו ויעריכו. היא מגיעה להישגים ע"י עבודה קשה והרבה מאמץ, וכן ע"י כך שהיא נוטה לאמץ את דעותיהם של האנשים ה"נחשבים", כלומר גברים משכילים בעלי משרות אקדמיות בכירות. לילה לעומת זאת, היא שחורת שיער, רזה ופרועה. היא אוהבת להרגיז ולעצבן, מבריקה בדעותיה המקוריות ובקלות שבה היא מגיעה להישגים. אלנה ולילה משפיעות זו על זו – אלנה מנסה לגרום ללילה להמשיך וללמוד ולהגיע להישגים כדי לממש את יכולותיה, ולילה מנסה לגרום לאלנה להתאמץ עוד, לדחוק את יכולותיה עד הקצה כדי להצליח. שתיהן מנסות להחלץ מהשכונה העניה בנאפולי בה הן גדלות, שתיהן מאמינות תחילה שההצלחה היחידה האפשרית היא ע"י הצלחה בלימודים. האמנם לילה ואלנה עוזרות ותומכות זו בזו, או שהקנאה ההדדית היא זו שמפעילה אותן ודוחקת אותן לצאת מהגורל שנועד להן עם לידתן? האמנם הן אוהבות זו את זו, או דווקא שונאות שנאה יוקדת? אולי שניהם יחדיו?

אלנה היא זו שהופכת לסופרת מפורסמת, ואילו לילה מפסיקה ללמוד בסיום כיתה ה'. האמנם אלנה היא זו שהצליחה? האם היא החברה הגאונה? לילה "מנצחת" את אלנה בלימודי היוונית, אבל שמה של אלנה הוא בעצם "היווניה" – אלנה גרקו. אלנה "מנצחת" את לילה בכך שהיא זו שזוכה בכס האקדמי הנחשק, אבל שם משפחתה של לילה הוא "צ'ירולו", כלומר כסא. במהלך הסיפור הגורלות מתהפכים שוב ושוב, זו שהצליחה וידה לכאורה על העליונה, מוצאת את עצמה בנסיגה, וחברתה היא זו שמצליחה לעקוף אותה, וחוזר חלילה. האמנם אלנה ולילה הן שתי חברות, או שני חלקים מנוגדים בנפשה של הסופרת?

אלנה מספרת את הסיפור מנקודת ראותה. חלקה של לילה מסופר בדרך כלל דרך עיניה של אלנה, ולעיתים נמסרים לקורא יומנים שכתבה לילה. כמו אלנה עצמה, שהיא לכאורה מסודרת ומאורגנת, הסיפור מסופר לפי סדרם הכרונולוגי של המאורעות, התקדמות קדימה בזמן, ללא קפיצות לאחור, ללא "טריקים" ספרותיים. פרנטה נמנעת מסנטימנטליות, מתארת באופן מדוייק ויבש תקופות קשות בהסטוריה של איטליה, אלימות קשה בשכונת העוני בנאפולי, הן מצד אמה של המספרת, הן מצד הילדים, הן של המאפיה - הקאמורה. אבל במחשבה שניה הספר הוא הכל מלבד מסודר. ההתקדמות בזמן היא ממש לא לינארית. פרנטה מתארת על פני עשרות עמודים רגעים ספורים, ואז במשפט אחד מדלגת על פני שנים. אלנה המספרת לובשת ופושטת דעות כרצונה, מתאהבת, בוגדת, עובדת ללא לאות, בועטת בעצם צורת חייה בכל המקובל בתקופתה, כל זה בלהט המאפיין את לילה. הספרים נעים בין ניגודים – לילה מול אלנה, נאפולי מול פירנצה, קומוניזם מול פאשיזם, הפרטי מול הלאומי.

הגדולה האמיתית של פרנטה בעיני היא היכולת לשאוב את הקורא באופן מוחלט, בכתיבה שלכאורה אין בה דבר מקורי וחדשני. יכולת התיאור שלה מופלאה. היא כותבת מהבטן, ללא אגו מיותר המאפיין סופרים רבים, ללא שום רצון להרשים את הקורא. היא נמנעת מלצטט כמעט בכלל, למרות שהידע הנרחב שלה עובר כחוט השני לאורך כל הסיפור. בימים בהם סופרים רבים, גם מוכשרים מאוד, מגגלים מידע ואז מרגישים צורך לשפוך את כולו על הקורא, הגישה של פרנטה מרעננת. "זה הסיפור שלי" כאילו אומרת פרנטה לקוראים, נתתי לכם הכל, ועכשיו take it or leave it, אבל אני ממש רוצה שתאהבו אותו. וגם אותי, חשוב לי שתאהבו אותי. אבל אם לא, אז לא אכפת לי, אני אסתדר גם כך." כבר הזכרתי ניגודים?

הספר הזה, האחרון בסדרה, הוא בעיני הטוב מכולם. אולי כי הרמזים שנשתלו בתחילת "החברה הגאונה" מובנים כאן. אולי כי הוא מתאר את אלנה המבוגרת, שהיא חכמה הרבה יותר מזו הצעירה. אולי פשוט כי את הספר הזה קראתי בלית ברירה באנגלית, ואז קראתי לאט יותר והמילים היטיבו להיספג בי. אין לי מושג. אני רק יודעת שהספר הזה הוא שלמות.

קראתי מה שכתבתי כאן, ולצערי לא הצלחתי להעביר את סוד הקסם של פרנטה. אולי פשוט אי אפשר. היא לא ניתנת לקיטלוג. הסופר הדומה לה ביותר שעלה על דעתי הוא דווקא דוסטויבסקי. הוא בקדחתנות הרוסית, היא באיטלקית. שניהם סוחפים, רחבי יריעה, לא קלים לקריאה ועם זאת ממכרים. שניהם גרמו לי רצון נדיר לקרוא את ספריהם בשפות המקור כדי להרגיש טוב יותר את התרגום, בעוד שאני בכלל שונאת ללמוד שפות.

אני חוזרת לקרקע המציאות. הסיפור הסתיים, אבל קצוות רבים נשארו פתוחים. כבר כמה ימים מאז שסיימתי, ואני לא מצליחה להתחיל שום ספר אחר. פיסה ממני נשארה שם בין דפי הספר. פיסה ממני לא התאפקה וכתבה את הביקורת הזו, אילצה אותי לצאת מהגלות שכפיתי על עצמי לאחר מחיקת הביקורת האחרונה שלי.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על The Story of the Lost Child (Europa Editions)