ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
ספר מעולה

---

לפעמים אני תוהה אם כל מה שמפריד אותנו בני אדם אחד מהשני זו היכולת המזוקקת שרכשנו בחיים להבחין מי לא יבגוד בנו, באמון שלנו, באהבה שאנו מוסרים ומתמסרים לאחר מתוך אמונה שלא ינצלו את הידע החברי כדי לבצע אקט של שליטה ולכופף את קומתנו בכך . אז על מי אפשר לסמוך שישמור על האינטרסים שלנו ולא ימסחר את החברות או האמון שהשלכנו בו . אני לא מדברת על בגידה פיזית, הבגידה היא קודם בכוונות שלנו להיטיב עם האדם האחר. לא לשחק אתו. לשמור עליו כפי שהיית שומר על עצמך. והאמונה הזו חלקלקה כמו מדרון רטוב. ואז חוזרים לבסיס הבסיסים, אפשר לומר לבסיס האם עם האמירה "ואהבת לרעך כמוך". שם במילים הללו מתכנס הכל.

ובקשר לספר הזה שמציק לי כבר זמן מה, וגרם לי להזיל דמעות תנין לאורכו בגלל מניפולציות רגשיות שהסופרת הפעילה פה ללא הרף. שלא נדבר על ההרגשה שמשהו לופת את הלב ולא מרפה כמו גלי כאב תמידיים. כאב שלא מפסיק בגלל חמלה לגיבור הספר, בגלל הרצון שלך לאפשר לו במשך כל הספר לטוב, הקורא הופך להיות פעיל כי יש השתוקקות כנה לאפשר טוב בלי כאב. ומכיוון שהרי כקורא אתה רק משקיף, אינך יכול לעשות זאת , לכן קיימת התפתלות הנפש ללא הרף וחוסר נוחות תמידית.

כמה רוע צריך להיות בעולם כדי לרכוש אמונה של ילד שאין לו כלום? האם אצטרובל, או עטיפת מסטיק, או סוכריות וממתקים מוחבאים במקום מחבוא שיהיה רק שלך. הספר מתאר סאגת חיים שלמה שבה 4 חברים טובים הולכים ביחד ולחוד לאורך החיים ומשפיעים בתנודות האהבה שלהם אחד על השני. האהבה משפיעה על הדינמיקה ביניהם ועל חברות שאינה נגמרת. יש בספר שבשבת שלמה של מצבים שנופלים וקמים ללא הרף כמו במשחק דומינו. הם במרכז וכל הסיפורים שעוברים אותם בחייהם מסביב. השכונה, ההורים, הלימודים, הכסף שאין או יש, הנטיות המיניות, הבנות שאפשר לפלרטט אתם, הסמים והשתייה והחיים הפרועים בדירת רווקים. כשגרעין הסיפור הוא הגיבור שלנו ג'וד שגם אם חולמים שהחיים שעבר הם באמת חייו לא מצליחים להבין את הפשעים שעבר בו , בנפשו, בגופו. וכך כנגד כל טחנות הרוח הוא מצא חברים, למד בקולג'', הגיע להיות בעל דעה וממון. קיבל משפחה אוהבת. ועדיין מרגיש כמו חתיכת בשר רקוב, כמו מישהו שצריך להיענש תמידית. או כמו מישהו שצריך להקיז דם כדי לשחרר לחץ ולהירגע. פשעים של אדם באדם הם כמו אמנה שלא בוצעה ביננו לבין העולם השברירי שאנו חיים בו בחסד יש לומר.

הספר כולו לא היה כפי שהוא אם היה בו קורטוב של הוגנות. קצת נחת מהסוג הטוב שמאזן בין טוב ורע. כי גם כשהיה קצת נחת הוא מתנפץ לרסיסים. הכמות שהקורא היה צריך לאסוף את הרסיסים היא בלתי ניתנת להכלה בסופו של דבר וזה חיסרון פה לטעמי. לא חייב רצף של נחת לקורא זו לא תכנית כבקשתי . אך מדי פעם להכניס טוב בלי שינתפץ נותן כח להמשיך עוד ועוד. אך כשאירוע רע רודף אירוע רע כל הספר האמינות יורדת אפילו במציאות יש רגעי נחת.

כשילד נותן אמון במבוגר הוא נותן לו רשות לחבק, הוא נותן לו רשות לומר לו , אתה המבוגר ואני סומך עליך בחיי שתדאג לי, לא מתוך פחד אלא מתוך ידיעה שאתה לא תעשה לי רע. בדרך כלל ילדים סומכים עלינו המבוגרים שנהיה המגן האנושי שלהם מפחדים, מרוחות רעות, מאנשים רעים, ממפלצות. התום והטוהר שבילדים והיכולת לסמוך ולהאמין זה מה שיש להם באמתחת נגד עולם הציניות , האינטרסנטיות והחלקלקות שהמבוגרים אלופים בו ומתמרנים בכדי לשרוד. אך מה עושה ילד שהושאר ליד פח זבל ביום שלג קר בתוך שקית זבל. מי יהיה המגן שלו בעולם? מי יזיז בשבילו את העולם כמגן וכנגד כל הסיכויים לחיות. הכמרים במנזר שהייתי יורה בכל אחד מהם כבר עכשיו, או אלא שניצלו את תומתו בהבטחות שווא.

תתכוננו הספר קורע את הלב. הוא מטלטל, כתוב בשנינות ובהירות, לא מתאים לאנשים עם הלב בצד הנכון. ואי אפשר לקחת ממנו את הכוכבים שהרוויח.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על חיים קטנים