ביקורת ספרותית על באומגרטנר מאת פול אוסטר
ספר טוב

---

כשאוהבים סופר יש הרגשה שרוצים להישאר נאמנים לו עד הסוף. זה לא עוד ספר שקוראים נהנים ושוכחים ממנו. יש ספרים וסופרים שמרגישים אליהם קשר גם מעבר לדפים הממוספרים שבספר, ותהיה הסיבה שבגינה הקורא נופל "שדוד" לרגליו של סופר, הוא תמיד חוזר לקבל עוד כי הסחורה סופקה לרוב. חודש שעבר חגגתי עוד שנה במניין שנותיי וכמובן כששאלו איזה ספר לקנות לי הפעם, לא היה לי ספק מה לבקש.

כבר כמה חדשים אני אוספת ספרים על המדף בתקווה לעבור את מחסום הקריאה שפקד אותי. היום לא היו תירוצים ותוך כמה שעות אספתי את כל החמלה שלי לפול אוסטר וגם חסד נעורים וגמעתי את הספר כי מי יודע אם יכתוב שוב.

אין ספק שזה אותו פול אוסטר. שהכתיבה שלו נשארה מדהימה בעיניי, הירידה לפרטים, ההתעסקות האינסופית בבני אדם ובמשמעות שהם יוצקים לחייהם כאן על הכדור. הכל נשאר וכנראה לא ייעלם גם אם הגוף יעלם, גם אם המחלה תתפוס אותו, הרעיונות שלו והסיפא של מחשבותיו יישארו לנצח כמו טביעת אצבע מיוחדת שלו.
יש לומר ביושר שהספר לא אחיד בחלקיו. ההתחלה מרתקת בעקבות קומדיה של טעויות שהתרחשו כמו שרשרת דומינו. טעויות מכאיבות שמתרחשות לגיבור סימולטנית וכל מה שנשאר לו זה לחבוש את האזורים שנפגעו, לבהות קצת בתקרה ולהתמסכן, אבל אז לשנס מותניים ולהמשיך הלאה. זה חלק כל כך מצחיק שצחקתי המון. ההמשך גם לא רע בכלל, האהבה הגדולה שהייתה לו, אשתו אנה וכמה נחת ואור ושובבות היא הביאה לו לחיים כל עוד הייתה בחיים. אבל כשהגורל מהתל והחיים כל כך חסרי וודאות אתה חרד ליקרים לך אבל אי אפשר לשמור אותם בצמר גפן, והוא היה חרד לאנה אך גם היה חייב לתת לה להיות מי שרצתה ולעשות מה שרצתה. גם אם אדם חלק מזוגיות, קודם כל הוא אדם לעצמו. ואי אפשר לחיות על: מה if..וכך אנה שחתה נגד הגלים הגבוהים ביותר והחששות שלו התממשו.

כאן מתואר הגיבור במחשבות על מה נשאר לאדם כשהוא רק חצי אדם אחרי מות זוגתו האהובה, מרוקן מהשמחה והחדווה של ההרגלים הקטנים בבית זוגי כשמישהו מחבק ומנשק ואוהב ומכיר, הזיכרונות מההמולה של ה- ביחד זה מה שהשאיר אותו בודד כל כך. החלק הזה יפה ומאוד פילוסופי כי הוא לוקח את הקורא למחשבות על מאזן החיים, מה יש, מה נשאר ומה נלקח. בעיקר יש בו הרבה מתהליך ההתבגרות של כל אדם כשמגיע לגילאים 70+ הוא כותב על כך בספר לא מעט. נניח בגיל מסוים גברים שיוצאים משירותים שוכחים לסגור את הרוכסן במכנסיים ואם זה קורה לך אתה כבר יודע שאתה בגיל הזה, והוא שכח לרכוס רוכסן וגם היה בגיל. או יורד לקחת משהו מהטבח ועולה חזרה כי שכחת מה רצית. ובכן זה עוד חלק מהספר שמושחל לאורכו על תהליך שהזמן גובה מאתנו או שאנחנו גונבים קצת ממנו בכל פעם.

החלקים האחרים בספר נראו שוב כפיזור שאוסטר לוקה בו במשים או בלי משים, כמו בבושקות של סיפורים בתוך סיפורים. הוא גולש לפרטים שלרגע נדמים כמו אוטוביוגרפיה שלו. על המשפחה היהודית באמריקה והשפה היידיש, העבודות שדור ההורים נאלץ לעשות ואיך הם עשו כסף, גם השואה מוזכרת ואיך כיסחו ליהודים את הצורה וניסו להשמיד את הגזע כולו אבל שרדנו, היה גם מכתב מרגש שהוזכר שאבא שלו כתב לו לבר מצווה על כך שגם אם לא מקיימים את כל חוקי האל בר מצווה חייבים לחגוג כי אנחנו יהודים.
בנוסף מלחמת ויטנאם נמצאת פה בעלילה וההתלבטות של צעירים בגיל 18 האם להתגייס, האם זה נכון ללכת ולמות בעד אמריקה, והריבים שהיו לדור הצעיר עם הוריהם בעקבות הוויכוחים שהמלחמה הביאה אתה. וגם האפשרות הקורצת ללכת לצבא לשנתיים אצל הדוד סם ואז המדינה תשלם על קולג'. וזו לא נראית תכנית גרועה במיוחד אם אתה נשאר בחיים. לכן לפעמים תוך כדי קריאה תוהים לאן לוקח אותנו אוסטר. מתי יחבר את כל החלקים של העלילה.

הספר לא עניין אותי כולו באחידותו אבל הצ'ארם החינני של אוסטר עדיין שם נוכח.ואלוהי הפרטים הקטנים אצלו נמצאים בכל מקום כולל כל הבבושקות מלאות סיפורים.
הספר נע בין שלשה כוכבים לארבעה.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על באומגרטנר