ביקורת ספרותית על בשולי הנוחות - הסדרה הקטנה # מאת סייקה מורטה
ספר מעולה

---

לפני שנים רבות בארץ רחוקה הייתה לי שותפה לחדר שהייתה יפנית, היא סיפרה לי שחלק מהעבודה זה גם לצאת אחרי עבודה עם העובדים והבוס לשתות או למסעדה. זו דרך חיים, דבר מה שבשגרה. לא ממרים את פי הבוס ולא שוברים את המוסכמות. לכן הספר היפה הזה הוא על השונות בחברה אבל בל נשכח שהעלילה מתרחשת ביפן. הקודים החברתיים שם רחוקים מאוד מקודים שאנו רגילים לראות. אפילו בחנות נוחות ששם העלילה ברובה מתרחשת הכל זז כמו מכונה משומנת היטב. המדים של העובדים, תדריך הבוקר שבו נושאים תפילה ושיר למצב רוח ולפתוח את הבוקר בהתלהבות לפני שהלקוחות יגיעו. גם התרגול של הבעות פנים וברכות שלום באופן אובססיבי נראות מוגזמות. (עשיתי השוואה לסופר-פארם) והקודים באמת נראים מעולם אחר.

העלילה המרגשת נגמעה בלי להרגיש, הספר החברתי הנפלא הזה דן בשאלה מה נחשב לילדים "נורמליים"? עובדתית לאוטיסטים או ילדים על רצף כזה או אחר משוב ורפלקציה של החברה כלפיהם הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם בסוג של "נורמליות" מסוימת. החברה היא המראה שלהם ל-איך צריך להתנהג. הם יעשו הכל כדי להתקבל אליה ולהרגיש נורמליים או אהובים. בדומה לתינוק שנולד יודע שהוא אהוב על ידי כך שהוא רואה את חיוך ההורים אליו וכך יודע שהוא משמח אותם, שהוא אהוב.

פורוקורה בהרגשתה ממש נולדה מחדש כשהחלה לעבוד בחנות נוחות. היא הייתה עובדת מין המניין, לא מוזרה, לא בלתי מפוענחת אלא עובדת טובה שהיו לה מטרות ויעדים. הייתה גם לשמחתה חוברת הדרכה של חוקי החנות ששם הכל היה ברור. ברגע שנתנו לה הוראות מדויקות היא הייתה כגוף אחד עם החנות, היא הייתה החנות, היא הייתה העבודה שלה ובלעדיה לא היה לה מה שיניע אותה בחיים. אך לא תמיד החיים ברורים גם לאנשים מין המניין, החברה נדמה מבקשת כל הזמן את ליטרת הבשר שלה. אם לא התחתנת ואתה כבר בגיל המתאים אז שאלות לא מפסיקות להגיע כמו מתי תתחתן, ואם התחתנת ואין לך ילדים אז שוב מתי ולמה עדיין לא ולמה רק אחד או שניים. נדמה שהחברה רוצה לנרמל את כולם לפס ייצור אחד.

אז כדי להיות חלק מהמכניזם הגדול הזה לפעמים אנשים משקרים שקרים לבנים כדי לא להביך עצמם ולהרגיש חסרי ערך. הם מאמינים בסיפור שהמציאו וכך לא מתערבים להם בחיים. פורוקורה רצתה לתפוס עצמה כנורמלית. די בכך שתאמר לחברותיה שהיא הכירה מישהו כולן ישמחו כאילו הנה היא נכנסה לעולם מוכר ששם מכירים מישהו מתחתנים ומביאים ילדים. אבל המציאות שהיא עדיין עובדת בחנות נוחות שזו עבודה זמנית כבר 18 שנה וכבר התירוצים שפיזרה מסביב כבר לא עובדים, ולמה החברה בכלל מתערבת ונכנסת לה לוורידים.
קטע כואב : "זה בגלל שאת מוזרה! בת שלושים ושש ועדיין עובדת משרה זמנית בחנות נוחות, רווקה, ועוד בתולה, עובדת יום יום [......] את גוף זר. את פשוט עוף כל כך מוזר שאף אחד לא אומר לך כלום, זה הכל."

חריגים או לא, הקצב האינדיבידואלי הרגשי, הנפשי של כל אחד מאתנו הוא שונה, מותר הכל ובעיקר לחיות כפי שאדם מאמין שכך הוא צריך. הדבר היחידי הוא שהאדם עצמו צריך להיות שלם עם מה שהוא בחר לעשות. בסוף כל יום אנחנו שמים את הראש על הכרית ועדיף שנירדם עם חיוך על הפנים.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על בשולי הנוחות - הסדרה הקטנה #