ביקורת ספרותית על הימנון הקרב של אמא נמרה מאת איימי צ'ואה
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 12 בפברואר, 2019
ע"י רויטל ק.


"אז מה, הכל כבר מוכן ומסודר אצלך?" שאלה חברה בעבודה, מיד אחרי השאלה באיזה חודש אני.
"עוד לא ממש..." עניתי את האמת.
"אבל את אמורה לקנן עכשיו, לא? אומרים שזה קורה בחודש תשיעי..."
הכחשתי בתוקף.
מיתוס ה"קינון בחודש התשיעי" הוא בעיני מהמיתוסים היותר מופרכים שיש סביב הריון.
בין כל החשקים המוזרים המיוחסים לנשים בהריון (ע"ע מלפפונים חמוצים בשוקולד), זה ההזוי ביותר.
באופן אישי, החשק המוזר היחיד שאי פעם חשתי בהריון הוא החשק להקיא, שזה אכן מוזר, אם חושבים על זה, אבל נורמלי תחת הנסיבות.
לגבי ה"קינון" - יש לי חשד עמוק שהוא לא יותר מאשר עוד דרך של עקרות הבית המושלמות לדכא אותנו, המזניחות.
אני מסרבת להאמין באינסטינקט חייתי שמעורר אצל נשים בסוף חודש תשיעי חשק בלתי נשלט להתרוצץ ברחבי הבית, לנקות, לסדר ולארגן.
באופן אישי, החשק היחיד שמתעורר אצלי בסוף חודש תשיעי הוא החשק להיכנס למיטה עם כמה ספרים טובים.
אוקיי, אני מודה: אין תקופה שבה הרעיון להיכנס למיטה עם כמה ספרים טובים הוא לא רעיון מפתה... אבל הפיתוי בהחלט מתגבר עם העייפות, הבחילות, הכאבים והכבדות של ההריון.

עם זאת, אולי בכל זאת צץ בי איזשהו אינסטינקט אמהי לקראת הלידה, כי בחודש האחרון מצאתי את עצמי קונה, בדחף בלתי נשלט, שלושה ספרי הורות חדשים, סיימתי אחד מהם ואת השניים האחרים אני קוראת (אולי נכון יותר יהיה להגיד שעם השניים האחרים אני נאבקת) בו זמנית.
כמובן, אין קשר ישיר ללידה.
אלו אינם ספרי טיפול בתינוקות (כאלה אין לי כוונות לקרוא עוד אי פעם) אלא ספרים העוסקים יותר בהורות לילדים בגיל בית הספר ולמתבגרים.
אבל אולי הלידה המתקרבת חיידה אצלי לפתע את השנים שעברו מאז ילדתי לראשונה, וכמה הילדים שלי גדולים כבר, כמה השתנו האתגרים מאז.

בכל אופן, כשאבא שלי העביר לי את הספר הזה באמצע השבוע שעבר, כי הוא קרא ונהנה וחשב שגם אני אהנה, חשבתי שאין הרבה סיכוי שאספיק לקרוא אותו ולהחזיר לו עד פגישתנו הקרובה במוצאי שבת.
שמעתי על הספר, כמובן, והיה לי איזה עניין מעורפל לקרוא אותו ביום מן הימים.
עניין, אבל לא דחיפות. ממה ששמעתי עליו, היה ברור לי שהוא לא ספר שארצה ליישם את תובנותיו בחינוך ילדי שלי, אז מה הלחץ? אפשר לקרוא גם בפנסיה.
בכל אופן, החלטתי להתחיל אותו בשבת, לדפדף קצת, לקבל החלטה אם לחפש אותו בעתיד או שהבנתי את הרעיון.

עד מוצאי שבת, הספקתי לסיים אותו, לחשוב עליו, לדסקס אותו קצת עם בעלי והילדים, ולחזור לאחד מספרי ההורות הקודמים.
וזה בגלל שגם אם נשים רגע בצד את הרעיונות שלו, מדובר בספר קריא, קולח ומהנה.
ואם להחזיר לפוקוס את הרעיונות שלו - הוא גם מעורר מחשבה.
משום מה חשבתי שמדובר במעין ספר הדרכה, ספר שמתאר שיטה ומסביר איך ליישם אותה.
טעיתי.
למעשה, איימי צ'ואה מספרת בספר את סיפורה האישי, וסיפור גידולן של בנותיה על פי העקרונות שהאמינה בהם.

"הסיפור היה אמור להראות איך הורים סיניים מיטיבים לגדל ילדים מהורים מערביים.
אבל במקום זאת, הוא הפך לסיפור על התנגשות מרה בין תרבויות, על קורטוב של תהילה, ועל האופן בו הכריעה אותי ילדה בת שלוש עשרה."

נכתב כבר בתחילת הספר, וכך הבנתי שלא מדובר בספר בעל מסר חד משמעי כפי שדמיינתי.

בתחילת הספר מספרת איימי צ'ואה שהיה לה חלום לכתוב רומן אפי על יחסי אם-בת שישתרע על פני כמה דורות, בהשראת הסיפור המשפחתי שלה. לדבריה, לא היה לה די כשרון לכתוב רומן כזה, אך אין ספק שהיא כותבת היטב, בשטף, בהומור ובכנות רבה.
בסופו של דבר, היא בהחלט כתבה ספר על שלושה דורות של אמהות ובנות סיניות, גם אם הספר הזה איננו הרומן האפי עליו חלמה בצעירותה.
ואולי יש פה רמז לערכים שבהם מאמינה צ'ואה - עקשנות, מאמץ ודבקות במטרה יובילו אותך בסופו של דבר להצלחה ולהישגים, על אף המכשולים. וחינוך טוב ייטע בך את אותם עקשנות ויכולת למאמץ ולדבקות במטרה, ואת השאפתנות.
עוד רמז שנשתל כבר בתחילת הספר מתאר את היחסים בין ילדים להורים סינים, לעומת הורים וילדים מערביים:
"ניסיתי לדרוש מהילדות להתייחס כלפי בכבוד שהורי דרשו ממני. כאן נחלתי הצלחה פחותה [...] אמריקה כנראה משדרת לילדים משהו שאינו קיים בתרבות הסינית [...] בתרבות האמריקנית, בספרים, בתוכניות טלויזיה ובקולנוע הילדים משעשעים אותנו תדיר בתגובותיהם השנונות והמחוצפות ובאופיים העצמאי. בדרך כלל, ההורים הם שצריכים ללמוד שיעור בחיים - מילדיהם".

איימי צ'ואה רצתה להנחיל לבנותיה את הערכים עליהם גדלה היא עצמה.
היא רצתה לחנך אותן להישגיות, לעבודה קשה, לאפס ויתורים. היא רצתה שיכירו בערך עצמן לא דרך מחמאות וליטופים לאגו אלא על ידי דרישות גבוהות.
צ'ואה חששה שחלק מההצלחה של הוריה נובע מחויית הילדות של בנותיהן כמהגרות, זרות ועניות: על הרקע הזה הדחף להצטיין היה טבעי. בכדי להצליח לדחוף את בנותיה שלה למאמץ ולעבודה קשה, על אף שחוויית הילדות שלהן כבר היתה חוויית ילדות של המעמד הבינוני-גבוה, ודבר לא חסר להן, החליטה צ'ואה לבחור במוזיקה קלאסית כתחום בו יצטיינו בנותיה. מוזיקה קלאסית שמסמלת את ההפך מהשקיעה והפינוק מהם חששה, שדורשת מאמץ ועבודה קשה ומסמלת תרבותיות ועומק.
זאת כמובן בנוסף לדרישה להצטיינות בכל תחומי הלימודים הסטנדרטיים בבית הספר.

בעוד שעם בתה הבכורה החינוך הנוקשה נשא פירות והיא הפכה לפסנתרנית מחוננת, מבתה השניה קיבלה צ'ואה את השיעור לחיים שנרמז בתחילת הספר.
בתה השניה, מרדנית ועצמאית, על אף היותה מוזיקלית וכנרת מחוננת, זנחה את הכינור בגיל ההתבגרות לאחר סצנות שגרמו לצ'ואה לסגת ולוותר ולעשות את המעשה הכה-מערבי בעיניה: לאפשר לבתה בחירה.
לכאורה, כשלון מפואר.
צ'ואה עצמה נאלצת להודות ש"כשההורות הסינית מצליחה, אין כמותה. אבל לא תמיד היא מצליחה."
עם זאת, בתה השניה של צ'ואה עדיין מצטיירת כבעלת יכולת התמדה ועקשנות, וכשהיא נוטשת את הכינור לטובת הטניס, היא אמנם מתרה באמה לא "להרוס לה את הטניס" כפי שהרסה לה את הכינור על ידי התערבות ודחיפה בלתי פוסקות, אך היא עצמה מתוארת על ידי מדריכת הטניס שלה כ"יש לה מוסר עבודה שלא ייאמן - עוד לא ראיתי מישהו שהשתפר במהירות כזו [...] את ובעלך עשיתם עבודה מדהימה איתה. היא לעולם לא תסתפק בפחות ממאה ועשרה אחוזים"
בסיום הספר טוענת הבת ש"בטח שאני שמחה שהכרחת אותי לנגן בכינור [...] אני אפילו שמחה שהכרחת אותי לתרגל את לוח הכפל. וללמוד סינית שעתיים ביום".

אז האם החינוך הסיני נכשל או הצליח?
מה שאהבתי בספר הוא שאין בו תשובה חד משמעית.
נראה שאיימי צ'ואה עצמה מתלבטת, והיא לא מתביישת להודות בהיסוס שלה, בתהיות.
בניגוד לשני ספרי ההורות שאני קוראת כרגע במקביל, שני ספרים שמציגים תאוריות בבטחון מוחלט שאין להרהר אחריו, ואם זה לא מספיק מעצבן - מדובר בשתי תאוריות הפוכות לחלוטין זו מזו, צ'ואה לא מנסה לשכנע אותנו שיש בידיה את כל התשובות והפתרונות ושאם רק נלך בדרכה, ילדינו יהיו מאושרים ומצליחים. היא משתפת אותנו בנקודת מבטה ובלבטיה, ודווקא האמביוולנטיות שלה מאפשרת לנו לתת להשקפת עולמה לחלחל מעט, ולעורר תהיות על השקפת עולמנו שלנו.

בכתבות בעיתונות ובטלויזיה אנחנו נתקלים לעיתים בתופעת "ילדי הפלא" והוריהם הדוחפים אותם בכוח לעבר התהילה.
הכתבות תמיד מעלות תהיות, תמימות לכאורה, על מידת המחשבה שמקדישים ההורים הדוחפים לטובת ילדיהם ועל הנזקים האפשריים של הדחיפה הזו.
אנחנו מתרווחים על הכורסא בנחת וטופחים לעצמנו על השכם. אנחנו לא כאלה, אנחנו לא דוחפים חלילה את ילדינו. אושרם ובריאותם הנפשית חשובים לנו יותר מאשר פרסום ותהילה.

צ'ואה מערערת את כל המוסכמות שלנו.
היא מציגה את ההשקעה העצומה שדורשת ההורות הדוחפת מהסוג שלה.
צ'ואה איננה עקרת בית משועממת מהפרברים שמנסה להגשים את עצמה דרך ילדיה. היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, אשה עסוקה ללא ספק, והתיאור שלה על מעורבותה העמוקה בחיי בנותיה, כולל לשבת איתן בזמן שיעורי המוזיקה שלהם וללמוד בעצמה על מוזיקה כדי לתרגל איתן בבית, מעורר ייסורי מצפון אצלי, אמא סטנדרטית ולא דוחפת, שחוגים עבורה הם "שגר ושכח", שבקושי מצליחה להתעקש על אימונים בנגינה פעם בשבוע, ושמאז תחילת השנה הספיקו שניים מילדיה להיענש בהישארות אחר שעות הלימודים מאחר ולא הכינו שיעורי בית מי-יודע-כמה-פעמים ברציפות.

"למען האמת, לפעמים אני תוהה אם לא צריך להפנות את השאלה "בשביל מי את באמת עושה את זה?" אל הורים מערביים. [...] שלא כמו ידידותי המערביות, לעולם אינני יכולה לומר "למרות שזה הורג אותי, אני חייבת לתת לילדים שלי לעשות את הטעויות שלהם וללכת אחרי לבם. זה הדבר הכי קשה בעולם, אבל אני עושה כמיטב יכולתי להתאפק". ואז הן מוזגות לעצמן כוס יין והולכות לשיעור יוגה"
היא מטיחה כלפי אלו הרומזים שהאמהות הדוחפת והמתערבת שלה היא מעשה אנוכי שאינו לוקח בחשבון את טובת הילד.
אכן, האם אנחנו, המצקצקים מול ההורים הדוחפים, מונעים תמיד רק מדאגה כנה לילדינו?
האם כשאני שואלת, באופן אקראי, פעם ביומיים-שלושה אם היו שיעורי בית ושומעת ש"לא היו", או ש"היו אבל עשיתי בכיתה", או ש"היו אבל שכחתי את הספר בכיתה אז אני לא יכול להכין" ומסתפקת בזה כי הם "ילדים גדולים", ומצידי שיקבלו עונש ויצטרכו להחליט בעצמם אם הם מעדיפים להמשיך להיענש או להתחיל להכין שיעורים, אני פועלת באמת לטובת ילדי ומלמדת אותם להיות בוגרים ועצמאיים, או שמא אני סתם עושה לעצמי חיים קלים ונמנעת מעימות?
כל ההורים מניחים שעליהם לקבל החלטות מסויימות עבור ילדיהם, החלטות שילדיהם לא בהכרח היו מוכנים לחתום עליהם. אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר, ללמוד, כדי שיהיו להם כלים לעתיד. אנחנו מגבילים את כמות הממתקים שהם אוכלים ודורשים מהם לשטוף ידיים ולצחצח שיניים. ברור לנו שאנחנו יודעים טוב יותר מהם מה טוב להם... לפחות בחלק מהזמן.
האם בשאר הזמן אנחנו מאפשרים להם לגדול ולהתפתח באופן עצמאי, או שמא מוותרים לעצמנו כי בחייאת, כמה אפשר, שיעסיקו את עצמם, עכשיו אנחנו רק רוצים לשתות קפה בשקט מול האינטרנט?
"כל ההורים המערביים עם אותו הרעיון על מה טוב לילדים ומה לא - אני לא בטוחה בכלל שהם עושים בחירות. הם פשוט נוהגים כמו כולם. הם גם לא מטילים ספק בשום דבר, וזה הרי מה שמערביים אמורים להצטיין בו. הם רק חוזרים ואומרים לעצמם דברים כמו 'את חייבת לתת לילדים שלך את החופש ללכת אחר נטיית לבם' בשעה שברור ש'נטיית לבם' תהיה לבזבז זמן בפייסבוק במשך עשר שעות ולאכול ג'אנק פוד מגעיל".
מתפוצצת צ'ואה לקראת סיום הספר.
ואי אפשר שלא לחשוב ש... אולי... יש בזה משהו...

אז נכון, אני בהחלט משתדלת שההורות שלי לא תהיה "על אוטומט". מנסה לא "לנהוג כמו כולם" אם הנושא נראה לי חשוב, וודאי שאני לא מאפשרת חופש מוחלט.
ולעומת זאת, צ'ואה עצמה אמנם מטילה ספקות מסויימים בדרכה, ומתארת בכנות גם את הכשלון, אבל לא מתייחסת בכלל לשאלה מה היה קורה לו מלכתחילה - בנותיה לא היו כה מוזיקליות ומוכשרות. איך מחנכים "חינוך סיני" ילד שאיננו מוכשר מספיק בכדי לעמוד בציפיות? האם הכל תלוי אך ורק בעבודה קשה?
"מיליארד סינים לא טועים" אבל בינינו, גם לא כל המיליארד מצטיינים כל כך...
אולי צ'ואה שמה דגש יתר על החינוך, בזמן שלא הכל באמת תלוי בו?

ובכל זאת - ההשקעה האדירה שצ'ואה השקיעה בחינוך ילדותיה, השקעה נפשית, כספית וטכנית, מרשימה גם אם לא מסכימים איתה על שום דבר (באופן אישי, אין לי שום כוונה להפוך לאמא נמרה מחר בבוקר. או בכלל), ומעוררת כל הורה לבדוק עם עצמו עד כמה הוא מסוגל ומוכן להשקיע עבור ילדיו, בפרט לפני שהוא מצקצק בשיפוטיות על ההורים ההם, מהזן הדוחף.
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פרפר צהוב (לפני 3 ימים)
סקירה מצויינת.

אצל הסינים מנסים לקבוע את הדרך של כל אחד ואחת מראש. כך היה בעבר, ואולי גם היום, מי שנרשם לאוניברסיטה היה חייב ללמוד את התחום שהוקצא לו, ולא מה שהוא בחר ללמוד, כאשר התחום הזה נקבע לפי היכולות של הילד ובהתאם לצרכי החברה.

במערב יש מבחר גדול של אפשרויות - לחלק זה יתרון ופתיחות; לאחרים זה מקור לבלבול ולהתלבטויות אינסופיות.

בתרבות המערבית של היום אין הרבה ילדים שמבינים את המושג של עבודה קשה כדי להגיע לתוצאות. כולם מפונקים ורוצים תוצאות אינסטנט בלי להתאמץ. לעומת זאת, בסין הלימודים קשים עד האוניברסיטה, שבה, באופן פרדוקסלי, הלימודים דווקא נהיים קלים יחסית.

נראה שמה שמתאים לתרבות אחת לא תמיד עובד בתרבות אחרת.
רץ (לפני 6 ימים)
מסגרת מול חופש בחירה - תמיד הדילמה תהייה ברצף שבין שני הקטבים, וכמובן לכל אחד המינון שלו, ואנחנו בכלל הורים של אינסטינקט, עם שגיאות.
רויטל ק. (לפני שבוע)
תודה אפרתי.
להשאיר שריטה בעולם זו שאיפה גדולה...
אם היא הצליחה להשאיר משקע כלשהו אצל הקורא בסיום הספר, זה כבר הישג לא קטן, שלא כל הסופרים מצליחים להגיע אליו...
אפרתי (לפני שבוע)
ריאלית...
סוריקטה (לפני שבוע וחצי)
אפרתי, אופטימית הבוקר, מה?
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
כל הכבוד לאיימי צ'ואה, אבל גם היא, כמו רוב האנשים, תעזוב אותנו אחרי מאה ועשרים שנה בלי להשאיר שריטה בעולמנו.

ככה זה רבותי, מעטים האנשים שמישהו יזכור אחרי דור או שניים.
והסקירה מצוינת (וגם את בתור אמא ובכלל...)
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה שאול תליון
(אוקיי, הבנתי שעומד מאחורי השם משהו שאני לא מבינה, וזה מכיוון שמעולם לא צלחתי את טולקין כנראה, ועדיין מוזר לי לפנות ככה למישהו. רק שאול הולך?)

מתרשמת מהעניין שלך בשאלות חינוכיות... מודה שבגילך - לא מצאתי בהן שמץ של עניין:)
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה כרמליטה:)
שאול תליון (לפני שבוע וחצי)
וואו. ביקורת נפלאה. עידן ההורות עוד רחוק ממני, אבל שאלות חינוכיות תמיד מרתקות אותי. כנראה אני אשוב לקרוא את הביקורת כשיהיה לי יותר זמן, ואחשוב יותר על השאלות שהעלית כאן.
תודה רבה!
כרמליטה (לפני שבוע וחצי)
רויטל, שיהיה במזל טוב!
מסכימה לחלוטין שאין הגדרה אחת להצלחה וגם לא למה הם הורים טובים.

רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה חני.
את צודקת כמובן... אבל המציאות שאני רואה סביבי היא שהורים די ממהרים לשפוט הורים אחרים ואפילו להניח שהם לא *באמת* רוצים בטובת ילדיהם.
אין ספק שההנחה הנכונה יותר היא שרוב מוחלט של ההורים רוצים בטובת ילדיהם ופועלים כדי להשיג את מטרותיהם, גם אם לעיתים קשה לנו לקבל את הדרך שבה הם עושים זאת.

וסידורי ארונות באמצע הלילה... לא יודעת, לא קורים לי דברים כאלה :)
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה נעמי:)
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה יעל.
אכן, "חנוך לנער על פי דרכו" נותר רלוונטי גם בימינו.
מה שמתאים לילד אחד, לא בהכרח יתאים לילד אחר, ק"ו לילד מתרבות שונה.

מבחינתי, הספר הזה בעיקר האיר את עיני למהירות שבה אנחנו שופטים הורות שונה מזו שלנו.
אפשר בהחלט לבקר, אבל הספר הזה מאיר את המוטיבציה והמחירים שיש להורות כזו, וגורם לי להעריך אותה יותר, גם אם לא לאמץ.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה סקאוט, תהני:)
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה עמיחי.
האמת שלא הכרתי את הספר...
אבל אני רואה שהוא מתייחס לילדים עד גיל בית ספר, ואני כרגע מתרכזת בספרים שעוסקים דווקא בילדים בגיל בית ספר ובמתבגרים.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה האופה :)
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה בת-יה
הספר אכן מציג ערכים כמו נכונות לעבודה קשה, התמדה ומאמץ.
מסכימה שהוא לא ממש מתייחס לנושא של כישורים, אם בגלל שזו נקודה עיוורת של הכותבת, מאחר ובנותיה מוכשרות מאוד, אם בגלל שהיא מאמינה שעבודה קשה
תיצור" את הכישורים אצל הילד.
הנקודה הזאת לגמרי לא ברורה מהספר.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה מחשבות.
מסכימה שיש יותר מגורם אחד...
ועוד לפני זה - יש יותר מהגדרה אחת למושג הצלחה.
חני (לפני שבוע וחצי)
אם כל הורה עושה את המיטב והמירב שלו אז זו הורות טובה. כי זה הכי טוב שההורים יכולים. והרי לכל אחד הרף שלו. טוב אצל האחד נורא אצל השני...לגבי הנחיצות זוכרת גם אני בתשיעי אטרף של קיפולים וסידורי ארונות באמצע הלייל.
חוץ מהכל בשעה טובה.

נעמי (לפני שבוע וחצי)
בשעה טובה רויטל!!
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
הביקורת מעניינת מאד וכך גם השאלות שהעלית.
עד כמה שידוע לי אף אחד לא פיענח מהי "הורות מצויינת" ולמה ראוי לשאוף בתחום הזה. כי הורות מצויינת צריכה ילדים מצויינים, וכפי שכתבת - יש ילד שהורות מצויינת מתאימה לו ויש כזה שלא.

קצת על הנושא העומד מאחורי השאלות האלה - ההבדל בין החינוך האסייתי, ובין האישיות האסייתית הנתפסת בארצות הברית כמצליחה יותר מאשר בני מוצא אירופי, אפשר לקרוא בספר "שקט -כוחם של המופנמים בעולם שאינו מפסיק לדבר"" העוסק במופנמים ומוחצנים, תכונות שהן גם תלויות תרבות.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
כתבת יפה. בהצלחה ושיהיה במזל טוב.
את הספר רציתי זמן רב לקרוא ובשלב מסוים שכחתי ממנו והביקורת שלך הזכירה לי פעם נוספת את קיומו. אני אקח אותו מתישהו בזמן הקרוב, לבטח.
עמיחי (לפני שבוע וחצי)
רויטל, כתבת נהדר. תודה רבה.
קראתי בהזדהות ובעניין.

...ושיהיה במזל טוב. :-)

נ.ב.
נדמה לי ש"השנים המופלאות" הוותיק הוא עדיין ספר מומלץ להורים.
האופה בתלתלים (לפני שבוע וחצי)
ביקורת מעולה. בהצלחה 3>
בת-יה (לפני שבוע וחצי)
קודם כל שיהיה במזל טוב ... -:)
ובאשר לחינוך אני חושבת שצריך להתעקש על ערכים. לימודים תלויים בכישוריו ורצונו של הילד.
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
כתבת מעניין. אני יועץ חינוכי בעברי והורה בהווה לשלוש בנות ואין לי תשובות חכמות. נראה לי שיש יותר מגורם אחד או שניים להצלחה.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ