ביקורת ספרותית על הימנון הקרב של אמא נמרה מאת איימי צ'ואה
ספר טוב

---

הספר מתאר אמא סינית-אמריקאית שמגדלת את שתי בנותיה להיות מוזיקאיות מחוננות.
איימי צ'ואה עוסקת בשאלה המהותית של גידול ילדים ודנה בהבדלים בין מה שהיא מכנה "הורות סינית" לבין "הורות מערבית."
הספר עצמו אינו ממש ספרות, הוא פשוט מתאר את המציאות בבית המשפחה, בה האם סינית-אמריקאית והאב יהודי-אמריקאי.

מסתבר שהורות סינית כוללת עלבונות לילדים, צעקות, משמעת ברזל. הכל כדי שהילדות ימצו את הפוטנציאל שלהן בלימודים ובמוסיקה. איימי צ'ואה יושבת ימים שלמים עם בנותיה באימוני פסנתר וכינור מפרכים והכנת שיעורי בית. הילדות לא מורשות לישון אצל חברות, להזמין חברות הביתה, לראות טלוויזיה, לשחק. כל זמנן מוקדש באדיקות לנגינה וללימודים.

במבט של עיניים מערביות הספר זעזע אותי. לא בסגנון כי עם בתוכן. ההורות של איימי צ'ואה נראית התעללות לשמה. כיצד יתכן שכל כך הרבה ילדים גדלים במציאות כזו ועוד בארצות הברית של ימינו?

לאחר מחשבה אני מוצאת שהתשובות לשאלות שמעלה הספר מורכבות יותר. מה הופך ילדים למאושרים? מה מותר להורים לעשות כדי לממש את הפוטנציאל של ילדיהם? האמנם ילדים לא מבינים מה טובתם ולכן על ההורים מוטל לא רק לכוון אותם אלא אף להכריח? צ'ואה טוענת ששום ילד לא מסוגל לבחור במה שיהיה טוב לו לטווח הרחוק. אבל עד כמה מותר להורה להרחיק לכת כדי לקדם את ההישגים של הילד?
צ'ואה מעלה את הטענה שילדים מערביים אינם מאושרים, שהם לא מגיעים לשום הישגים, שהם מתחצפים ואינם מכבדים את הוריהם. כל זה בניגוד לילדים סיניים. היא גם אומרת שהורה שמחמיא לילדו על הישג פעוט בעצם מזלזל בילד ואינו מאמין שהוא מסוגל להגיע ליותר. שהורה סיני מאמין שלילדו יש את החוסן הנפשי לקבל ביקורת קשה ולהיבנות ממנה, ואילו החינוך המוענק לילד המערבי הופך אותו לרכיכה חלשלושה ונחשלת.

אני חושבת שהאמת היא כנראה במקום כלשהו באמצע. אני סבורה שאפשר לדרבן את הילד להישגים בצורה נעימה, על ידי הצבת אתגרים, ועם הרבה צחוקים וכיף. כך אני מחנכת את ילדי. הבכורה שלי כתבה את שמה כבר בגיל שנה וחצי. מצד שני, הישגים אינם חזות הכל. הילדות נועדה בעיקר כדי להנות ולא רק כהכנה לעתיד, כפי שטוענת צ'ואה. גם ההווה חשוב. אני מכירה ילד פלא שנגן בכינור ואף התקבל לג'וליארד, ובסופו של דבר התמוטט מהלחצים שהופעלו עליו ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. זה אינו עתיד שהורה רוצה לילדיו.

באחד מהסיפורים השוליים לכאורה של צ'ואה היא מתארת את יום הולדתה. אחת מבנותיה הגישה לה כרטיס ברכה שנראה כאילו הוכן בחטף וללא השקעה. צ'ואה מסרבת לקבל את המתנה ומחזירה לבת את הכרטיס. היא אומרת לילדה שאחרי כל ההשקעה שהיא משקיעה בימי ההולדת של הילדות היא מצפה שיכינו לה כרטיס יפה. בתחילה אני המומה. אני מדמיינת את ההשפלה שחווה הילדה שאמה מסרבת למתנתה. נורא. אבל במחשבה שניה, האין איזשהו קורטוב של צדק בדבריה של צ'ואה? הרי היא לא בקשה מהילדה שתעבוד בפרך ותחסוך כסף ותקנה לה מתנה יקרה. היא רק בקשה שהילדה תשקיע זמן במתנה שהיא מכינה, שתדע גם לתת, כפי שהיא רגילה לקבל בימי הולדתה שלה. מה רע בזה? אין לי תשובה. אני רק יודעת שאני לא הייתי מסוגלת לנהוג כך, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון רע. בהכללה, ילדים מערביים באמת מקבלים המון מהוריהם, אך לומדים שאינם מחוייבים לתת דבר בתמורה. זה בטוח רע.

אחד הדברים שהפריעו לי בספר הוא שאיימי צ'ואה לא רואה שום דבר יחודי בהורות יהודית, וזאת למרות שבעלה יהודי. הרבה ממה שהיא מתארת כהורות סינית היה עד לא מזמן מהמאפיינים הבולטים ביותר של האמא היהודיה. האמא היהודיה מעולם לא הרחיקה לכת עד כדי הורות סינית של מכות עלבונות ואיסורים גורפים, ובכל זאת הצליחה לדרבן את ילדיה להישגים משמעותיים. חבל שאיבדנו את זה. אני מוצאת שאני מתגעגעת לאמא הפולניה.

לסיכום – ספר חובה לכל הורה!

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על הימנון הקרב של אמא נמרה