ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 6 באוגוסט, 2011
ע"י בלו-בלו
ע"י בלו-בלו
הספר מתאר אמא סינית-אמריקאית שמגדלת את שתי בנותיה להיות מוזיקאיות מחוננות.
איימי צ'ואה עוסקת בשאלה המהותית של גידול ילדים ודנה בהבדלים בין מה שהיא מכנה "הורות סינית" לבין "הורות מערבית."
הספר עצמו אינו ממש ספרות, הוא פשוט מתאר את המציאות בבית המשפחה, בה האם סינית-אמריקאית והאב יהודי-אמריקאי.
מסתבר שהורות סינית כוללת עלבונות לילדים, צעקות, משמעת ברזל. הכל כדי שהילדות ימצו את הפוטנציאל שלהן בלימודים ובמוסיקה. איימי צ'ואה יושבת ימים שלמים עם בנותיה באימוני פסנתר וכינור מפרכים והכנת שיעורי בית. הילדות לא מורשות לישון אצל חברות, להזמין חברות הביתה, לראות טלוויזיה, לשחק. כל זמנן מוקדש באדיקות לנגינה וללימודים.
במבט של עיניים מערביות הספר זעזע אותי. לא בסגנון כי עם בתוכן. ההורות של איימי צ'ואה נראית התעללות לשמה. כיצד יתכן שכל כך הרבה ילדים גדלים במציאות כזו ועוד בארצות הברית של ימינו?
לאחר מחשבה אני מוצאת שהתשובות לשאלות שמעלה הספר מורכבות יותר. מה הופך ילדים למאושרים? מה מותר להורים לעשות כדי לממש את הפוטנציאל של ילדיהם? האמנם ילדים לא מבינים מה טובתם ולכן על ההורים מוטל לא רק לכוון אותם אלא אף להכריח? צ'ואה טוענת ששום ילד לא מסוגל לבחור במה שיהיה טוב לו לטווח הרחוק. אבל עד כמה מותר להורה להרחיק לכת כדי לקדם את ההישגים של הילד?
צ'ואה מעלה את הטענה שילדים מערביים אינם מאושרים, שהם לא מגיעים לשום הישגים, שהם מתחצפים ואינם מכבדים את הוריהם. כל זה בניגוד לילדים סיניים. היא גם אומרת שהורה שמחמיא לילדו על הישג פעוט בעצם מזלזל בילד ואינו מאמין שהוא מסוגל להגיע ליותר. שהורה סיני מאמין שלילדו יש את החוסן הנפשי לקבל ביקורת קשה ולהיבנות ממנה, ואילו החינוך המוענק לילד המערבי הופך אותו לרכיכה חלשלושה ונחשלת.
אני חושבת שהאמת היא כנראה במקום כלשהו באמצע. אני סבורה שאפשר לדרבן את הילד להישגים בצורה נעימה, על ידי הצבת אתגרים, ועם הרבה צחוקים וכיף. כך אני מחנכת את ילדי. הבכורה שלי כתבה את שמה כבר בגיל שנה וחצי. מצד שני, הישגים אינם חזות הכל. הילדות נועדה בעיקר כדי להנות ולא רק כהכנה לעתיד, כפי שטוענת צ'ואה. גם ההווה חשוב. אני מכירה ילד פלא שנגן בכינור ואף התקבל לג'וליארד, ובסופו של דבר התמוטט מהלחצים שהופעלו עליו ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי. זה אינו עתיד שהורה רוצה לילדיו.
באחד מהסיפורים השוליים לכאורה של צ'ואה היא מתארת את יום הולדתה. אחת מבנותיה הגישה לה כרטיס ברכה שנראה כאילו הוכן בחטף וללא השקעה. צ'ואה מסרבת לקבל את המתנה ומחזירה לבת את הכרטיס. היא אומרת לילדה שאחרי כל ההשקעה שהיא משקיעה בימי ההולדת של הילדות היא מצפה שיכינו לה כרטיס יפה. בתחילה אני המומה. אני מדמיינת את ההשפלה שחווה הילדה שאמה מסרבת למתנתה. נורא. אבל במחשבה שניה, האין איזשהו קורטוב של צדק בדבריה של צ'ואה? הרי היא לא בקשה מהילדה שתעבוד בפרך ותחסוך כסף ותקנה לה מתנה יקרה. היא רק בקשה שהילדה תשקיע זמן במתנה שהיא מכינה, שתדע גם לתת, כפי שהיא רגילה לקבל בימי הולדתה שלה. מה רע בזה? אין לי תשובה. אני רק יודעת שאני לא הייתי מסוגלת לנהוג כך, אבל אני לא בטוחה שזה רעיון רע. בהכללה, ילדים מערביים באמת מקבלים המון מהוריהם, אך לומדים שאינם מחוייבים לתת דבר בתמורה. זה בטוח רע.
אחד הדברים שהפריעו לי בספר הוא שאיימי צ'ואה לא רואה שום דבר יחודי בהורות יהודית, וזאת למרות שבעלה יהודי. הרבה ממה שהיא מתארת כהורות סינית היה עד לא מזמן מהמאפיינים הבולטים ביותר של האמא היהודיה. האמא היהודיה מעולם לא הרחיקה לכת עד כדי הורות סינית של מכות עלבונות ואיסורים גורפים, ובכל זאת הצליחה לדרבן את ילדיה להישגים משמעותיים. חבל שאיבדנו את זה. אני מוצאת שאני מתגעגעת לאמא הפולניה.
לסיכום – ספר חובה לכל הורה!
12 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
dushka
(לפני 13 שנים ו-11 חודשים)
אני איתך, נוף
ואני כבר בת 42. אבל למדתי על בשרי (ועל בשרו של בכורי) שקצת דחיפה או הכוונה צריך כי לפעמים כדי שמישהו יעשה מה שהוא אוהב הוא צריך לרכוש כמה מיומנויות מעצבנות בדרך. ולילדים (וגם למבוגרים) יש נטיה לזרום למקום הקל אבל מכאן ועד להיות הורה נוגש הדרך ארוכה.
|
|
|
999
(לפני 13 שנים ו-11 חודשים)
אמנם אני רק בת 20
אבל אני לא מסכימה עם הגישה הסינית בכלל. אף הורה לא צריך לדחוף את הילד לשום מקום - לילדים יש סקרנות טבעית וכל אדם נולד עם כשרון טבעי למשהו. ההנאה מלעשות את מה שאתה אוהב היא שדוחפת אותך הלאה (וברגע שמאבדים עניין במשהו מסוים מוצאים עניין במשהו אחר - זה תהליך טבעי לגמרי שקורה בילדות).
הבית הוא מקום לחזור אליו מהלחצים שבחוץ ולהרגיש בטוח ונאהב. הדבר היחידי שהורים צריכים לדחוף את הילדים שלהם אליו הוא שיעשו מה שהם אוהבים - זו הדרך הכי טובה להיות מאושרים. בסופו של דבר כולנו מתים בסוף ואף ציון שקיבלנו בבית ספר או אוניברסיטה יוקרתית שהתקבלנו אליה או עסקים שבבעלותינו לא ישנו את זה. לכן חשוב לנסות להינות עד כמה שאפשר - זה הדבר היחידי שישנה כשנסתכל אחורה. |
|
|
dushka
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
יש גם מוצרטים שנעשו לבד
או לפחות הייתי רוצה להאמין בזה, כי אני די ההיפך מאמא סינית. ואם לא אז לא. יש יופי גם בפוטנציאל לא ממומש..
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
גם אני לא
מצד שני זה מורכב כאשר יש ילד עם כשרון נדיר באמת. לולא הורים דוחפים ילדים כאלה לא יממשו את הפוטנציאל הגלום בהם, פשוט כי יש הורים דחפנים אחרים וילדים נוספים מחוננים...
השאלה היא אם מותר להורה להתעלל בילד כדי שיממש את הכשרון שלו. אם לא היו הורים כאלו לא היה מוצרט... אז אני שמחה שיש את מוצרט אבל לא הייתי רוצה להרוס את החיים של ילד שלי למען הסיכוי שאולי יהיה כזה. |
|
|
שין שין
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
אני לא סובלת אמהות מהסוג הזה
אני מכירה המון ילדים שהוכרחו לנגן בצעירותם וברגע שהם עמדו על דעתם הם לא היו מסוגלים להסתכל יותר על כלי הנגינה. מה בכלל הטעם בכך?
זו לא אמא משקיעה, זו אמא על גבול ההתעללות. ברור שצריך לטפח את הילדים ולעודד אותם לממש את הפוטנציאל שלהם אך מדובר בעידוד וטיפוח לא בכפייה. יום אחד הבנות שלה ייכתבו ספר המשך "הלם הקרב שגרמה אמא נמרים". |
|
|
בלו-בלו
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
אני דווקא מפחדת מאמא עם אג'נדה...
גידול ילדים מצריך הרבה גמישות והסתגלות. מי שבא עם אג'נדה קשיחה רואה בד"כ בעיקר את עצמו ולא את הילד...
השקעה שבה לא נותנים לילד זמן היא מוגזמת בעיני. מה שאת מתארת על ילדים שרצים חצי עירומים בבית כשאת קוראת זה מקסים בעיני. הם לומדים גם להעסיק את עצמם, והם לומדים לאהוב לקרוא. אני לפעמים "משקיעה" השקעה לימודית-חינוכית ולפעמים נותנת להם למצוא לבד מה לעשות. אני לא צוות הווי ובידור. איך ילד יגדל עם עולם פנימי אם כל הזמן מנהלים אותו?! |
|
|
dushka
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
אני, הספרים האילה מבלבלים אותי
ואמא מבולבלת זה עוד פחות עדיף מאמא עם אג'נדה או שאולי לא? אולי הבלבול הוא אג'נדה?. ומה זה השקעה? לצבוע את כל הדף בלי להשאיר לבן? (לא סתם אני שואלת. נתקלתי באג'נדה חינוכית שגרסה כך). בכל מקרה אני משתדלת שלא לשפוט. ברור שתרבויות שונות מפתחות סדרי עדיפויות שונים ודרכים שונות לחנך, לדבר, להעריך ואפילו לאהוב. אולי עדיף להשקיע את הזמן במיצוי פוטנציאל מקסימלי מאשר להדליק טלוויזיה (כשאני אומרת שאין לי אני נתקלת במבט נדהם ובאמירה המוזרה "בשביל הילדים") או אולי עדיף להצליף בהם קצת מאשר לתת להם לרוץ חצי ערומים בבית במשך שעות ולשחק ב"משפחה" בזמן שאני קוראת ספר (ספר בלי הורים)?
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
נכון, שתי התרבויות צודקות ושתיהן טועות.
כנראה שאם יש דרך נכונה אז היא באמצע. צריך לדעת לאהוב ללא תנאי ולקבל ולותר, אבל גם לדרוש ולא לותר ולהעמיד גבולות. רק איך אפשר לדעת מתי לעשות כל דבר? הכי קל לדבוק בדרך קיצונית אחת כי אז החוקים ברורים. אבל אם בוחרים את דרך הביניים אז אין ספר חוקים וכל הורה צריך לקבוע את הכללים שלו. וזה קשה. מי אמר שהורות היא משימה קלה?!
והכי קשה זה לחנך למקוריות ויחודיות. זה כמעט דבר והיפוכו. זה מחייב מקוריות... |
|
|
yaelhar
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
שמת את האצבע על המקום
בו תרבויות כה שונות באות לידי בטוי. לא חושבת שאפשר להחליט מה טוב או רע בתרבות האחרת. אנחנו התוצר של התרבות שלנו, וככאלה נזדעזע לראות תרבות הפועלת באופן כה שונה. בתרבות שלנו לדרוש במפגיע מהילד היא התעללות. בתרבות הסינית "לותר" לילד הוא זלזול בו. ושתי התרבויות צודקות. ושתיהן טועות.
|
|
|
אנקה
(לפני 14 שנים ו-2 חודשים)
תחי האמא היהודיה. הסינים חרוצים מאוד אבל היהודים הם הגאונים של העולם.
צריך לחנך ליחודיות ולמקוריות. מכות קללות וגידופים מביאים רק לבטחון עצמי נמוך.
ואי אפשר ללחוץ על ילד עד אינסוף. זה מתנקם אחר גם בהורה וגם בילד. ועל הצ'ואה הזאת אני יכולה להגיד שהיא בלשון המעטה בעייתית עפאס. אבל את כתבת חוות דעת לעילא ולעילא:) |
12 הקוראים שאהבו את הביקורת
