ביקורת ספרותית על הימנון הקרב של אמא נמרה מאת איימי צ'ואה

---

לא כדאי לכם להתעסק עם אמא נמרה. כשתשמעו איך היא זכתה בתואר הכבוד הזה, אתם תופתעו לגלות שהיא אנושית בכלל ושיש לה צרכים בסיסיים אנושים כמו התאהבות, שנאה, אשמה, געגוע והצורך להשתין ולחרבן.
אז כן, קיימת אישה כזו. קוראים לה איימי צ'ואה. איימי צ'ואה היא אמריקנית ממוצא סיני, יש לה בעל אמריקני יהודי ושתי בנות סיניות-יהודיות-אמריקניות. הן חמודות להפליא אך מאחורי המעטה הנעים והתמים, מסתתרת שגרת חיים נוקשה וקפדנית.
איימי צ'ואה, כאילו צועקת במגאפון ענקי בשביל שכל העולם ידע, טוענת בספרה שהסינים, ההודים והיהודים האמריקנים הם האנשים שהכי השפיעו על החיים בארצות הברית ובנוסף מוסרת עובדות. אחת העובדות העיקריות הן הבנות שלה. הבנות שלה הן מוזיקאיות מחוננות ומוכשרות ביותר ובנוסף, ואיך לא, הן אמריקניות ממוצא יהודי-סיני. איימי טוענת שהן כאלו מוכשרות בטירוף בגלל חוקי הבית והחינוך הקפדני שלה שכולל בין היתר את האיסורים והמותרות הבאים:

*אסור להתראות עם חברות אחרי שעות הלימודים ובמקום זה להשקיע זמן בלימודים
*אסור לנגן באף כלי נגינה אולי מלבד כינור ופסנתר
ועוד כמה דברים שאני לא ממש זוכר...

אז עד כמה שאני מעריץ את סיפור החיים המטורף והמיוחד שלה, אני עדיין חושב שהיא קצת הגזימה. כי אם בן אדם לא מתראה עם חבריו, אז יש סבירות מאוד גבוהה שהוא יהפוך לאדם בודד חסר כל ניסיון חברתי. בנוסף, אני גם לא חושב שצריך להפלות בין כלי נגינה- מוזיקה זו תרבות ולא משנה מהו כלי הנגינה. ולבסוף, אם נשקיע את רוב זמננו בלימודים, המוח שלנו יתפוצץ ונהפוך לזומבים חסרי חיים, לא?

אבל עדיין, עד כמה שהוא פסיכי, הספר היה ספר עיון מעניין כזה. אהבתי לקרוא על מחשבותיה של צ'ואה ולשמוע על משפחתה הייחודית. חווית הקריאה בספר זה, מקבילה לקריאת כתבה מעניינת במיוחד בעיתון.
לא ממש ספר קריאה, יותר ספר עיון.


{אם אתם חוששים שגם אמא שלכם תהיה אמא נמרה אז הסירו כל דאגה מלבכם: אמא נמרה יש רק אחת. וגם אם יהיו עוד כאלו, אני עדיין חושב שאין כל סיבה לדאגה. כי מה שבטוח, בסימניה ירשו לכם לגלוש.
הרי זה אתר חינוכי, לא?}

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על הימנון הקרב של אמא נמרה