אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

סקוט וורדן הוא אחד העדים להופעתו של הראשון מבין מה שייקרא בהמשך כרונוליתים:
אנדרטאות עתידניות שמופיעות באופן פתאומי ובלתי מוסבר במקומות שונים בעולם ומנציחות ניצחונות עתידיים של מנהיג ממוצא לא ידוע, ועל הדרך מחריבות את העיר או האזור בו הן מופיעות.
המאורע הזה משנה את חייו של סקוט בשני מישורים:
במישור המשפחתי - הנסיעה שלו לחזות בכרונולית שזה עתה הופיע גורמת לו להחמיץ רגע קריטי בחייה של בתו התינוקת ולקרע לא ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו.
במישור התעסוקתי - הוא ימצא את עצמו חלק מהצוות שחוקר את הכרונוליתים וגם, באיזשהו אופן עלום,אולי קשור לעצם הופעה שלהם.

הופעת הכרנולויתים היא פעולת טרור: אירוע שמשליט פחד ואימה על הציבור, ומשנה את כיוון ההיסטוריה.
היכולת של אדם בעתיד לשנות משהו בעבר יוצרת היזון חוזר שבו העבר משפיע על העתיד - הפחד מפני המנהיג העלום משפיע על אנשים כבר היום ואולי יעזור לו להשיג את הניצחונות שלו בעתיד.

זה ספר שעוסק בפרדוקס הזה, בהשפעה של העבר על העתיד וההשפעה האפשרית של העתיד על העבר.
אני לא בטוחה שהוא נתן תשובות טובות לפרדוקסים שהוא מעלה, אישית יצאתי ממנו קצת מבולבלת.

אבל במקביל למאמצים של סקוט והצוות לשנות את העתיד שהכרונוליתים מעידים עליו, הוא מנסה גם לשנות את העבר. כלומר, לתקן אותו.
ההיעדרות שלו מאותו רגע קריטי בו הבת שלו נפגעה משפיע על חייה ועל הקשר ביניהם ולאורך כל הדרך סקוט ינסה לתקן, לשנות, להציל את הבת שלו גם במישור האישי וגם במישור הציבורי - כחלק מהדור שגדל בצילם של הכרונוליתים.

ספר מעניין עם סוף לא מספיק קוהרנטי בעיני, או שאולי סתם לא הבנתי עד הסוף.

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

קראתי כמה ספרי מסע בזמן שבהם הגיבור מנסה למנוע אירוע היסטורי משמעותי.
בתסריט הנפוץ יותר, לפחות מהמדגם הלאו דווקא מייצג שלי, הגיבור נכשל.
או ליתר דיוק - מגלה שציר הזמן האלטרנטיבי גרוע יותר, ועם כל הצער והכאב - מוכרחים לחזור לציר הזמן שבו האירוע כן התרחש.
אני יכולה לחשוב רק על דוגמה אחת שבה שינוי ציר הזמן מצליח והספר מסתיים באוטופיה - עם מחיר אישי למעורבים בדבר.
עושה רושם שמוסכם על כולם בז'אנר הזה שאין שינוי ללא מחיר.

***
נראה לי שאין ישראלי שלא חשב על זה בשנתיים וחצי האחרות: מה היינו עושים אם היתה לנו מכונת זמן, איך היינו מונעים את ה-7/10? האם היינו יכולים למנוע אותו?
למי פונים? עם מי מדברים? מי היה מקשיב לנו?
ואיך חיים אחר כך עם זכרונות הזוועה שחיים רק בראש שלנו, בעולם שאנן שכל זה בשבילו רק מדע בדיוני, משהו שלא יכול לקרות?
ומה ההשלכות של השאננות הזאת, אם היינו ממשיכים לחיות בה, איזה מחיר היינו משלמים בהמשך?

***
אריאל שנבל כתב על זה ספר, ולמרות שידעתי שזה הנושא שלו - רק כשלקחתי אותו ליד קלטתי שאני הולכת לקרוא ספר על ה-7/10 .
ושבעצם, אני בכלל לא בטוחה שאני כבר מוכנה לזה.
בביקורת שלי על בסתר המדרגה של אמונה אלון כתבתי שעוד מוקדם מדי בעיני. מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים על ה-7/10, כשיש עוד כל כך הרבה סיפורים אמיתיים שלא שמענו.
מוקדם מדי לכתוב על אירוע טראומטי כל כך, שאנחנו עוד חווים.
פחות הרגשתי ככה לגבי הספר הזה. גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל שהוא בסופו של דבר - לא ממש ספר על ה-7/10.
הוא ספר מד"ב, הוא ספר על תרחישים אלטרנטיביים, רק חלקו מתרחש בכאן ועכשיו.
אולי עוד מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים מחקי מציאות, אבל בדיוניים לגמרי שמרחיקים מהמציאות - את זה קל לי יותר לעכל.

***
דבר אחד היה ברור מראש:
הספר הזה לא ילך לכיוון של האוטופיה. הגיבורה לא תמנע את ה-7/10 והספר לא יסתיים בחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
לא חושבת שאף ישראלי מסוגל כרגע לכתוב או לקרוא אוטופיה מתקתקה כזאת, זה יהיה יותר מדי יריקה בפרצוף. כאילו מישהו מריץ בדיחה על חשבוננו.
לכן זה לא יהיה ממש ספוילר להגיד שהחלק בספר שמתאר את הדיסטופיה של ציר הזמן האלטרנטיבי היה החלק הקשה יותר לקריאה.
קראתי אותו בתחושה שעברנו מספיק, שהיה רע לתפארת גם בלי לתאר תרחישים דמיוניים גרועים יותר.
שאין צורך, תודה רבה, להמציא קווי זמן מחרידים יותר.
וגם בתחושה ששום דבר, נורא ככל שיהיה, כבר לא באמת נתפס אצלנו כדמיוני לגמרי, כמשהו שלא יכול לקרות.

***
אבל חוץ מזה, מדובר בספר קולח מאוד, מרתק, אי אפשר לנחש שמדובר בספר ביכורים (מה שאולי לא מפתיע, בכל זאת מדובר באדם שכותב לפרנסתו).
האם הוא פיצח משהו, הציג תובנה כלשהי לגבי העבר היהודי וההווה הישראלי שהכריכה האחורית טוענת שהוא מתמרן ביניהם?
אני לא בטוחה.
באופן כללי, העיסוק בישראליות וביהדות שטחי בספר.
הוא מתעניין יותר בבחירות אישיות כואבות, בצירי זמן אלטרנטיביים, בנפילות ובשיקום.
אין אוטופיה בספר, כאמור.
כי אי אפשר לתאר כזאת במצב הנוכחי בישראל.
יש משבר וכאב ובחירות כואבות מאוד.
ואולי הנחמה הקטנה והיחידה היא באפשרות הבחירה.
לא זו הדמיונית של הגיבורה שמסוגלת, אולי, לשנות את העבר, אלא הבחירה האישית של כל אחד ואחת איך ולאן להמשיך מכאן הלאה.

***

מחשבות מאוחרות - תוספת לביקורת:
כשבעלי התחיל לקרוא את הספר, הוא אמר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים.
ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה.
עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר.
זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים.

מה בסך הכל אני מחפשת?
רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל בימי התורכים.
שיהיה אמין היסטורית, מגובה בתחקיר היסטורי, שיהיה קל לקריאה אבל לא קליל סטייל רומן רומנטי שמתלבש על ההיסטוריה בשביל קצת צבע ונפח.
שיהיה לו עניין אמיתי בהיסטוריה ובדמויות שהוא כותב עליהן.
שיפגיש את הדמויות שלו עם דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים אמיתיים.
משהו בסגנון של גיא אוני.
כי אין מספיק ספרים כאלה, שהם גם ספרות פופולארית אבל גם עם ערך מוסף היסטורי אמיתי על התקופה המדוברת.
על משכבי בלילות של אושרת אסייג-לופז היה קצת כזה, אבל התמקד בטרומפלדור בעיקר.
אות מאבשלום של נאווה מקמל-עתיק גם עוסק בתקופה, אבל מרוכז בדמותו של אבשלום, ובאופן כללי ספר לא מוצלח בעיני.
באדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם היו כמה פרקים כאלה, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן היסטורי נהדר.
אחוזת דג'אני של אלון חילו לכאורה היה יכול לענות על ההגדרה, אבל העוול שהוא עשה לדמות היסטורית אמיתית, האג'נדה של הכותב וספר קודם שלו שמאוד לא אהבתי הרחיקו אותי מהספר הזה, שברור לי שלא אהנה ממנו.

ואז יצא הספר הזה, שלכאורה אמור להיות בדיוק מה שאני מחפשת:
גלילה רון פדר עמית כותבת קליל ונגיש.
ספרי הביוגרפיה שהיא הוציאה לאורך השנים, לילדים ולנוער, נותנים לה רקע היסטורי רחב.
התחקיר שהיא עשתה ניכר בספר, והקטעים האהובים עלי בו היו אלה שבהם היא שילבה קטעי עיתונות אמיתיים מהתקופה.
אבל בכל זאת, גם הספר הזה לא היה מה שחיפשתי.
למה?
קצת כי הוא היה קליל מדי, כי ההיסטוריה בו נשארה ברמה של ספרי ילדים. בלי עומק, בלי הבנה רחבה יותר של תהליכים ואירועים.
הרבה בגלל הדמויות: קודם כל היו יותר מדי מהןץ כמה אפשר להיקשר לדמות ולפתח אכפתיות כלפיה כשיש כל כך הרבה דמויות וקפיצות ביניהן?
הדמויות שטחיות מאוד, חלקן מאוד לא אמינות.
בפרט הדמות של סוניה, דמות קיצונית שעוברת שינויים קיצוניים, שעושה מעשים מחרידים ובכל זאת בסוף הספר איכשהו הופכת לגיבורה החיובית, החזקה, המודל לאישה ציונית לוחמת, לא לגמרי ברור איך.
החוט המקשר בין כל הגיבורות הוא האדמו"רית מלודמיר.
דמות היסטורית אמיתית, חידתית ומסקרנת.
לא לגמרי ברור לי למה העלילה נטוותה סביבה, מה רצתה הסופרת לומר עליה.
היא לכאורה דמות נשית פורצת דרך, אישה מנהיגה שהיתה שנויה במחלוקת והלכה נגד המוסכמות.
בספר היא מתוארת בתחילה ככזאת ובהמשך כמניפולטיבית, כמישהי שהורסת את חייה של אחת מהמאמינות שלה.
לא לגמרי ברור לי מה ניסתה הסופרת לומר בתיאור הזה.

בינתיים, אני ממשיכה לחכות לספר הנכון שייתן לי את חוויית הרומן ההיסטורי שאני מחפשת.