• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נתן ועמוס

נתן ועמוס

מאת אסף ענברי

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
נתן ועמוס

נתן ועמוס

מאת אסף ענברי

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2026
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/5
ביקורות על נתן ועמוס
הבאה
רץ
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני חודשיים

“על הנביאים החילוניים של הציונות ספריו של אסף ענברי ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני חודשיים•2 דקות קריאה

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של האופה בתלתלים
האופה בתלתלים
תמונה של נצחיה
נצחיה
תמונה של בועז
בועז
תמונה של יוסי
יוסי
תמונה של cujo
cujo
תמונה של Josefico
Josefico
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
תמונה של גלית
גלית
16קוראים|גיל ממוצע53|38%נשים

על המבקרת

תמונה של רויטל ק.

רויטל ק.

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
384 ביקורות•16 נבחרות•8,986 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות384
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבלה8,986
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת91ספרות מקורית84מתח ריגול והרפתקאות61

דיון על הביקורת

7 תגובות
רץ
רץ•לפני חודשיים

רויטל -הספר הזה עורר המון שאלות והרבה וויכוחים,

הראשון מהו המקום של כתיבה נרטיבית, או ספרותית שלא בדיוק מבקשת לדיק בסיפור אלא לצייר דמויות באופן ספרותי, לעומת הדיוק ההיסטורי שמספקים ההיסטוריונים, או מהו מקומו של איש הרוח בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, על האופן בו החברה בקשה מהסופרים והמשוררים להביעה דעה, להיות המצפן המוסרי של החברה. הספר הזה הוא געגוע, או סיפור שאנחנו אמורים באמצעותו לשאול את עצמנו מה קרה לנו מאז, שאנשי הרוח נדחקו לשוליים והפכו ללא רלוונטיים, מה זה אומר עליהם ומה זה אומר עלינו?
2 תגובות
יוסי נינוה
יוסי נינוה•לפני חודשיים•

לא כולם!!

מסכים מאוד עם השורה האחרונה: "מה קרה לנו..." אבל לא מסכים עם המלה: "לנו". ציבור לא קטן עדיין חי על פי הנורמות (הטובות) של פעם, והוא מקונן כמוך וכמוני על השינוי הנוראי שחל אצלנו. אני אומר: מה קרה לנו שאיננו משיבים מלחמה על זכותנו להיות טובים, אמינים, ישרי דרך, אוהבי אדם ורדפי שלום. הסטטיסטיקה היא עדיין לטובתנו, אך לא לאורך זמן. מה שהיה שוב לא יהיה !!!
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני חודשיים•

רץ,

אנשים קוראים באותם ספרים דברים שונים. אפשר גם לקרוא בספר הזה על המקום ממנו מגיעים אנשי הרוח, מה יוצר אותם ובונה אותם ויוצר אצלם הטיות ונקודות עיוורון כמו אצל כל אדם אחר, או איך לפעמים הם מטילים את כל כובד משקלם וכשרון כתיבתם לתוך סוגיות שבמבט לאחור נראות לקורא כמו פוליטיקה קטנה וקטנונית, וקשה למצוא בהן איזה עניין רוחני או מוסרי.
strnbrg59
strnbrg59•לפני חודשיים

עד כמה היה אלתרמן "משורר חצר"

ממחיש שירו על פרשת האלטלנה. הנה כמה בתים... יעמוד נא העם ללא ניע-עפעף וידע למראה השרפה העוממת כי הנשק הזה לא להבל נשרף... הוא מילא שירותו לאומה הלוחמת! הוא שירת! שרפתו פירושה נצחון ליצרה של אומה על יצרו של עדר. הוא שירת! שרפתו פירושה הנכון הוא קיום המרות ושמירת הסדר!
1 תגובה
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני חודשיים•

אבל בסוף, אחרי ששת הימים,

הוא יצא בגלוי נגד בן גוריון עם תנועת ארץ ישראל השלמה. וזה לא בא לו בקלות, לפי ענברי. אגב, מכיר את הסיפור על שירי התגובה של מרדכי שלו לאלתרמן בעיתון הלח"י? בהגנה חשדו בשלב כלשהו שאלתרמן עצמו כותב אותם, כי מי עוד יכול לכתוב ככה... את השיר הזה למשל, בטח תאהב: זֶה הַכֹּל, בְּחַיַּי, אַךְ עֲנֵנִי חָבֵר (בִּשְׂכַר טִרְחָתִי) שְׁאֵלָה לִי כַּזַּיִת: אֵיךְ בְּחֵיק הַמַּפַּא"י הוֹפֵךְ מְשׁוֹרֵר (מְשׁורֵר אֲמִתִּי!) לְכֶלֶב בַּיִת? (הציטוט מוויקיפדיה)
1 תגובה
strnbrg59
strnbrg59•לפני חודשיים•

שאלתי את צ'אט-גפט, האם סביר שאותו אדם כתב את שני השירים הללו.

(עיקר) התשובה: "אולי 15–25% שאותו אדם כתב את שניהם".
1 תגובה
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני חודשיים•

טוב, להגנה לא היה צ'אט גיפיטי...

לא יודעת אם הייתי מסיקה משהו גורף על סמך שני שירים קצרים וצ'אט גיפיטי
7 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רויטל ק.

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי

דבורה עומר

אני לא יודעת כמה פעמים קראתי אותו בילדות, אבל כנראה שהמון.
כי כשחזרתי אליו כמבוגרת, כדי להקריא לילדים, גיליתי שאני זוכרת המון ממנו. לא רק את העלילה: אבא של חנהל׳ה נותן לה את קרשינדו הגמד כדי לנחם אותה על כך שהוא צריך לחזור לצבא, חנה׳לה וקרשינדו יוצאים למסע אל כוכב החלומות, ובדרך ליעד המופלא נאלצים לחצות את הכוכב השחור מטיל האימה - אלא גם פרטים קטנים: קרום החלב שחנהל׳ה שונאת, הנעליים הגבוהות שאין להשיג במידה שלה, אבל בכוכב החלומות דווקא יש, קרשינדו בוכה בתוך שושנה והזקן שלו נספג בדמעות, אורי מלך הכיתה שתמיד מלגלג על חנהל׳ה בוכה והסנטר שלו מתנדנד מעלה מטה כשחנהל׳ה מגרשת את בני הכיתה שלה מכוכב החלומות...
הקראתי אותו לכל הילדים שלי ועכשיו הגיעה תורה של הקטנה.
והוא תפס אותה כמו שאף ספר לפניו לא תפס אותה.
מה הקראנו עד היום? בילבי ומדיקן וקרלסון על הגג, פדינגטון, צפרדי וקרפד, טפיטי, הדוד אריה, הגמד סיפורון וקוקי חבקוקי ורמונה. בטח היו עוד ששכחתי.
היו ספרים שעבדו יותר טוב, היו שעבדו פחות.
אבל לא זוכרת ספר שכל כך תפס וריתק אותה כמו הספר הזה.
וניסיתי לחשוב על סוד הקסם שלו, סוד הקסם שהיה בו גם בשבילי כילדה.
בהתחלה חשבתי שזאת הפנטזיה האלטימטיבית: כוכב החלומות המושלם הוא פנטזיה כמו שנדיר למצוא בספר ילדים: בדרך כלל יש אור וצל, יש אויב להילחם בו, יש רוע למגר.
מה מעניין בכוכב מושלם שבו אפשר לעשות כל מה שרוצים ולקבל כל מה שחולמים? למה שמישהו יכתוב פנטזיה כזאת?
אבל דבורה עומר עשתה את זה: עם הרוע נלחמים בדרך, כשמגיעים לכוכב החלומות - מקבלים שני פרקים שהם כולם פנטזיה ילדית מושלמת: אין חוקים, הכל מותר, מקבלים כל מה שרוצים וכמה שרוצים בלי אף אחד שינזוף או יאסור או יטיל גבולות.

אבל האמת היא ששני הפרקים האלו מגיעים בסוף הספר, אם זה היה כל סוד הקסם שלו - כנראה שלא היינו מגיעים לשם.
ובמחשבה נוספת אני חושבת שהפנטזיה היא רק חלק מהקסם שלו.

הספר תפס את הבת שלי מיד בהתחלה לא בגלל הפנטזיה אלא בגלל הגיבורה:
חנהלה היא ילדה בת שבע ורבע (ממש כמו הבת שלי)
יש לה הרבה דמיון, היא אוהבת לחלום ולהמציא לעצמה סיפורים
והילדים שבחברתם היא חיה - ומדובר בילדה שגדלה בקיבוץ בתקופה של בית ילדים - לא מבינים אותה.
הם לועגים לה בכל פעם שהיא חולמת ולועגים לה עוד יותר כשהיא נעלבת.
וההורים והמורים - יש להם כנראה כוונות טובות, אבל זמן או סבלנות - פחות.
וחנהל׳ה היא ילדה רגישה והיא מרגישה היטב את קוצר הרוח. היא זקוקה ליותר תשומת לב ויחס - ורוב הזמן אין מי שיתן לה אותם.
חנהל׳ה היתה רוצה להיות יותר: גבוהה יותר, אהובה יותר, מצליחה יותר בלימודים.
לא צריך להיות ילד עם קושי חברתי או לימודי כדי להרגיש הזדהות מסויימת ואמפתיה כלפי חנהל׳ה.
מספיק להיות ילד. ילד עם דמיון, ילד עם עולם פנימי, ילד רגיש שלפעמים מרגיש שלא מבינים אותו, שהוא קצת שונה מהאחרים, ילד שהעליבו אותו פעם.
או אולי צריך להיות ילדה?

והבת שלי הזדהתה עם חנה׳לה, למרות שהיא לא גרה בקיבוץ בבית ילדים, למרות שהיא לא הבת הבכורה שמרגישה שרק לאחים הקטנים שלה מוותרים ורק אותם מפנקים - היא דווקא הקטנה (ויש שיאמרו המפונקת) בעצמה, למרות שלא חסרה לה תשומת לב, למרות שהיא מצליחה בלימודים ויש לה הרבה חברות.
אבל היא ילדה. והיא רגישה. והיא רבה לפעמים עם החברות, כמו כל ילד, ויש לה עולם פנימי והמון דמיון, ולפעמים היא היתה רוצה שיבינו אותה קצת יותר, גם בלי שהיא תצטרך להסביר. לפעמים היא לא מסוגלת להסביר.
וזה מספיק.
חנהל׳ה רבה עם אמא שלה, רבה עם ילדי הקבוצה שלה ומחליטה לטוס לכוכב החלומות.
היה אפשר לחשוב שהמסע של חנהל׳ה יהיה שיקוף של תהליך כלשהו שחנהל׳ה תעבור: תהליך של התבגרות והתגברות וחיברות, שבסופו היא תתחזור בשלה יותר להתמודדויות שהחיים בקיבוץ מזמנים לה.
בהתחלה נראה שזה הכיוון: היא מצליחה להתגבר על שנאתה לקרום של החלב ומורידה אותו כדי לתת לקרשינדו הגמד את הקרום שהוא המעדן האהוב עליו.
היא מתנצלת ומבקשת סליחה על האיחור כשקרשינדו לוחש באוזנה לבקש סליחה.
אפילו כשהם כבר יוצאים לדרך - קרשינדו חולה לפתע בצערת בגלל הצער שהוא גורם להוריה של חנהל׳ה שלא יידעו לאן נעלמה הבת שלהם.- וחנהל׳ה מסכימה לשלוח להם הודעה כדי שלא ידאגו לה.
אפשר היה לחשוב שזה ילך לכיוון דומה לסיפור שאינו נגמר, שבו בסטיאן - ילד בעל שפע של דמיון ושפע של בעיות חברתיות - עובר תהליך התפתחות והתבגרות במהלך ביקורו בממלכת פנטזיה.
אבל הרמזים האלו לא מתפתחים לתהליך חינוכי.
להפך.
כוכב החלומות הוא מקום אנטי חינוכי במוצהר. הוא חוגג את האנרכיה וחוסר הגבולות.
בכוכב החלומות אפשר לאכול ממתקים כל היום, אפשר להיות שטחית ולבלות שעות במדידת שמלות יפות ולבקש שיהיה לך שיער זהוב ארוך עד הרצפה.
זוכרים מה קרה ללוסי פוונסי כשניסתה להשתמש בקסם כדי להיות יפה יותר?
אז אצל חנהל׳ה זה דווקא עובד והיא פשוט נהיית יפה יותר.
היא יכולה לשחק בכל המשחקים שהיא רוצה והיא לא צריכה לסדר, היא יכולה - שימו לב לאנרכיה המזעזעת! - לפצח גרעינים ולפזר קליפות לכל עבר, ללכת לישון בלי לצחצח שיניים, לראות סרטים לא תואמי גיל והיא יכולה אפילו להעליב את החבר הכי טוב שלה, קרשינדו ואז פשוט לעצום עיניים ולבקש שהוא יתפייס. היא יכולה לנקום בחברי הקבוצה שלה מהקיבוץ שלה: להביא אותם לכוכב החלומות כדי שיראו שהוא קיים וכמה הוא מושלם, לתת להם להנות רק ממה שהיא מאשרת, לנזוף בהם כשהיא רוצה ולשלוח אותם הביתה אפילו שהם רוצים להישאר.
ואם לקורא יש מעט ניסיון בספרי ילדים והוא מחכה למחיר שבוודאי יהיה לכל ההוללות הזאת... צפויה לו הפתעה: אין מחיר.
בכוכב החלומות מותר.

כי הספר הזה הוא לא ספר על ילדה שעוברת תהליך חיברות.
הוא ספר על ילדה שיש לה מקור פנימי של נחמה ושל עוצמה.
הוא ספר על ילדה שיש לה ארמון חלומות יפהפה ויציב בדמיון שלה.
היא אולי לא תלמד להסתדר עם הילדים בני גילה, אבל היא לא תישבר ולא תהיה אומללה.
כי יש לה מפלט, יש לה מקלט.
הספר הזה לא מלמד איך להתנהג.
חהנל׳ה יודעת איך נכון להתנהג. היא יודעת מתי היא לא בסדר. היא אפילו יכולה לדמיין גמד קטן רעב וחובב קרום כדי להתגבר ולהסיר את הקרום, או גמד קטן שלוחש לה באוזן לבקש סליחה כשהיא רוצה שיוותרו לה.
אבל כמו כולנו - לא תמיד מתחשק לה להתנהג ככה.
אם הספר הזה מלמד משהו אלו לא כללי התנהגות. הוא מלמד שבדמיון מותר. שלדמיון אין גבולות.
האם הדמיון יפתור לך את כל הבעיות ויחלץ אותך מכל הצרות? לא.
אבל אולי ההתמודדויות יהיו קצת יותר קלות אם יש לך את המקום הפנימי הזה לברוח אליו.

האם הוא התיישן עם הזמן?
כן.
לכו תסבירו לילדה בת ימינו מה כל כך מופלא ברגע בו כל חברי הקבוצה של חנהל׳ה מתיישבים כל אחד מול מסך משלו ורואים כל אחד איזה סרט שבא לו.
או מה מיוחד כל כך בכוכב שבו את יכולה לשמוע איזה שיר שבא לך מתי שבא לך בלי הפסקות לחדשות ובלי ברכות כמו ברדיו בתוכנית כבקשתך.
מה זה רדיו? מה זה כבקשתך? מה הבעיה לפתוח יוטיוב או ספוטיפיי?
אבל זה שולי לחלוטין, לפעמים הסברתי ולפעמים דילגתי קצת.
הלב של הספר עדיין עובד.

לפני 5 ימים•רויטל ק.
אם לא היינו נפגשים

אם לא היינו נפגשים

וארי מקפרליין

אמת המקובלת על כולם היא שרווקה המככבת בקומדיה רומנטית מן הסתם חשה מחסור בבן זוג.
ואם היא עוד לא חשה, אז היא תחוש בהמשך הספר.
זה לאו דווקא הרעיון הכי פמיניסטי שאפשר לחשוב עליו, ז׳אנר שלם שמוקדש להפי אנד שתלוי כולו בשאלה אם יהיה או לא יהיה בן זוג, אבל זה המצב.
כותבות מודרניות מנסות לאזן אותו בכתיבה של גיבורות חזקות ומוצלחות ושל גברים פמיניסטיים שאינם חלילה רכושניים או שתלטנים בשום צורה, בהוקעת זוגיות רעילה והעלאה על נס זוגיות בריאה ומתחשבת.
בסדר, אני בעד.
זה עדיין לא הופך את הז׳אנר לדבר הכי פמיניסטי שיש, אבל בסדר. לא כל ספר הוא סמינר במגדר, לא כל אסקפיזם קליל צריך להגיע עם עקרונות מוצקים.

***

השליש הראשון של הספר גרם לי להזיל דמעות.
כן, זה מפתיע אותי גם עכשיו כשאני כותבת את זה, זה לא משהו שאני מצפה לו מקומדיה רומנטית קלילקה אבל זה מה שקרה.
גיבורת הספר נזרקת בתפאומיות על ידי החבר שלה מזה 18 שנים, רגע לפני שהם תכננו, או לפחות היא תכננה, להביא ילד לעולם.
היא בת 36, חסרת ניסיון בסצנת הדייטים, צריכה להתחיל מאפס עם שעון ביוגלוי מתקתק ברקע.

אם יש דבר שאני לא סובלת זה נהי מודרני על הפמיניזם שהרס לנו את החיים, שבגללו מצפים מנשים להיות גם וגם, וכמה טוב הכל היה פעם.
אני בוודאי לא חושבת שנשים היו מאושרות יותר כאשר כאשר האבות שלהן יכלו למכור אותן תמורת המרבה בגמלים.
ועדיין, יש נקודה אמיתית ועצובה בתיאור הזה, של העצב העמוק שעלול להיגרם כתוצאה מהאידיאל היפה לכאורה של חופש מוחלט: זוגיות ללא מחוייבות, הרומנטיקה במיטבה! נבחר זה בזו בכל בוקר מחדש! לא מאינרציה, לא מכורח מסמך משפטי המוכיח שאנחנו נשואים, לא כי יהיה מסובך לפרק, לא לא, אך ורק מאהבת האמת שלנו, מהרצון הטהור והפשוט שלנו שמתחדש כל יום!
עד שהוא לא.
האם גם נישואים מתפרקים? ודאי.
האם המוכנות להתחייב זה לזו מעידה בהכרח על על אורך החיים של הזוגיות? לא.
ועדיין, יש משהו בחלום הרומנטיקה שאינה זקוקה למחוייבות שמתנפץ לפתע, משהו שלכדה גם ליאן מוריארטי בסיפור האהבה של המהפנטת ונועה קולר בסדרה חזרות - שהוא שובר לב במיוחד.
זיקוק של הפער בין החופש הכל כך גדול שנשים זכו לו בדורות האחרונים - החופש לבחור: לבחור אם את רוצה בן זוג, לבחור את בן הזוג, לבחור אם להביא ילד, לבחור מתי - לבין הבדידות שהחופש הזה מביא איתו לפעמים.

***

ואז הגיע שאר הספר שהוא קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית. טרופים מוכרים: זוגיות מזוייפת שהופכת לאמיתית, הפלייבוי שכל הנשים נופלות לרגליו בזמן שהוא מעולם לא התאהב - מתאהב לראשונה בחייו ודווקא בגיבורת הספר שהיא בעצם האישה הכי לא מתאימה לו.
אבל לספר יש גם אג׳נדה.
חשוב לו להיות פמיניסטי.
חשוב לו לדבר על הפאטריארכיה, על הפריווילגיות של גברים.
הספר משתמש בהקצנה הקומית שמאפיינת את הז׳אנר של הקומדיה הרומנטית בשביל לתאר גלריה של גברים בלתי נסבלים בהגזמה: נוטשים, רכושנים, אגואיסטים, חסרי אחריות, לוקחים כמובן מאליו את הפריווילגיות שלהם.
ההתנהגות של הגברים בספר מוקצנת וזה בסדר לז׳אנר, זה חלק מהסיפוק שהוא נותן - לראות איך הגבר השחצן והאגואיסט חוטף מהקארמה או מהסופרת, לא משנה.
אבל העניין הוא שהספר הזה קצת חותר תחת ההפי אנד שלו.
כי הוא מצליח לשכנע שגברים זה פויה, שחברות בין נשים היא הדבר האמיתי והיציב, היחיד שאפשר לסמוך עליו, לעומת אהבה רומנטית שתלויה בגחמותיהם של גברים.
הסיום האמיתי שלו היה צריך להיות בלי אף גבר בסביבה, כדי לחתום את תהליך השחרור של הגיבורה מהאקס הרעיל והמאכזב, מרימה כוסית עם החברה הכי טובה שלה.
אבל זאת בכל זאת קומדיה רומנטית לכן הוא מסתיים כשהיא בזרועותיו של גבר אחר.
האם זה עובד?
כן, כאמור - זאת קומדיה רומנטית חמודה וקלאסית ועצם זה שהזלתי דמעות בחלק הראשון מעיד על כך שהסופרת יודעת לכתוב, שהוא מצליח להיות נוגע ללב.
אבל בכל זאת יצאתי ממנו גם עם תחושת הצרימה הזאת, בין מה שהסופרת רוצה להגיד לנו לבין מה שהיא רוצה שנרגיש.

לפני שבוע•רויטל ק.
מחזור החיים של גופי תוכנה

מחזור החיים של גופי תוכנה

טד צ'יאנג

מחזור החיים של ספרי מד״ב

אף פעם לא היה לי טמגוצ׳י.
לא הבנתי את המשיכה, זאת נראית לי כמו המון השקעה בשביל תמורה... לא ברורה? מעטה מדי?
מצד שני, מעולם גם לא היתה לי חיית מחמד אז מה אני מבינה.

הדיגיאנטים, גיבורי המשנה של נובלת המד״ב הזו, מזכירים רק בקושי טמגוצ׳י.
הם אינטלגנטיים הרבה יותר, חיים יותר.
ודורשים השקעה רבה יותר.
וכל זה מתרחש בעולם עתידני שבו רוב בני האדם מבלים חלק ניכר מזמנם במציאות וירטואלית משוכללת,משוכללת בהרבה מה שאנחנו מכירים, אבל המאבק על התקדמות הבינה המלאכותית מפגר אחרי זה שאנחנו מכירים היום.
הדיגיאנטיים הם יצורים וירטואליים שחיים באותם עולמות וירטואליים שהזכרתי והם שילוב של בינה מלאכותית וגנום של בעלי חיים, אם הבנתי נכון.
כלומר יש להם תכונות של חיות מחמד, מראה וירטואלי חמוד של יצורים מצויירים ויכולת לתקשר.
במובנים מסויימים, ספרים או נובלות מד״ב מהסוג הזה מזכירים לי מאוד את הנושא שהם עוסקים בו: המון השקעה בבניית עולם מפורט ומורכב בשביל תמורה... לא ברורה? מעטה מדי?
כלומר, הנובלה היתה די מעניינת, אבל לא מספיק.
יותר מדי פרטים, יותר מדי בניית עולם, פחות מדי עלילה.

ויש את העניין המצער הזה של ההתיישנות של סיפורי מד״ב.
אסימוב שמתאר ילדים שלא הולכים לבית הספר כי הם לומדים בבית עם מחשבי הוראה משוכללים ומתקדמים אליהם הם מזינים את שיעורי הבית שלהם ב...כרטיסיות ניקוב.
קוני וויליס שמתארת עולם שפיצח את המסע בזמן אבל אי אפשר בשום פנים ואופן להשיג אדם שיצא לחופשה כי... טלפונים ניידים לא קיימים.
והנובלה הזאת שבה העולמות הוירטואליים משגשגים, רובוטים ביתיים משוכללים מנהלים את מטלות הבית וחברות שעוסקות בבינה מלאכותית עוד נאבקות על יצירת מוצר שיודע לתכנת או משתמשות בגנום של בעלי חיים.
וזה אולי היה הגיוני ב-2010 אבל קצת זר לקורא ב-2026.

מומלץ בעיקר לחובבי מד״ב מושבעים שיש להם חיבה וסבלנות לבניית עולמות עתידניים ולסיפורים מהורהרים ולא גדושי עלילה או אקשן.

לפני שבועיים•רויטל ק.
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

לפני 4 שבועות•רויטל ק.
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

סקוט וורדן הוא אחד העדים להופעתו של הראשון מבין מה שייקרא בהמשך כרונוליתים:
אנדרטאות עתידניות שמופיעות באופן פתאומי ובלתי מוסבר במקומות שונים בעולם ומנציחות ניצחונות עתידיים של מנהיג ממוצא לא ידוע, ועל הדרך מחריבות את העיר או האזור בו הן מופיעות.
המאורע הזה משנה את חייו של סקוט בשני מישורים:
במישור המשפחתי - הנסיעה שלו לחזות בכרונולית שזה עתה הופיע גורמת לו להחמיץ רגע קריטי בחייה של בתו התינוקת ולקרע לא ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו.
במישור התעסוקתי - הוא ימצא את עצמו חלק מהצוות שחוקר את הכרונוליתים וגם, באיזשהו אופן עלום,אולי קשור לעצם הופעה שלהם.

הופעת הכרנולויתים היא פעולת טרור: אירוע שמשליט פחד ואימה על הציבור, ומשנה את כיוון ההיסטוריה.
היכולת של אדם בעתיד לשנות משהו בעבר יוצרת היזון חוזר שבו העבר משפיע על העתיד - הפחד מפני המנהיג העלום משפיע על אנשים כבר היום ואולי יעזור לו להשיג את הניצחונות שלו בעתיד.

זה ספר שעוסק בפרדוקס הזה, בהשפעה של העבר על העתיד וההשפעה האפשרית של העתיד על העבר.
אני לא בטוחה שהוא נתן תשובות טובות לפרדוקסים שהוא מעלה, אישית יצאתי ממנו קצת מבולבלת.

אבל במקביל למאמצים של סקוט והצוות לשנות את העתיד שהכרונוליתים מעידים עליו, הוא מנסה גם לשנות את העבר. כלומר, לתקן אותו.
ההיעדרות שלו מאותו רגע קריטי בו הבת שלו נפגעה משפיע על חייה ועל הקשר ביניהם ולאורך כל הדרך סקוט ינסה לתקן, לשנות, להציל את הבת שלו גם במישור האישי וגם במישור הציבורי - כחלק מהדור שגדל בצילם של הכרונוליתים.

ספר מעניין עם סוף לא מספיק קוהרנטי בעיני, או שאולי סתם לא הבנתי עד הסוף.

לפני חודש•רויטל ק.
להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

לפני חודש•רויטל ק.
עזאזל

עזאזל

בוריס אקונין

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

לפני חודשיים•רויטל ק.
רצח בהמשכים

רצח בהמשכים

מקס סיק

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רויטל ק.
עמוק מדי

עמוק מדי

לי צ'יילד

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

לפני חודשיים•רויטל ק.

ביקורות נוספות על "נתן ועמוס"

נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

על הנביאים החילוניים של הציונות

ספריו של אסף ענברי ייחודיים בנקודת התפר ובדיאלוג שהם מקיימים בין כתיבה היסטורית לכתיבה ספרותית. זהו ז'אנר ייחודי המעצב הסתכלות מקורית על הפרויקט הציוני, כפי שבא לידי ביטוי גם בספרו האחרון, "נתן ועמוס", העוסק ביחסי הגומלין הפוליטיים והתרבותיים בין שתי אושיות השירה והספרות הישראליות: המשורר נתן אלתרמן והסופר עמוס עוז.

נתן ועמוס הוא סיפורן של שתי אושיות תרבות המהוות גם אבני דרך במחשבה הפוליטית הישראלית: אלתרמן, שבאחרית ימיו זוהה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה ועם החזון הלאומי-אמוני; ואילו עמוס עוז, המזוהה עם השמאל הישראלי המבקש הידברות והיפרדות מהפלסטינים. שתי הגישות הללו, שצמחו מתוך תנועת העבודה, מבטאות מחד גיסא את שקיעת השמאל ההיסטורי, ומאידך גיסא את עליית הלאומיות המשיחית בישראל.

אף שקראתי את הספר, לא חשבתי לכתוב עליו ביקורת, שכן לא תמיד יש לי אמירה חכמה או מגובשת על כל ספר שאני קורא. כך היה גם הפעם. אז בוודאי תשאלו מדוע שיניתי את דעתי ובכל זאת כתבתי רשמי קריאה (אינני מתיימר להיות מבקר)? משום שנחשפתי לביקורת השלילית שכתבו שני חוקרים – הפרופסורים אבי שגיא ודוד אוחנה (שניהם חוקרים מוערכים בתחומי המחשבה היהודית וההיסטוריה של הרעיונות).

הטענות המרכזיות של שגיא ואוחנה: היא שענברי מקריב את האמת ההיסטורית לטובת המבנה הספרותי. הם טוענים שהוא יוצר "קריקטורות" של אלתרמן ועוז כדי להוכיח את התזה שלו. כחוקרים, הם מצאו בספר אי-דיוקים בעובדות, בתאריכים ובייחוס של אמירות מסוימות. עבורם, כשכותבים על דמויות היסטוריות כה משמעותיות, אין מקום ל"חירות יצירתית" המשנה את הסיפור ההיסטורי.

האמת, הצלחתם להרגיז אותי. זהו בדיוק ההבדל בין כתיבה היסטורית המחפשת "אמת" (מושג חמקמק כשלעצמו), לבין הנרטיב – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, והוא זה שמתקבע לרוב בהבנת המציאות שלנו. היום יותר מתמיד, ענברי מעניק באמצעות ספריו ביטוי נפלא למתח הזה.

חוקרים נכבדים, לעיתים אני מגיע לאוניברסיטת בר אילן כדי לשמוע הרצאות, ואני חש עלבון גדול אל מול מיעוט הסטודנטים במדעי הרוח. באחת ההרצאות הזכירה מרצה בערגה את הרצאותיה של לאה גולדברג, שמילאו אולמות עד אפס מקום בסטודנטים ובקהל רחב. מדוע אתם מתיימרים להיות נביאים אקדמיים הזועקים על "עיוות היסטורי", בשעה שאתם למעשה מרחיקים את המעט שעוד מנסים להתחבר לתחום? אסף ענברי הוא קול ייחודי, כמעט יחיד בדורו, המצליח לייצר עניין אינטלקטואלי ורגשי סביב השיח ההיסטורי-ציוני העומד במרכז יצירתו.

לפני שנים, הלכתי לשמוע את עמוס עוז בהרצאה. הוא דיבר על מושגי ה"בוגד" ו"הבגידה" בעקבות ספרו "הבשורה על פי יהודה". שמעתי קול פוליטי, ערכי ומוסרי המעלה שאלות נוקבות על הכיוון שאליו אנו הולכים, שהיה תיאור פסימי לעתיד. אני מתגעגע לקולו ולקולות נוספים כגון זה של א.ב יהושע. אנחנו מחפשים אנשי רוח שישמשו לנו מצפן בסערה שאנו חווים, אך הם נעלמו מנופנו וקולם של הבודדים שנותרו כמעט ואינו נשמע.

אסף ענברי אמנם אינו מתיימר להחליף את אותם נביאים חילוניים, אך כתיבתו המבריקה עליהם מעמתת אותנו עם חסרונם הכואב: האם בתוך הסערה הישראלית של ימינו, אנו מסוגלים עדיין למצוא קולות שישמשו לנו מצפן רוחני, או שמא נותרנו לנווט לבדנו בחשיכה?

לפני חודשיים•
★★★★★
•רץ
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

קראתי את ״נתן ועמוס״ של אסף ענברי, ויצאתי ממנו עם התחושה הנדירה שספר היסטורי יכול להיות לא רק שיעור על העבר, אלא מפתח להבנת ההווה.

ענברי עושה כאן משהו שהוא יודע לעשות טוב במיוחד: לקחת דמויות שכבר נדמה לנו שאנחנו מכירים - נתן אלתרמן ועמוס עוז - ולהחזיר אותן אל הרגע שבו הן עדיין לא היו מיתוסים, אלא אנשים. אנשים עם כישרון, חולשות, תשוקות, נאמנויות, פחדים, משפחות, אהבות, אגו, ואמונה כמעט מוחלטת בכוחה של המילה להשפיע על המציאות.

וזו אולי הנקודה הכי חזקה בספר: הוא לא עוסק רק בשני יוצרים גדולים. הוא עוסק בתקופה שבה סופרים ומשוררים עוד עמדו ממש בתוך הזירה הציבורית, לא מהצד. הם לא רק כתבו על המדינה - הם ניסו לדבר אליה, לעצב אותה, לריב איתה, להזהיר אותה, לפעמים גם להתאהב בה עד עיוורון.

דרך נתן ועמוס, ענברי מספר בעצם את אחד הסיפורים הגדולים של ישראל: איך אותה אהבת מולדת יכולה להוליד שתי מסקנות כמעט הפוכות. איך מתוך אותו כאב, אותה עברית, אותו פחד קיומי ואותה תחושת שליחות - אחד יכול להגיע אל רעיון ארץ ישראל השלמה, והשני אל מחנה השלום. והספר מצליח להראות שהמחלוקת הזאת לא נולדה מסיסמאות, אלא מביוגרפיות, מאופי, מפצעים, מהיסטוריה משפחתית, ומהאופן שבו כל אחד מהם הבין את תפקידו כאיש רוח בתוך מדינה צעירה ומפוחדת.

מה שיפה בכתיבה של ענברי הוא שהיא לא מתחננת להיות “אקטואלית”, ולכן היא כל כך אקטואלית. הוא לא צריך להסביר לנו למה הוויכוחים של אז עדיין חיים בתוכנו. זה פשוט קורה תוך כדי קריאה. פתאום ברור כמה מהשפה, מהשסעים, מהחרדות ומהחלומות של ישראל הנוכחית כבר היו שם - רק בלבוש אחר, עם שמות אחרים, ועם דור שהאמין אולי קצת יותר בכוחן של מילים גדולות.

זה ספר על ספרות, אבל גם על פוליטיקה. על היסטוריה, אבל גם על נפש. על ישראל של פעם, אבל בעצם על ישראל שלא הפסיקה להתווכח עם עצמה עד היום.

ובעיקר, זה ספר שמזכיר שאנשי רוח חשובים באמת הם לא אלה שיושבים מעל המציאות ומפרשים אותה בנחת. הם אלה שנכנסים אליה, מסתבכים איתה, משלמים עליה מחיר, ולפעמים גם טועים בגדול - אבל עושים את כל זה מתוך תחושה עמוקה שהמילים שלהם הן לא קישוט. הן אחריות.

״נתן ועמוס״ הוא ספר חכם, יפה, ולעיתים מכאיב. ספר שמצליח להפוך ביוגרפיה כפולה לסיפור רחב הרבה יותר - על התרבות הישראלית, על הציונות, על המלחמה בין חזון לפיכחון, ועל השאלה הבלתי נגמרת מה אדם כותב אמור לעשות כשההיסטוריה דופקת לו בדלת.

בעיניי, זה ספר חשוב מאוד. לא רק למי שאוהב את אלתרמן או את עמוס עוז, אלא לכל מי שמנסה להבין איך נבנתה כאן השיחה הישראלית - ואיך היא ממשיכה לרדוף אותנו עד היום.

לפני חודשיים•
★★★★★
•קרן
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

לא נעים אבל... לא יותר מאשר "בסדר". למה? בארבע מלים "מהנה מאוד - שטחי מאוד". אי אפשר לומר על אסף ענברי שכתיבתו לא טובה. זו כתיבה מהנה, מאוד קריאה, אבל הספר הזה חוטא בשטחיות כזו שרוב יתרונותיו בטלים לעומת השטחיות והתיאורים שמנסים מצד אחד להיות תיאורים היסטוריים לכאורה, שלא לדבר על הציטוטים שהוא מביא ובהרבה מקרים הם פשוט לא היו והם פרי דמיונו של המחבר. נכון שאסף ענברי "המציא" סוג חדש ואפילו מעניין ומקורי שבו הוא מרשה לעצמו להמציא אירועים וציטוטים שמלווים את הפרקים האמיתיים -ראו למשל "הספר האדום" שם זה הרבה יותר מוצלח. במקרה שלפנינו 2 הדמויות הן של אלתרמן והן של עמוס עוז ראויות להרבה יותר מאשר כאן. הניסיון להציג דיכוטומיה בין שניהם יש לה בסיס מסוים, אבל לא כזה שמצדיק את המתואר בספר. רוצה להכיר את עמוס עוז קרא את "סיפור על אהבה וחושך". רוצה להכיר את אלתרמן קרא את כרכי "הטור השביעי". אני, הקטון, נעלב בשם שניהם. בכל זאת מילה אחת טובה - מאוד קריא, שוטף ומי שלא הכיר את שניהם מקבל תמונה אמנם שטחית ולקויה, אבל יתכן שתמשוך את הקורא להכיר אותם באופן ראוי יותר

לפני חודשיים•
★★★★★
•רוני
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

מ צ ו י ן !
לבוגרים שביננו - בני גילה של המדינה, צפוייה חווית זיכרון על כעשרים שנותיה הראשונות של המדינה. לצעירים שביננו, שלא חוו את הימים ההם, שיעור בהיסטוריה של המדינה, על האנשים שעצבו את פניה.
וכל זה דרך חייהם של שני ענקי הרוח - נתן אלתרמן ועמוס עוז. האחד שנולד בבית שמאלי והפך לימני בדעותיו הפוליטיות, והשני שנולד בבית ימני קלאסי והפך את דעותיו לשמאלי. סיפורן של הדרמות הפוליטיות הגדולות ביותר בימים ההם.
ספר מרתק ומעניין .

לפני חודשיים•
★★★★★
•יוסי נינוה