ביקורת ספרותית על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר
ספר טוב

---

במקום לקרוא את אינספור הספרים שאני עורמת על השולחן, על הספה, על הספרייה, ליד המיטה, על הפוף ועל החתולה - הייתי פשוט ח י י ב ת לפתוח שוב את מועדון גרנזי ולקרוא ולקרוא.
מזל שהוא קריא במיוחד ומסתיים מהר.

זו היתה קריאה כואבת ממה שציפיתי. ההיסטוריה עדינה כשלא חווים דברים כמוה; בקריאות קודמות הסבל היטשטש לי מהר, נאפף באווירת ערפל רומנטי ותיאורי אנשים וצחוקים וחיים. עכשיו קצת יותר מכירים פה סבל וחרדות, גם אם יד ממש ממש ממש שנייה ושלישית ורביעית - וזה הופך את האזכורים העדינים של הזוועות לקשים יותר לעיכול. אבל גם מחבר אותי יותר אליהם, הגיבורים שבאמת איכשהו עדיין קמים בבוקר וקוראים ספרים ומחייכים וצוחקים ו - אוף, אוף, אוף. נמאס לי מהאנושות האלימה והמפחידה הזו. אני אוהבת את האנושות היצירתית והאוהבת הזו.

דברים קסומים: ג'ולייט הגיבורה, הכתיבה שלה, היכולת לשכנע אותי בכך שהיא באמת כותבת טובה. הספרים שהמועדון קורא, הנחמה שהם מוצאים, דאוסיי! אלף פעמים דאוסיי. קיט, היכולת לגרום לי להנות מתיאורי ג'ולייט-קיט בלי קרינג', ההקצנה המגוחכת בענייני מארק ואיסולה ואוסקר ויילד וכו' שלמרות הכל משתלבת בחינניות בווייב הכללי. סידני. סידני! סופי, סוזן, הנופים, העובדה שעכשיו בא לי לנסוע לגרנזי לטיול ארוך או לחיים שלמים, העובדה שבא לי ללמוד עכשיו מלא מלא היסטוריה, העובדה שכל כך ההרבה סיפורת לא היתה קיימת בזמנם ועדיין כל כך הרבה כן כן כן. אוח - אני אוהבת ספרים.

מתחשק לי שתדברו אליי בספרים. בואו ותאמרו לי בעצמכם (כאן למטה, נו) איזה קול של אדם אחר ישב וכתב לכם נחמה. בואו נדבר על דברים טובים. בואו ניצור ביחד הדחקה, אבל מהסוג שמגיע לו להיות אסקפיזם - כי כמה אפשר לתת רק לדברים מרופשים להשמיע קול? אי אפשר.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים