ביקורת ספרותית על אתן לך את השמש מאת ג'נדי נלסון
ספר בסדר

---

***אתן לך את השמש***

אמ;לק: כן או לא? אני חושבת שכן, אבל אני עדיין לא סגורה לגמרי על מה אני חושבת לגבי הספר

תקציר מגב הספר:
ג'וד ואחיה התאום נואה לא נפרדו לרגע כל שנות ילדותם, למרות שהם שונים כל כך. היא נועזת ורוצה לנסות הכול; הוא מופנם ושומר בסוד את אהבתו הראשונה. אבל מאז השבר הנורא שהרחיק אותם זה מזה הם בקושי מדברים. על השנים המוקדמות מספר נואה; על המאוחרות - ג'וד. הם לא מבינים שכל אחד מהם יודע רק חצי מהסיפור הכואב של משפחתם. אם רק יֵדעו לחבר את שני הסיפורים, יוכלו להפוך את עולמם לשלם בחזרה.
"אתן לך את השמש" היה לרב מכר של הניו יורק טיימס, זכה בשלל פרסים חשובים ( =^.^= וואו הניסוח הזה נשמע הכי שקרי בעולם: איזה פרסים? אה, פרסים. חשובים. =^.^= ), תורגם ל-32 שפות והוכתר כספר השנה על ידי הניו יורק טיימס, טיים מגזין, בוסטון גלוב ועוד רבים אחרים.

ומה אני חשבתי:
מי פילל ומי מילל (אני לא בטוחה שאלה מילים אמיתיות), חתול קוראת מרצונה החופשי ספר שאינו מתח, פנטזיה או דיסטופיה, אלא סתם מספרי ההתבגרות האלה על החיים. אז נכון, לספרים מהסוג הזה יש פוטנציאל להיות גרועים באופן שלא יאומן (ראו את סקירתי לספר "המקום המסוכן ביותר בעולם", הלא הוא הספר הגרוע ביותר בעולם), אבל באמת חשבתם שיש ספר תאומים כלשהו ביקום שאוותר עליו?
כפי שאומר התקציר, אכן הספר מספר על זוג תאומים, כה דומים אך כה שונים (כרגיל): נואה הוא צייר חנון וגיי בארון, ג'וד היא גולשת גלים מקובלת ונורמלית להחריד. למרות זאת, הם קרובים ברמת משלימים-את-המשפטים-אחד-של-השני, עד ש... (פמפמפאאם!)
חכם סיני עתיק אמר (או לפחות, אין לכם שום דרך להוכיח שהוא *לא* אמר), "בעיתות של ספק, ערכו רשימה ממוספרת". אני בספק לגבי דעתי על הספר, ולכן אערוך רשימה ממוספרת:
דברים שאהבתי בספר:
1. תאומים! אין דבר מעניין יותר ממערכות יחסים בין תאומים: החברים הכי טובים, האויבים הכי גרועים. תחשבו על זה, מדובר בשני אנשים שמכירים זה את זה עוד ממתי שהיו שני גושי תאים! עד כמה דפוק זה? ומערכות היחסים הכי מעניינות הן מערכות היחסים הכי דפוקות, כידוע.
2. אמינותן של הדמויות: הרבה ספרים חוטאים בדמויות מוסריות יותר מדג מוסר (יש דג כזה), אולי כי הם מפחדים שאחרת לא נאהב אותן. אבל נואה וג'וד עושים הרבה דברים די איומים זה לזו, ואנחנו *עדיין* אוהבים אותם. אולי בגלל האימפולסיביות שבה הדברים האלה נעשים – קשה לי מאוד להתחבר לדמויות שמתכננות בקור רוח להשמיד את העולם לשם מטרה נעלה כלשהי, לעומת דמויות שלוחצות בעצבים על הכפתור האדום כי עבר עליהן יום רע ואז אומרות, "פאק". ואולי בגלל ש,זוכרים שטי-באג מנמלטים (האם מישהו שראה את הסדרה הזו עדיין חי? זה היה כל-כך מזמן!) אמר פעם ששנאה היא ההפך מאהבה? אז ככה השנאה שיש לפעמים בין נואה וג'וד מרגישה. בהחלט דרוש כשרון כדי לכתוב את הדמויות שלך ככה.
3. בפרקים שכתובים מנקודת מבטו של נואה, הוא עוצר לפעמים ומתאר בשלוש מילים (לא יותר) ציור שהוא מצייר בראש של אותו רגע (נניח, אם הוא מספר על אכילת פיצה? זה כזה: "אכלתי פיצה [דיוקן: אני ופיצה עומדים יחד מתחת לחופה]") לרוב אני סולדת מסגנונות כתיבה לא-מקובלים (כלומר כאלה שבהם לא פשוט מספרים את הסיפור ודי כמו בני אדם נורמליים, אבל במקרה הזה אני חושבת שהציורים-בראש הוסיפו, גם לתיאור הרגע וגם לדמותו של נואה, מהבחינה של עד כמה הציור הוא חלק ממהותו וישותו.
4. התפתחות של מערכת יחסים להט"בית. אז נכון, קיומן של מערכות יחסים להט"ביות עולה ופורח בספרים לאחרונה וזה מבורך והכל, אבל בעוד כל התפתחות של מערכת יחסים סטרייטית מתוארת בקצב חילזון, לגבי הלהט"בים זה כזה "אה כן הם גייז והם ביחד". למה? כי הסופרים הסטרייטים מפחדים שלא יכתבו את זה אמין? לא ברור. בכל אופן, בספר זה אנו זוכים לראשונה (לפחות לראשונה מבחינתי), לקרוא על התפתחות מערכת יחסים בין שני גייז צעירים בארון, וזה היה ממש מעניין וחמוד.
5. בספר מופיעה המילה "שיממון"!
מה לא אהבתי בספר?
1. האופן שבו הבעיות נפתרות בסוף הספר (זה לא ספוילר, הבעיות תמיד נפתרות בסוף של ספרים כאלה). כמעט כולו מוקדש לתיאור התפתחות הבעיות, וזה בסדר, אבל אז זה כזה כמו המם ההוא: אתה סולח! ואתה סולח! ואתה סולח! כוווולם סולחים! כאילו, בנאדם, התפתח בינכם קרע מתוסבך במשך שנה שלמה, ואתה אפילו לא יודע עד כמה הוא מתוסבך כי האדם שהסתבכת איתו לא יודע איזה עוד דברים נוראים עשית לו, וגם בלי לדעת את זה הוא שונא אותך. אי אפשר לפתור את כל זה בפשוט "סליחה", "אה טוב סבבה". אז בסדר, אולי הסופרת רצתה לסיים את הספר כבר, לגיטימי, אבל היא עדיין לא היתה חייבת לפתור את הבעיות מיד. חוקי לעשות סוף פתוח, בפעם האחרונה שבדקתי.
2. נמאס כבר מהשמרנות הזו בקשר לסקס בספרי נוער. ספרי נוער הם אחד מהדברים הכי טובים שקיימים בעולמנו, לא רחוק מאחורי פיצה, אבל הלוואי שהם היו מפסיקים כבר עם הגישה המתחסדת הזו של "אל תשכבי עם בחור שהרגע הכרת, זאת חייבת להיות אהבת אמת", "אבדן בתולים הוא הרגע הכי משמעותי בחייך אז חשוב שתשקלי כל פרט בו בכובד ראש", ובמקרה של הספר הזה – "סקס עם קטינים זה רע". כאילו, זה נכון שיש חוק והכל, אבל כמו שמשפחת בלאקתורן מבני הנפילים אומרת, חוק רע אינו חוק. הרעיון מאחורי החוק הוא למנוע ניצול, ולכן מה שחשוב הוא לא הגיל, אלא *הפרשי הגילאים*. בת 16 עם בן 19? זה בסדר! בת 14 עם בן 18? זה גם בסדר! הפרש של 5 שנים זה כבר הגבול העליון, אני חושבת, אבל בכל מקרה, זה פאקינג ספר, לא דרשה בכנסיה, ותפסיקו כבר לזלזל בבני-נוער ולחשוב שאם דמות מסוימת בספר תעשה משהו לא בסדר, הקוראים הצעירים מיד ירוצו לעשות בדיוק אותו דבר. ודי כבר להתייחס לגיל שמונה-עשרה כאל קו הגבול החד שמבדיל בין ילדות ובגרות – לפניו מותר לך לשכב רק עם מי שמציע לך נישואין, ומיד אחריו אתה יכול לקפוץ ראש לאורגיית-ערפדים. ואם כבר אתם חייבים להטיף, תטיפו על משהו באמת חשוב, כמו העובדה שלעשות סקס על החוף זה ממש לא חכם כי גרגירי החול יכולים לפגוע ביעילותו של הקונדום.
3. ואם כבר חייבים להטיף מספר 2, למה שלא נגנה דבר מסוים ומאוד ראוי לגינוי שקורה בספר, ושדוקא אליו מתייחסים בסלחנות מחרידה? בלי להיכנס לספוילרים – אבל זוכרים את מה שאמרתי לגבי ללחוץ בהתקף זעם רגעי על הכפתור האדום, לעומת לתכנן ברוב-כוונה להשמיד את העולם, ולעשות את זה שוב ושוב, ולשקר לגבי זה שוב ושוב מתוך פחדנות ואגואיסטיות, ולהצטער רק לגבי זה שנתפסת – מה עם לומר על *זה* מילה רעה או שתיים? או לפחות לא לומר "טוב זה היה דבר לא נחמד לעשות, מצד שני זה קצת בסדר כי היא/הוא היו נאמנים עם האמת שלו/שלה?" איך אפשר להיות נאמן לאמת שלך אם כל מה שאתה עושה הוא לשקר לאדם שלא פגע בך מעולם ולהיות מאושר מהכאב שאתה גורם לו? זה לא סתם קצת לא בסדר, זה ממש מרושע. שוב, לא היה אכפת לי מזה כי ספרים לא צריכים להטיף ולשפוט וזה ספר, אבל מכיוון שהספר הזה *כן* מטיף ושופט לגבי נושא אחר שהוא כמעט לגמרי לגיטימי, מאוד צרם לי שהוא ביטל ככה את הנושא המאוד-לא-לגיטימי הזה.

הא! תראו מה זה, יצאו לי יותר דברים ברשימת "כן אהבתי" מאשר ברשימת "לא". אם כך, מסתבר שבסופו של דבר אני כן ממליצה על הספר. ואני מודה, נהניתי במהלך הקריאה, למרות שסיימתי אותו בתחושת "ככה-ככה". אז להחלטתכם, אני מניחה. ואם יש לכם ספק, תעשו רשימה.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על אתן לך את השמש