BOOK LOVER

BOOK LOVER

בן 22 מהצפון

".Be the change you wish to see in the world"
Gandhi-

.Photo by Natello



» דירג 352 ספרים
» כתב 68 ביקורות
» יש ברשותו 173 ספרים
» מוכר 46 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 9 שנים ו-1 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 4 שעות
» קיבל 186 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של BOOK LOVER

» מדף הספרים (4 מתוך 173)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 352)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 68 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

מבאס אותי לכתוב את הביקורת הזאת. יכול להיות שקראתי את ארבעת החלקים בפערי זמן גדולים מדי. ובכל זאת, מצאתי את עצמי קורא את הס... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


לא כל כך יודע איך לדרג את הספר. מה משותף לכל הסיפורים - הם כתובים מעולה. ללא ספק. מה אפשר לומר על רוב הסיפורים - הרעיון מסקר... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


ספר פשוט מעולה! הרבה יותר בוגר ומעניין מהשניים הקודמים של הסופרת: "חיוך" ו"אחיות". קלי היא חלק מצוות ההפקה של מחזמר שבית הס... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


אז אחרי שלושה שבועות סיימתי בשעה טובה ומוצלחת את הסדרה המופלאה של אלנה פרנטה. זה היה אחר מכל מה שקראתי עד עכשיו. וזה היה מ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


הספר עוסק בבחור תל אביבי שבת זוגתו מחליטה שלא מתאימה לה יותר מערכת היחסים שלהם ונפרדת ממנו. הבחור שלנו לוקח את זה מאוד קשה... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


ספר מגוחך למדי על ערפד שלא מפסיק לדבר, מתעלף למראה דם, אוהב לאכול סבון ולשתות נוזל כלים. רעיון די יפה של הסופרת רק חב... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-10 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

אהבה ממבט ראשון... אני התאהבתי בספר הזה ממבט ראשון. וגם במקרה יש בספר הזה אהבה ממבט ראשון, לגמרי במקרה. בואו ניגש ישר לעניין... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חודש


הספר "מאתרת הילדים", הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בשנים האחרונות ויצירת פרוזה מהמשובחות ביותר EVER. זה לא רק ספר מתח, ז... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 חודשים


הפעמון צילצל ושיחרר אותנו להפסקה הגדולה. אני מתחמקת ישר מהכיתה ורצה לספריה, אני לא יודעת איזה ספר לקחת הפעם לאיזה עולם אנ... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 6 שנים


איימי היא ילדה רגילה. תמיד היו לה חברות רבות. היא הייתה בתוך הרביעיה השולטת, אך משהו קרה! ואיימי פתאום מצאה עצמה לבד.אז החל... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-5 חודשים


בין הספרים הטובים שקראתי....! :) אפילו שאני רק בן 9 וחצי נהנתי מאוד מהספר!!!!!!!!!!!!... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-6 חודשים


ג'ק בן חמש היום. הוא גר בחדר עם אמא. ג'ק נולד בחדר, ומעולם לא יצא ממנו. עבור ג'ק חדר הוא העולם, ויש בו כל מה שצריך - חלון קטן קבו... המשך לקרוא
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 7 שנים ו-7 חודשים


BOOK LOVER עוקב אחרי
עוקבים אחריו
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

את עדיין לא מוכנה
לעולם שבחוץ
את מעמידה פנים
אבל את לא מצליחה להסתיר
אני יודע שאמרתי
שאני יעמוד לצידך
אבל אני...

הלוואי ויכולתי לומר
את המילים הנכונות
כדי להצליח להוביל אותך
הלוואי ויכולתי להיות האבא
ולקחת אותך יד ביד
הלוואי ויכולתי להישאר כאן
אבל עכשיו אני מבין
אני עומד בדרכך

הקריאות סביבך
את לא שומעת
כי את יודעת שאני כאן
כדי לעשות את זה במקומך
אז את ממשיכה לשכב
כשאת צריכה לעמוד זקופה
אבל אני...

הלוואי ויכולתי
להניח את הידיים למעלה
ולתת לך לנוח סוף סוף
הלוואי ויכולתי
לקטול את השדים שלך
אבל עכשיו הזמן הזה חלף
הלוואי ויכולתי להישאר כאן
את חזקה, איתנה ואמיצה
אבל אני...
עומד בדרכך
אני עומד
בדרכך

תירגום השיר: standing של giles, מתוך הסדרה: Buffy the vampire slayer

http://www.youtube.com/watch?v=3C3pSQqLq1g

יש לציין שהתירגום לא מדוייק!
נכתב לפני 7 שנים ו-11 חודשים
23/1/1987
יום שישי

"אחות, תעבירי לי בבקשה את המלקחיים" אמר בקול צורם הרופא המבוגר שאגלי זיעה נטפו על פניו המקומטים.
"בבקשה דוקטור" אמרה האחות והגישה לו את המלקחיים.
היולדת נשפה שוב ושוב. לוחצת הכי חזק שרק יכלה. היא הרגישה שאוזל לה האוויר, שאין לה אפשרות לנשום. אט-אט האוויר פשוט נעלם. עינייה נעצמו מדי פעם והיא הייתה תשושה. 9 חודשים של סבל מתמשך שגרם לה להרגיש כאילו הוא לעולם לא יגמר, 9 חודשים שסבלה בהם כל-כך אבל עם זאת תקופה מופלאה שלא תשכח לעולמי עולמים.
היא שוכבת כשרגליה פתוחות. צועקת, צווחת, לוחצת כמה שיותר חזק. פיזית, היא נמצאת בחדר הלידה. אבל נפשית, היא לא הייתה שם. היא הריצה אי שם במעמקי מוחה את התקופה שעברה עליה. הציפו אותה הריבים הבלתי פוסקים עם בעלה, הרעב הבלתי-נשלט שתקף אותה כל בוקר וכל לילה. הסחרחורות. הבחילות. ההקאות. ועם זאת, הבעיטה הראשונה של התינוק. הציפייה, ההמתנה.
'עכשיו' היא חשבה לעצמה 'הכל עומד להיגמר'. היא עמדה על הקצה, בין התקופה שסבלה בה כל כך, הייסורים שתקפו אותה שוב ושוב וההמתנה לתינוק, הציפייה, לבין חיים מאושרים ואמיתיים, עם תינוק, תינוק שהוא שלה. שנוצר ממנה. היא החלה להפנים שהיא הופכת לאימא.
"תמשיכי ללחוץ" זעק הרופא שהבין שהראש שלה לא בדיוק איפה שהוא אמור להיות "לא להפסיק!"
בעלה עמד כל אותו הזמן בקצה החדר. הוא לא היה מסוגל לצפות במראות האלו. הוא היה המטופובי. כשירדו לה המים הוא נלחץ יותר ממנה. הוא לא ידע מה הוא אמור לעשות באותו רגע, מה עושים כשאשתך עומדת מולך, מתחתיה שלולית מים שמעלה גיחוך קל והיא צורחת. הוא לא ידע האם לצחוק או לבכות.
הוא התקרב אליה, נשק לה. "את ב..בסדר, מֵל? להביא לך מ..משהו לשתות?" שאל אותה בקול מפוחד.
מאז ומתמיד בעלה היה פחדן. כשהיו נוסעים הוא והיא ללונה פארק הוא היה עם פרצוף חמוץ, הוא לא רצה שאישתו תחשוף את פחדיו. או כשהיה איזה ג'וק בבית, הוא לא היה מסוגל להרוג אותו בעצמו. ברגע שהיה רואה ג'וק התכוון לצעוק אבל שתק. הוא היה יוצא מהחדר, מצווה עלייה להרוג את הג'וק, וַלא הוא יֵרד למטה ויגור ברחוב. והיא הייתה אומרת לו, 'אבל למטה יש הרבה יותר ג'וקים' והוא היה מביט בה במבט כועס ויוצא מהבית.
"אני חייבת..." עוד לפני שהספיקה להגיד את המשפט היא הרגישה עוד התכווצות שהופיעה ונעלמה כשהתחשק לה, "תביא לי מים, ג'ייס" ביקשה בסבל. הדבר היחיד שרצתה באותו רגע הוא לצעוק. "יש פתיחה של 4 אצבעות" אמר הרופא, הוא הביט במֵל האומללה "את בטוחה שאת לא רוצה אפידורל?" שאל. היא רצתה בכל מעודה משהו שירגיע את הכאב. רצתה שהוא יפסיק. הסבל היה פשוט נוראי. כל מכה קטנה שקיבלה כשהייתה בגן, כילדה קטנה התגמדה לצד חווית הלידה. זו הייתה הרגשה נוראית. "כן, אני רוצה.."
תוך רגע הרופא החזיק בידו מזרק. הוא מילא בתוכו חומר כלשהו. פחד הציף את מֵל. 'אולי לא?' חשבה לעצמה בין התכווצות להתכווצות 'מה יקרה אם זה לא יצליח, אם הוא לא יזריק למקום שאליו הוא אמור להזריק?'
ולפתע, כאילו שמע את מחשבותיה החל הרופא להסביר, "החלל שאליו אני אמור להזריק דק מאוד, ולכן אני מבקש ממך, לא לזוז כשאני מחדיר את המחט, בשום אופן לא לזוז" אמר הרופא "מובן?" שאל והביט במֵל. "כן," ענתה, מהססת "מה יקרה אם אזוז?" שאלה בפחד. "אם תזוזי ויקרה מה שלא אמור לקרות" מֵל נלחצה, עוד התכווצות תקפה אותה, "במקרה הכי גרוע את יכולה להיות משותקת. לתקופה זמנית או אפילו לכל חייך." הוא הביט במֵל בשאלה, "את בטוחה?" שאל אותה שוב. "כן," היא ענתה "אני רוצה". הרופא ביקש ממנה לקשת את גבה, כך שיוכל להזריק את החומר בעמוד השדרה. הזריקה כאבה למֵל כל כך. היא לא כל כך הצליחה לקשת את גבה כרצוי והאחות פשוט משכה אותה בכאב בלתי נסבל. אחרי הרבה זמן הזריקה עברה ולאט לאט ההתכווצויות פסקו. היא לא ידעה מה היא אמורה לעשות כרגע, מתי ללחוץ? או שהיא לא צריכה בכלל ללחוץ? הרופא נתן לה הוראות ברורות והיא ביצעה את הוראותיו כראוי. היא בכלל לא שמה לב אבל היא הייתה בחדר הלידה לא מעט זמן והיא אפילו לא הבחינה בחדר המיוחד. 'בחדר הזה' חשבה לעצמה 'כל כך הרבה נשים הופכות להיות אימהות, הוא חייב להיות מיוחד'. היא הביטה בתמונה הגדולה שנתלתה על הקיר שמולה. בתמונה היה אפשר לראות אישה, אם היא לא הייתה מחזיקה בידיה תינוק מֵל הייתה בטוחה שהיא דווקא ילדה. האישה-ילדה הייתה יפת תואר, שיער זהוב ועיניים תכולות. היא לבשה שמלה אדומה פירחונית וחיוך גדול היה דבוק לפניה. התינוק שלה היה שכפול שלה, רק כבן. הם היו נורא דומים. כשמֵל הבינה שיכול להיות שאולי הם בכלל אחים, אולי האישה-ילדה פוגשת עכשיו את אחיה, בעלה ג'ייס חזר. הוא החזיק כוס מים בידיו הרועדות. אפשר היה לראות על פניו כמה הוא לחוץ. בכל זאת, הוא הופך להיות אבא. אבא של ממש.
אחרי חמש שעות, פחות או יותר, מֵל ילדה. הדמעות זרמו והיא לא הצליחה לעצור אותן. התינוק היה מכוסה בדם. הוא היה מחובר לחבל הטבור. הרופא הביט בג'ייס בשאלה. ג'ייס ידע שהוא אמור לחתוך את חבל הטבור. כלומר, הוא לא אמור, הוא לא מוכרח, זו פשוט מתנה. הוא רצה לעשות את זה אבל לא היה יכול, הבחילות הגיעו ואיתן גם כאבי הראש. הוא התנצל בפני הרופא וחזר למֵל. יחד עם התינוק יצאה גם השיליה, היא הייתה מטונפת ומגעילה, מלאת דם. מֵל פשוט רצתה להקיא. היא לא יכלה להביט בנעשה, היא הרגישה שהיא הופכת ליצור קטן, בגובה ס"מ ולוקחים אותה לטיול בגוף שלה עצמה. הרופא חתך את חבל הטבור, הוא העביר את התינוק לידיה של האחות שמיהרה וניקתה אותו. היא לקחה אותו לעמדתה וביצעה בו בדיקות שערכו לא מעט זמן. מֵל רק רצתה להחזיק אותו. רק רצתה להרגיש את הפרחח הקטן שסבלה בגללו 9 חודשים, אבל אהבה אותו תוך כדי. רק רצתה להתחיל להפנים עד כמה היא צריכה להגן עליו ולשמור עליו כל עוד היא חיה, לשמור עליו כשאבא שלו יפיל אותו מהאופניים, לשמור עליו מילדים שיציקו לו בגן או בבית הספר, לעזור לו בשיעורי הבית ואפילו בענייני בנות. הוא הילד שלה והיא אוהבת אותו.
הרופא ניגש אל מֵל ואל ג'ייס שישבו חבוקים על המיטה שעליה התבצעה הלידה. בידי הרופא התנועע לו הברנש הקטן, בנם של מֵל וג'ייס. הרופא העביר את התינוק לידיה של מֵל, היא פחדה להחזיק בו וג'ייס החליט לעזור לה. הם אחזו בו יחד, מאושרים. משפחה מאושרת. האחות ניגשה במהירות אל הרופא ולחשה לו דבר מה. באותו הרגע הרופא יצא מהחדר בלי להוציא מילה מפיו. מֵל וג'ייס הביטו זה לזה בעיניים.
"אתה חושב שקרה משהו?" שאלה מֵל במבט מודאג.
"מה זאת אומרת? מה כבר יכול לקרות?" הוא לא שיער שמשהו יכול להרוס להם את הרגע המושלם הזה.
"אני לא יודעת," אמרה מֵל "אולי הילד חולה? אולי הוא עומד למות?" היא החלה לבכות.
"מתוקה שלי, מה פתאום! איך העלית בדעתך דבר כה טיפשי? הילד בריא ושלם, את זוכרת את כל מה שעברנו בשבילו? אל תדאגי, יפתי. הם בטח בודקים אותו." הוא חייך אליה חיוך צבוע. זה היה ידוע שהיחסים ביניהם הם לא אותם יחסים שהיו פעם. הם היו רבים הרבה יותר מאשר היו אוהבים. "כבר בדקו אותו! אני מבקשת, מתחננת, רק תראה לאן לקחו אותו. מה עושים לו? אני מרגישה שמשהו רע קורה!". ג'ייס יצא מהחדר בלית ברירה. הוא החל לרוץ בין החדרים, מחפש את הרופא. 'אולי הוא פושע שחוטף ילדים וכל השנים האלה הוא הסתתר מהמשטרה בעזרת עבודתו כרופא?' הירהר ג'ייס. הוא פחד פחד מוות. גם ככה החיים שלו נהרסו בגלל הברנש הזה. הוא בכלל לא רצה ילדים. הוא רצה לחיות עם אהובתו לבד. להיות חופשי. כל ערב לצפות באיזה סרט יחד וישר לקפוץ למיטה, וזה מה שבאמת היה, אבל מֵל שהשתוקקה לילדים שיקרה לו, והנה חודש לאחר מכן הגיעה אליו בהודעה: 'אני בהריון!'
"צוות הרופאים והאחיות" הודיעו ברמקולים שהוצבו בכל רחבי בית החולים "תקלה מס' 42 אירעה בחדר 65 בדקות האחרונות. אני מבקש מכולם לסגת ברגע זה מעבודתם הנוכחית ולהתפנות מיידית" רחש המיקרופון נשמע ואף ציפצוף קל עלה בכל המסדרונות. 'חדר 65' חשב ג'ייס, 'זה החדר שלנו, מה קרה לילד שלנו?'. הוא נכנס לפאניקה. הוא ידע שלא ימצא את הרופא, כנראה שהאירוע שמתרחש הוא רציני ממה שנדמה לו. אבל איך יחזור למֵל? מה יגיד לה? היא כמובן תאשים אותו בכל והוא יצטרך להמשיך לנחם אותה ולמנוע בעדה מלריב במקום ציבורי. הוא חזר בהליכה שפופה לחדר מספר 65, וכבר מהכניסה היה יכול לראות את מֵל בוכה.
"מתוקה," אמר לה "אל תדאגי.. נחזיר אותו.." אפילו הוא לא האמין למה שהוא אומר. 'כל מה שקורה פה מוזר' חשב לעצמו 'איך הרופאים רשאים לעשות דבר שכזה?'
הם ישבו חבוקים על המיטה. האם בוכה והאב מעודד. נראים כזוג אוהבים שילדם האהוב נחטף, זוג אוהבים צעיר שאין לו שמץ של מושג, מה עושים במצב שכזה. כל אחד מהם ידע עמוק-עמוק בליבו שברגע שהם יחזרו לביתם, הריבים יחזרו יחד איתם. ג'ייס שיער שאישתו מֵל תתפרץ עליו בעצבים אפילו פה, בבית החולים ובסוף, ההשערה שלו התבררה כנכונה.
"זה אתה!" קמה מֵל בפתאומיות "בגללך הכל! אם היינו מביאים ילד לפני זה, אם לא היית מתנגד כל-כך אז אולי כל זה לא היה קורה!" הדמעות לא הפסיקו.
"מה?" גיחך ג'ייס "את ממש לא נורמלית! את לא קולטת שזה לא קשור אלינו! זה קשור לילד! משהו לא טוב בילד הזה. משהו בו פגום." הוא פגע בעצמו כשאמר את הדברים, אבל לא היה לו אכפת. "אני רוצה שתמות, אידיוט מנוול! שבחיים יותר לא תעז להגיד שהבן שלי פגום, שיש בו משהו לא טוב, אם כבר יש בו משהו לא טוב הוא קיבל את זה ממך!" החזירה מֵל. הרוחות ביניהם סערו, הם פתחו במריבה אפילו שהיו בבית חולים.
"ממני? מטומטמת! אז למה התחתנת איתי, הא? למה גרמת לעצמך כזה סבל? אני עוד ממזמן הייתי צריך לתבוע אותך, עוד מהשקר המסריח שלך, אמרת שלקחת גלולות אבל את שקרנית זוועתית! שיקרת לי!" הוא החל להיזכר בתקופה ההיא. כמה היה פגוע. היא לא הייתה יכולה לסמוך עליו ולספר לו על רגשותייה.
"אוי, ממש לא אדוני הנכבד, אני לא אתן לך להעליל עליי עלילות! אני לא אשמה שההורים שלך היו מכים אותך. אני לא אשמה שסבלת בעולם. ואתה חצוף כזה, בגלל שסבלת אתה חושב שכל מי שמגיע לעולם סובל ולכן לא רצית ילדים. לא רצית שהם יסבלו, מה שלא היה קורה כמובן. אתה אדם רע! כשהילד שלנו יגדל אני אספר לו בדיוק מי אתה, כמה שלא רצית אותו!" מֵל הרגישה שניצחה בוויכוח אבל ג'ייס לא וויתר, "אין לך טיפת שכל, חתיכת חולה! אם לא היית משקרת לי, וכן שיקרת לי אז שלא תעזי להגיד שאני מעליל עלייך עלילות. אם לא היית משקרת לי היינו יושבים עכשיו בבית, צופים באיזה סרט קומדיה טוב וקופצים למיטה! אבל את היית חייבת לשקר לי!" שקט השתרר לשניה אחת בודדה ואז הצחוק המתגלגל של מֵל התפשט בכל רחבי החדר "זה כל מה שאתה חושב עליו! כל היום רק סקס, סקס ועוד פעם סקס! נראה לך שאלה החיים שאני רוצה? נראה לך שאני רוצה לקום כל בוקר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לראות סרט קומדיה ולקפוץ למיטה? אם אתה רוצה את זה אתה יכול ללכת ל..."
בדלת עמד הרופא ובידיו התינוק. מֵל וג'ייס לא שכחו מהוויכוח וידעו שהנושא עוד יטופל בבית, כל אחד בדרכו שלו. "אתה חתיכת יצור מטונף" אמרה מֵל לרופא "לקחת ככה ילד קטן בן אפילו לא שעה ולהריץ אותו? אתה לא חושב שהוא צריך קצת לנוח? אתה חושב שיש לו כוחות כמו שלך יש?" היא חטפה את התינוק במהירות הבזק מידיו של הרופא. "את מרגישה טוב שאת עומדת על הרגליים?" שאל הרופא. היא אפילו לא שמה לב לכך. היא חזרה למיטתה כשבידיה התינוק. "תראו," התחיל הרופא "לא לקחנו את התינוק סתם ככה, הייתה לנו סיבה" הוא ניסה להמשיך אבל מֵל קטעה אותו "כן, בטח" אמרה. "מֵל! תתני לו לדבר!" צעק עליה ג'ייס. הוא עדיין היה עצבני וכועס. "ברגע שהתינוק נולד" החל הרופא "ערכנו לו מבחן "אפגר", שהוא בעצם בוחן את תגובות התינוק, הראייה שלו, הנשימה שלו וכו'. לקחנו מהילד בדיקות דם, כמו שאנחנו עושים בכל פעם. בקיצור, היינו צריכים לוודא שהתינוק בריא. ראינו את בדיקות הדם של בינכם ובין רגע הבחנו בבעיה. נראה היה שהבן שלכם נגוע בוירוס חולני, סופני ונדיר מאוד שהאמת, אני קראתי עליו רק בספרים. הוירוס הזה מדבק. אבל הוא מדבק רק בתקופת חיי התינוק. כשהוירוס נכנס לגוף של תינוק הוא יכול להדביק תינוקות אחרים. אבל ברגע שהוירוס נכנס לגוף של ילד, בן נוער או מבוגר, הוירוס לא יכול לתקוף. בגלל שלא רצינו להלחיץ אתכם ולעשות מעבר מִמה שאנחנו אמורים לעשות החזרנו לכם את הילד, אבל הזרקנו לו..." מֵל יצאה מדעתה "מה? מה עשיתם לו? הוא תינוק! לעזאזל! אתם השתגעתם! אני לא יודעת על איזה וירוס אתה מדבר אבל זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי אי פעם ואני מאחלת לך לעבור את מה שאני עברתי היום. את כאבי הלידה, ואת הכאב הגדול יותר - איבוד הילד שלי. אתה אדם נבזי ואני לא.." היא נקטעה "די! תפסיקי כבר!" ג'ייס התעורר "רק בזכותו את והתינוק חיים, עכשיו תיתני לו לסיים. אז כן דוקטור, מה קורה עם הוירוס, הילד בסדר?" הרופא חייך חיוך קטן "הזרקנו לילד נוגדן שלא יגרום לוירוס להדביק תינוקות אחרים. אבל באמצע התהליך קרה משהו מאוד מוזר, נראה כאילו.. לילד אין שום וירוס" הוא הביט בהורים שנראו מבחוץ כאוהבים אבל מבפנים היו אויבים "אמרתי לך" אמרה מֵל "פשוט כל כך משעמם לרופאים היום, הם החליטו שצריך להכניס קצת עניין לעבודה, אז הם עובדים על אנשים!" בתחילת המשפט הקול שלה היה נמוך ולאט-לאט הוא גבה וגבה. "בכל מקרה," סיים הרופא "הזרקנו לו חומר שלא מזיק לתינוק שאין לו את הוירוס וראו בכך יתרון: אם הוירוס יחזור, הוא יהיה מחוסן. עכשיו חשוב שתדעו שהוירוס הזה הוא בעצם..." הוא נקטע שוב "תראה אדוני הרופא," אמרה מֵל "אין לי כוח לשטויות האלה, הילד בסדר גמור. אפילו אתה אמרת. אם יהיה שינוי במצבו נבוא אלייך." היא כבר רצתה ללכת הביתה "את בטוחה?" שאל הרופא. ג'ייס לא התערב. "במאת האחוזים" אמרה וחייכה חיוך צבוע. "אוקיי, אני אלך עכשיו" הוא החל ללכת ואז עצר "את צריכה להישאר פה עד מחר בערב" אמר הרופא.
מֵל וג'ייס נשארו לבד, יחד עם בנם. הם הביטו בו.
"כריס" אמרה מֵל.
"מה?" ג'ייס לא הבין.
"אני רוצה לקרוא לו כריס" היא ענתה.
"שם יפה" הוא אמר.
"אני יודעת," היא העלתה חיוך על פניה "בגלל זה בחרתי אותו".


תודה מיוחדת למיס מאניפני שהייתה שם תמיד לענות על שאלותיי ולבטיי לגבי כתיבת הפרק הראשון.
נכתב לפני 7 שנים ו-11 חודשים
מתתי, לפני הרבה שנים
את יכולה לגרום לי להרגיש
למרות שזה לא נראה ככה
אבל למה את באה להיות איתי
אני חושב שאני סוף סוף יודע

הפחד שלך,
את מתביישת במה שאת מרגישה
ואת לא יכולה להגיד לאלו שאת אוהבת
את יודעת שהם לא יוכלו להתמודד
אז ללחוש באוזנו של הגבר מת
זה לא עושה את זה אמיתי

זה נהדר
אבל אני לא רוצה לשחק
כי להיות איתך כשאת נוגעת בי
זה יותר ממה שאני יכול לומר
אבל מאז אני רק מת בשבילך
אני מבקש ממך: "תתרחקי"
ותרשי לי
לנוח בשלום על משכבי

תן לי לנוח בשלום
תן לי לישון קצת
תן לי לקחת את האהבה שלי
ולקבור אותה יחד איתי
בבור בעומק שישה מטרים
אני יכול להניח את גופי מטה
אבל אני לא יכול למצוא את שחרורו,
אז תני לי לנוח בשלום על משכבי.

תירגום השיר: rest in peace של spike, הערפד האלוהי מהסדרה buffy the vampire slayer שהתאהב בקוטלת.

http://www.youtube.com/watch?v=xfGoXXbbrDw

יש לציין שהתירגום לא מדוייק!
נכתב לפני 7 שנים ו-11 חודשים
היא הביטה לו עמוק עמוק בעיניים.
הוא החזיר לה מבט נוקב ואמיתי.
"מי אתה..? מה אתה..?" שאלה האישה בפחד נגלה.
"מה זאת אומרת? למה את מתכוונת?" הוא לא ידע. הוא לא ידע שהוא השתנה. מה שהוא לא רצה שיקרה, הסיוט שלו, התגשם. "חשבתי שאנחנו הולכים לים, לשחות, לעשות פיקניק. לא בא לך כבר?" שאל הגבר במבט מפוחד.
הוא התחיל להבין. האישה רצה במהירות, זורקת את התיקים לאספלט השחור. רצה בלי להביט לאחור, מפוחדת. החיים שלה בסכנה. האיש רץ גם הוא. אבל לא לכיוון שלה. לכיוון אחר. הוא ניסה כמה שיותר מהר לברוח. הוא לא רצה לראות אותה. הוא פחד שיפגע בה. הוא פחד שהיצור שבו יפגע בה. והוא, הוא לא ייסלח לעצמו כל החיים. הוא לא ייסלח לעצמו על משהו שהוא בכלל לא עשה. על משהו שמישהו אחר עשה. מישהו שנמצא עמוק בתוכו. מישהו שגורם לו להשתנות כל ערב, והמישהו הזה הוא רע. יותר רע מכל מה שתוכלו לדמיין לעצמכם אי פעם. המישהו הזה הוא רוצח.
נכתב לפני 8 שנים
שנתיים שלמות שבהן טרחתי, עמלתי והשקעתי.
שנתיים שלמות שבהן השתדלתי, התאמצתי והתעסקתי.
שנתיים שלמות של לימודי אוניברסיטה רציניים וקפדנים, בהן רק העתיד מונח על הכף, ואסור לטעות, ולא פעם אחת.
שנתיים שלמות שבהן למדתי, הרחבתי אופקים והעשרתי בלימודי מנהל עסקים.
כעת, לאחר שנתיים מפרכות וקשות, אחרי פרידה כוזבת ומלנכולית מבת זוגתי התומכת, החלטתי לנסוע למקום קצת שונה, מקום שהוא לא פה, מקום נידח שאף איש אינו מסוגל להגיע אליו, מקום שבו אהיה רק עם עצמי.
אט- אט, לצד האירגונים המשולהבים לטיול, הפכה מטרת הטיול ההתחלתית שלי שהייתה היכרות מעמיקה עם עצמי, לבילוי בעיר האורות, פריז.
לעולם לא שיערתי שאמצא את עצמי בפריז, משוטט סביב חנויות אופנה מהוללות, מוציא כסף ללא חשבון וחי חיים מגוונים ומלאי עושר.
בכל לילה, בשעת דמדומים, כשהעלטה הייתה מוחלטת, כייפתי בזמני הפנוי במסבאה שבקצה העיר.
אורות הניאון במסבאה בהקו ללא הרף, מאות גברים ונשים פיזזו לשמע קולות המוסיקה הרועשת, ובשירותי הגברים והנשים, שכבר מזמן הוגדרו עצמם מחדש, התגפפו גברים עם נשים, גברים עם גברים ונשים עם נשים.
אותו מראה היה זוועתי ומחריד בעיניי. לעולם לא דמיינתי שאדם יכול להימשך לאדם אחר ממינו שלו, הוא עצמו.
התעלמתי מהסיטואציה האיומה וצעדתי לרחבת הריקודים.
נשים נאות ואטרקטיביות, בעלות מחשוף עמוק שמעורר רצון עז לבוא במגע איתו, פיזזו צמוד-צמוד לצד גברים חסונים ונאים גם כן.
באותה עת, השתוקקתי להצטרף אליהם, אל אותם גברים אמיצים ונועזים, שאותן נשים מתמסרות להם.
מגע. כמה שמגע יכול להקנות עבורך, רוך, אהבה, חום.
התקרבתי אל אותה חבורה. הבטתי באישונייה של אחת הנשים. היפה ביותר, לדעתי.
היא הביטה בי. מתנה מאלוהים.
"אני ג'ייס, ואת?" שאלתי.
"אליס" ענתה. היא השפילה את פנייה. כנראה נבוכה מפניי.
"את מוצאת חן בעיניי" חייכתי אליה. היא חייכה אליי בחזרה. פירשתי את חיוכה כרמז.
שלחתי יד לאחת משדייה. היא התמסרה. נשקתי לה.
בהתחלה, נשיקה קטנה ולאחר מספר דקות של עונג רצוף, הפכה הנשיקה לסוערת ומלאת רגשות.
ככל שהלילה עבר, כך אהבנו אחד את השניה ואחת את השני יותר ויותר.
כשהגענו לביתה, שלרגע לא שמתי לב אל מראהו, השכבתי אותה על המיטה.
נגעתי בה, עינגתי אותה כמו שרק אני יודע ותמיד לחשתי באוזנה: "אני אוהב אותך".
נישקתי אותה ללא הרף. את שפתייה העדינות, הנעימות, הרכות והמפנקות.
אט- אט ראשי גלש לצווארה, נשמתי את הניחוח שלה. התענגתי.
היא גבר.
היא לא אישה.
הוא גבר.
הוא לא אישה.
לעזאזל! מה קורה פה?! איך ייתכן שאני, בחור בראשית דרכו, מגיע למצב שכזה? איך אני אמור להבחין, בתקופה של היום, מיהו זכר ומיהי נקבה?
מה גרם לדור כל כך מתקדם להגיע לסיבוך שכזה? גברים נמשכים לגברים? נשים שנמשכות לנשים?
איך ייתכן שכרגע נמשכתי לגבר? למה אין סימן כלשהו שיהיה אפשר להבחין בין מינים שונים? למה הוא גרם לי לסבול כל כך?
האם סבלתי? האם הכריחו אותי לעשות את מה שעשיתי? אולי גם אני כזה? אולי גם אני נמשך לגברים?
לא, אני לא יכול להעלות בראשי מחשבה כל כך טיפשית, זה לא הגיוני, כל חיי אהבתי נשים, כל חיי חלמתי עליהן, ועכשיו?
אם אני לא נימשך לגברים, איך ייתכן שהייתי עם גבר? שהכל היה אותו הדבר? שאהבתי אותה, כלומר אותו, ואני, אני עדיין אוהב.
איך ייתכן?
כשהתחלתי להפנים שהעולם בנוי מאנשים שונים ומגוונים כבר הייתי ברכב שלי, על הכביש הראשי.
ברגע אחד קטן סובבתי את ההגה ועברתי לנתיב השני, בחזרה אל ביתו.
אחרי שלושה בקבוקי גולדסטאר וארבע כוסות וודקה הבנתי שאני משחק במו ידיי, בחיי.
אם אמשיך לנסוע אוכל למות, אבל מצד שני, אולי ייצא משהו מאהבה הזו.
אם לא אסע, ואחכה באוטו עד שהשפעת האלכוהול תחלוף, יכול להיות שהוא יעבור לגבר אחר.
החלטתי לנסוע בכל זאת. אט- אט עיניי החלו להיעצם, קולה הצורם של שדרנית הרדיו העיר אותי.
הייתי חייב להחזיק מעמד, הרגשתי שאני משחק משחק וידיאו שבו אני הנהג, מסוג המשחקים שתוך כמה דקות נפסלים. רק שהפעם התפללתי לא להיפסל.
התפללתי לראות אותו שוב. לא אכפת לי מהו. לא אכפת לי שהוא גבר. אהבתי אותו. הרגשתי שאנחנו מתאימים, שיש בינינו כימיה.
צלצלתי בפעמון ביתו. הוא פתח את הדלת.
עמדתי מולו.
"היי" אמרתי.
"מה אתה רוצה?" הוא שאל.
"אני חשבתי קצת ו..." המילים ברחו לי מהפה, השתתקתי.
"פתאום זה כן מתאים לך? אחרי שברחת מפה, חשבתי שלא תחזור לעולם, מה קרה פתאום?" הוא צעק, נראה שהוא מאוכזב ממני.
"אני... אני... אף פעם לא ראיתי דבר כזה, ו... חשבתי קצת ונראה לי שאני רוצה לנסות, נמאס לי מכל הדברים הרגילים שבעולם, מי קבע שגבר חייב להיות עם אישה? מי קבע שאישה חייבת להיות עם גבר?" התחלתי להבהיר את עמדתי בנושא.
הוא השפיל את פניו. התקרבתי אליו. ניסיתי לנשק אותו.
לפתע יצא מאחד החדרים שבדירה גבר. גבר נאה וחסון. עירום, מכוסה בשמיכה.
"אני מצטער" הוא אמר.
נכתב לפני 8 שנים
*גלעד שליט עדיין חי*
--------------------
היא הביטה בי במבט המיואש שלה, המבט הרך, העצוב, הבוכה, המבט שלא יכולתי לראות יותר.
לא הצלחתי להחזיק מעמד עם המצב הנוראי הזה.
לאף אחד לא אכפת מאיתנו, איך אנחנו מרגישים, איך אנחנו לא מפסיקים לבכות כל לילה. כל בוקר. כל הזמן. מחכים לו. לטלפון.
למרות שאנחנו יודעים שזה אף פעם לא יקרה- עדיין יש ניצוץ של תקווה. כל צלצול טלפון הוא זכייה בלוטו בשבילנו.
כל דפיקה בדלת היא הרגשת הקלה: 'זהו זה נגמר' אנחנו בטוחים כל פעם מחדש. אבל זה לא. הוא הפך לחלק מאיתנו.
מה הוא עושה עכשיו? מאכילים אותו? מענים אותו? אוי אלוהים, אנחנו בסך הכל בני אדם.
למה אף אחד לא מבין את זה? למה נפלת דווקא עלינו? אני כל כך מתגעגע לימים של פעם. הימים שהוא רצה לשחק איתי בחוץ, ואני סירבתי.
הייתי חוזר מהעבודה, מותש ועצבני- אחרי שעוד לקוח נרגז הוציא את כעסו עליי, על המוכר.
ואחרי שהבוס שלי הביט בהתנהגותי עם הלקוחות ואיים עלי שוב שיפטר אותי.
והוא קפץ אליי, חיבק אותי ושאל בקולו התמים והטהור: "אבא אתה יכול לשחק איתי בכדור?" ואני צעקתי עליו כהוגן.
כמה שהייתי רוצה לשחק איתו עכשיו בכדור. "אבל אבא בבקשה, רק 10 דקות אני מתחנן" הוא ביקש שוב. העפתי אותו לחדר.
אני לא יכול לשכוח את זה. את מה שעשיתי לו. כמו שהלקוח בחנות הוציא את הכעס שלו עליי. כך אני שחררתי את הכעס שלי עליו, על בני, על החייל החטוף שנלקח לשבי ושאני ואמו מחכים לו כבר 6 שנים. 6 שנים של ייאוש, של עצב, של בדידות, של כעס, של יבבות, של תסכול, זעקות לעזרה ואין עזרה.
----------
26/3/10
נכתב לפני 8 שנים ו-4 חודשים
קוראים לי סיליה.
אני ערפדית.
החיים שלי ממש מגעילים עכשיו.
היה לי הכל.
בית, כסף, אוכל, בריכה, בגדים, כל מה שנערה שמשקיעה בעצמה צריכה.
ועכשיו?
עכשיו אין לי כלום.
איך זה קרה?
טיילתי עם חברה. עשינו שופינג. בילינו. אכלנו. שתינו.
ואז, לרגע אחד נפרדנו.
הלכתי לשירותים.
חטפו אותי.
נבהלתי.
החיים שלי בגיהנום. רע לי. אני מתגעגעת.
סיפרתי כבר שאני שותה דם?
לא?
אז הנה אני מספרת-
אני שותה דם. דם של אנשים. חפים מפשע.
אני כזאת מגעילה.
הפכתי למפלצת שרוצחת אנשים.
ניסיתי ארבע פעמים להתאבד.
לא הייתי מסוגלת לחיות עם ההרגשה הזאת.
אבל לא הצלחתי.
הרי אני ערפדית.
ערפדית ששותה דם.
דם של אנשים.
חפים מפשע.
נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים
"אני אוהב אותך"
הסתכלתי על צג המחשב, המומה.
"אתה מתכוון לזה ברצינות?" הקלדתי
"כן, ואני רוצה שניפגש"
ידיי רעדו, הרגשתי צביטה בלב.
"ניפגש? אני לא יודעת מי אתה בכלל!"
"עזבי אותך יודעת מי אני לא יודעת מי אני, העיקר שאנחנו אוהבים אחד את השני"
"אני לא יודעת, זה קצת מפחיד" עניתי
"מה מפחיד? את יודעת שקוראים לי דרור ושאני חולה עלייך מה את עוד צריכה לדעת?"
פחדתי, למרות שידעתי עליו הכל. קמתי מהכיסא רועדת, מפוחדת ניגשתי אל השידה שעמדה בפינת החדר שלי. פתחתי את המגירה האחרונה בה היו כל התמונות מהעבר. התבוננתי בתמונותיי מהילדות, אך לא רציתי לשקוע במחשבות. ידעתי שאני מחפשת את התמונה שלו, התמונה ששלח לי בדואר. נעצרתי. מצאתי את התמונה, התבוננתי בעיניו, הוא היה יפה תואר, עיניו הכחולות בהקו ושערו השחור גלש. חלק גופו העליון היה חשוף. נשכתי את שפתיי, מתמוססת מיופייו המעלף. הנחתי את התמונה בצד והמשכתי לדפדף מחפשת אחר התמונה השנייה. תוך כדי החיפוש התבוננתי בתמונותיי, שערי הבלונדיני, הגולש, עיניי החומות, והחיוך. נעצרתי. מצאתי את תמונתו - התבוננתי בפניו הלבנות כסיד, חיוכו המדהים, שפתיו הורודות, ועיניו הבוהקות.
אספתי את התמונות במהרה, חייכתי, הכנסתי אותם למגירה ורצתי אל עמדת המחשב. התיישבתי והקלדתי: "איפה ומתי?"
"חחח.. ידעתי שתסכימי"
"איפה ומתי?" הקלדתי שוב.
"מחר, תל-אביב, קפה-רומא בשעה 16:00 מתאים לך?"
"אה... בסדר" הקלדתי, עדיין מפוחדת.
"אני אחכה לך"
ניתקתי את המחשב, קמתי מהכיסא וניגשתי למטבח, התבוננתי בקערת הפרות שעמדה במרכז השולחן, הושטתי את ידי ולקחתי תפוח ירוק שבלט מכל שאר הפרות. נגסתי. אבא בדיוק נכנס למטבח.
"אז מה? איך החופש הגדול?" הוא שאל, והתחיל לשטוף את הכלים המלוכלכים שהיו בכיור שבמטבח. "בסדר" עניתי באדישות. ניגשתי אל הפח שהיה צמוד אל המקרר וזרקתי את שאריות התפוח שנשארו, חזרתי אל חדרי ונשכבתי על המיטה, בראשי עלו מחשבות, על הפגישה שלי ושלו, דמיינתי את פניו היפות, דמיינתי את הבגדים שלו, את הבגדים שלי. קמתי בפחד, מבינה שעוד לא בחרתי בגדים לפגישה, פתחתי את הארון והתחלתי בחיפוש אחר הבגד המתאים ביותר, שום דבר לא מצא חן בעיניי כמעט התייאשתי, התבוננתי דרך החלון על חבורת ילדים אשר משחקים בכדור, שמתי לב שכבר החשיך והמשכתי בעיסוקיי. מדדתי חולצת טריקו לבנה וג'ינס, מדדתי חצאית כחולה עם חולצה ארוכה לבנה. עיניי החלו להיעצם כאשר שלפתי את הבגד הבא מהערימה וכשהתבוננתי בו- נדלקתי. שמלה ורודה, פשוטה, עם סרט אדום שקושרים סביב הבטן. הסרתי את בגדיי במהירות, ומדדתי. התבוננתי במראה ופיזרתי את שערי, השמלה חשפה את רגליי הארוכות והרזות, חייכתי, ידעתי שזו השמלה המתאימה. פשטתי מגופי את השמלה והנחתי אותה בפינת החדר, על השידה. נשכבתי על המיטה, מתה מעייפות, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
פקחתי את עיניי, קרני השמש הכו בחלוני, הסתנוורתי, התבוננתי בשעון ונדהמתי השעה הייתה 15:00 והפגישה שלנו אמורה להיות ב-16:00. קמתי במהירות מהמיטה והבחנתי שאין אף איש בבית, נכנסתי אל חדר המקלחת בהתרגשות, שטפתי את פניי, ציחצחתי את שיניי, וחזרתי אל חדרי. לבשתי את השמלה הורודה, וקשרתי סביבי את הסרט האדום. נעלתי את המגפיים השחורים. התבוננתי במראה, פיזרתי את שערי. לקחתי את התיק הורוד שהיה תלוי על הוו שבכניסת החדר, ניגשתי אל השידה, ולקחתי את תמונותיו, הכנסתי אותם לתיק. יצאתי מחדרי וחיפשתי אחר צרור המפתחות שלי, התבוננתי בשעון, השעה הייתה- 15:25, מצאתי את המפתחות ויצאתי בריצה מהבית. הוצאתי את הפלאפון מהתיק הורוד וחייגתי אל שירות המוניות של העיר.
"מוניות שלום" אמר בקול צלול הסדרן. "שלום" אמרתי. "אני רוצה מונית לשנקין בבקשה" אמרתי בהיסוס "כן גברתי" הוא אמר. "נגיע בעוד כמה דקות".
ניתקתי את הפלאפון, התבוננתי בשעון- השעה הייתה- 15:35, הייתי לחוצה, פחדתי לאחר. הכנסתי את הפלאפון בחזרה אל התיק הורוד. ישבתי בספסל שבפינה וחיכיתי למונית שאמורה להגיע בכל רגע. הבחנתי בשכנתי היא הביטה בי מהצד השני של הרחוב, קמתי לעברה אך פנייה היו קודרות וקרות השפלתי את מבטי. הבחנתי במונית הלבנה והגדולה, שהחליקה לקראתי בצמיגים נעולים ובצווחת בלמים היא עמדה להתנגש בכל שנייה בפינה האחורית של משאיתו של אבי ואני עמדתי בין שני הרכבים ולא הספקתי אפילו לעצום את העיניים. ממש לפני ששמעתי את חריקת ההתרסקות של המונית על המשאית של אבי, קיבלתי מכה, מכה חזקה. ראשי התנפץ על האספלט.

***

פקחתי את עיניי, והבחנתי שאני בבית חולים. הבנתי שקרה משהו, נלחצתי מהפגישה, ממה שקרה, הוא בטח חושב שהברזתי לו חשבתי לעצמי. הוצאתי את תמונותיו מתיקי שהיה צמוד למיטה ששכבתי בה, התבוננתי בו ובכיתי. התחלתי להשתעל התמונות נפלו מידיי, האחות שמעה את צעקותיי, ורצה במהירות לעברי. כנראה שלחץ הדם שלי צנח.



***



המוניטר ציפצף
______________________

שעת המוות נקבעה: 16:02
נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים
לאחרונה ביקשו בבית ספר שלי לכתוב סיפור שקשור לעדה שלך. עפ"י משפט מהעדה.
בחרתי משפט וכתבתי סיפור שנשלח לתחרות ארצית. מחכה לתגובות:

מַה טורַה חוסְתֵנום
קוראים לי ולריק.
היום אני בן 52, רווק, והכל בגללה.
היא הרסה לי את החיים. אבל אני בחיים לא אוכל להפסיק לאהוב אותה.
כל- כך יפה. בלונדינית עם עיניים תכולות ושפתיים חושניות.
כשראתה אותי, הייתה מחייכת אלי את החיוך המפורסם שלה, ואני הסתנוורתי מהאהבה שלי כלפיה.
הסיפור שלי מתחיל בקווקז, באחת מהעיירות שבהרים. הייתי בן 20 לכל היותר.
עבודות- לא היו הרבה. כסף- לא היה לי בכלל. אז בשביל להחזיק את עצמי עבדתי כעוזר בית.
חיפשתי אדם שיכול לקבל אותי. חיפשתי המון.
היו אנשים טובים מדי שאמרו כי לא יוכלו לשבת בבטלה ולראות ילד עובד.
היו אנשים שזלזלו בי ואמרו שאם כבר עוזר, אז עוזר שבאמת יעזור.
והיה איש אחד, לפי מראהו- עשיר ביותר, שאמר שייתן לי צ'אנס.
התחלתי לעבוד אצלו בהתמדה, עשיתי הכול כדי להרוויח כסף, והצלחתי.
הוא ניגש אלי בסוף יום העבודה ה-6 או ה-7 שלי ואמר:
"ערב טוב לעוזר הרשמי של הבית הזה"
"מה? באמת?" הופתעתי
"כן. אתה ממש רוצה את העבודה הזו אה?"
"כן, זה חשוב לי מאוד. תודה!"
"זה בסדר" ענה.
הוא הסתובב וחזר לחדרו שבקומה השלישית.
כמובן שדיברנו בקווקזית, אך כדי לא לסבכם פירשתי לעברית. באחד מהימים שעבדתי אצלו
ראיתי נערה בת 13, אפילו פחות. שיערתי שהיא בתו. שאלתי לשלומה.
"אני בסדר" היא ענתה לי וחייכה
"מה שמך?" שאלתי
"מרינה" ענתה
"שם יפה" התלהבתי
"תודה, ושלך?"
"מה שלי?"
"השם" היא צחקה
"אה" הצטרפתי לצחוקה המתגלגל "ולריק"
צחקנו בלי סוף כשלפתע פניה הופנו אל מדרגות הבית והיא עמדה בלי נוע. אביה עמד שם.
"גשי לחדרך" צעק "מיד"
היא רצה במהירות אל עבר המדרגות. דמעות פרצו מעיניה. טריקת דלת נשמעה מהקצה השני של הבית.
אביה ירד במדרגות והביט בי.
"אתה מפוטר" אמר
"מה? למה?" נדהמתי
"את ידיך המטונפות הנח על נשים אחרות ולא על בתי" זעק.
לא רציתי להתווכח. יצאתי במהירות מהבית וידעתי שזאת אשתי לעתיד.
שנים שחיפשתי אותה, ימים ולילות חשבתי עליה. עד שהתייאשתי.
קרה לכם פעם שחיפשתם משהו מסוים ומצאתם כל דבר אחר חוץ ממה שחיפשתם? כך קרה.
יצאתי מביתי. עיני שרפו. בכיתי. הייתי עצוב ומיואש.
כאשר ראיתי חתולה, נעצרתי להתבונן בה. כאשר ראיתי כלב, נעצרתי להתבונן גם בו. ואז,
כשראיתי על לוח מודעות הזמנה ל-"מסיבת יום הולדת-16- של מרינה" שמחתי. המשכתי
לקרוא. התפללתי שזאת היא. בכל זאת, מרינה זהו שם נורא נפוץ. בתחתית ההזמנה נכתב
שמו של אביה- איברהים- התפוצצתי מאושר. יש לי דרך להגיע אל אהובת ליבי!
הוצאתי דף ועט שהיו חבויים עמוק עמוק בתוך כיסי וכתבתי את פרטי האירוע.
בחישוב מהיר הבנתי, כי רק שבעה ימים מפרידים ביני לבין אהובתי. רק שבעה ימים ואני אראה
אותה שוב.
הימים עברו כמו צב. לא זזו. מאז שאיברהים פיטר אותי עבדתי מהבית, כתבתי סיפורים.
במשך שבעת הימים לא היו לי רעיונות לסיפורים, החלטתי להפסיק איתם למשך זמן מה.
סוף-סוף, באחד מהימים המייגעים והארוכים שעברתי, פגשתי בה. לבשתי חליפה שחורה עם
חולצה לבנה מתחת שהבליטה את השחור היפה והעמוק שבחליפה. הרטבתי מעט את שערי, לא
יזיק להתיפייף קצת. היא עמדה מולי בשמלה לבנה. ארוכה ארוכה. כל כך יפה. שערה אסוף
בסיכה לבנה. תואמת בצבעה לשמלה. איפרו אותה כמו נסיכה. היא ניגשה אליי.
"ולריק?" שאלה
"מרינה?" שמחתי שזכרה אותי אחרי כל כך הרבה זמן
"כל כך התגעגעתי" התרגשה
"גם אני. אני לא מצליח לשכוח אותך. את פנייך. את שערך. את כולך."
"אני מצטערת, ולריק" התאכזבה
"מה? מה קרה?" שאלתי
היא לא ענתה
"מרינה?" הרמתי את קולי
"אבי אילץ אותי להינשא למישהו, אני כל כך מצטערת" דמעות זלגו מעינייה.
כל מילה או חצי מילה שרציתי להגיד לה נמוגה מליבי. זה נגמר. ידעתי שקווקזים דקדקנים
בנושא. אני והיא, זה נגמר.
"מַה טורַה חוסְתֵנום" אמרתי לה בהערצה
"אתה באמת אוהב אותי?" חייכה
"אהבתי, אני אוהב, ואני תמיד אוהב אותך יפתי" בכיתי
"ולריק" היא בכתה בלי הפסקה "סליחה"
"להתראות" אמרתי
היא שוב בכתה "להתראות"
התחלתי ללכת לכיוון היציאה, כולי נרגז ופסימי. הבטתי בה בפעם האחרונה. היא נופפה לי,
היא בכתה, גם אני בכיתי. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
אחרי כמה שנים עליתי לישראל. אני גר בישראל. רווק. בגללה.
אני עובד במערכת העיתון הטובה ביותר בישראל- "ידיעות אחרונות" ומפרסם סיפורים.
את הסיפור שקראתם אני מתכוון לשלוח אליהם והוא יתפרסם בגליון הבא.
דבר אחד נותר לי להגיד:
אני אוהב אותך, מרינה.
נכתב לפני 8 שנים ו-8 חודשים
קבוצות קריאה:
הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
דם אמיתי

(קבוצה ציבורית)
מוסיקה

(קבוצה ציבורית)
ערוץ הילדים

(קבוצה ציבורית)
מצחיקים

(קבוצה ציבורית)
מדע בדיוני ופנטזיה

(קבוצה ציבורית)
באפי ציידת הערפדים

(קבוצה ציבורית)
ספרים - רומן רומנטי

(קבוצה ציבורית)
קשקשת ברשת

(קבוצה ציבורית)
מכסחי הספרים

(קבוצה ציבורית)
המלצות ספרים

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. רוצה לקרוא אישית 16 25 לפני שלושה שבועות
2. על מדף הספרים העתידי שלי אישית 20 12 לפני 4 חודשים

» סך הכל 36 ספרים ב-2 רשימות.

הקוראים:
  • אתמול גריפין בת 18 מארץ לעולם לא
  • לפני 3 ימים הצעדן בן 15 מיבנאל
  • לפני 6 ימים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני שבועיים נינה בת מתל אביב
  • לפני שלושה שבועות Lichi בן 15 מבית שמש
  • לפני ארבעה שבועות Braveheart בן 34 מזכרון יעקב
  • לפני ארבעה שבועות סקאוט בת 23 מרמת גן
  • לפני ארבעה שבועות עובר אורח בן 37 מחיפה
  • לפני ארבעה שבועות אחד העם בן 43 מתל אביב
  • לפני חודש moni10 בן 67 מירושלים
  • לפני חודש קרן בת 28 משוהם
  • לפני חודש פוונסי בת 15 מהרקיע השביעי
  • לפני חודש ורדית בת 33 מרמת גן
  • לפני חודש אביבל'ה בת
  • לפני חודש הקורא לשדים בן 17 מעצבן מאוד וחסר טקט
  • לפני חודש תמר בת 40 מירושלים
  • לפני חודש bilbi בת 18 מחסוי
  • לפני חודש אבי בן 44 מיבנה
  • לפני חודשיים ספיר בת 19 מחצור הגלילית
  • לפני 3 חודשים Manu בן 58 מהרצליה
  • לפני 3 חודשים Michal בת 17 מfαr fαr αwαy‏
  • לפני 4 חודשים מייק שבתאי בן 64 מקצרין
  • לפני 4 חודשים שוקולית בת 16 מהמרכז
  • לפני 4 חודשים RoniRon בת 18 מהדרום
  • לפני 4 חודשים פואנטה© בת מ--twilight zone@
  • לפני 4 חודשים אב''פ בן 45 מצפון
  • לפני 4 חודשים Ayeletjon בת 38 מכפר סבא
  • לפני 4 חודשים סתם אחד בן 22 מארץ לעולם לא
  • לפני חצי שנה בורזום בן 27 מרמת גן
  • לפני 7 חודשים מוקינג-ג'יי בת 14 מעיר של אפר
  • לפני 8 חודשים ניצן בן 21 מתל אביב
  • לפני שנה ו-5 חודשים riniMI בת 23 מאיפשהו בעולם
  • לפני שנה ו-6 חודשים איך שתרצו בת 19 מגזר
  • לפני שנה ו-9 חודשים נונו בת 16 מיהוד
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים ארי בת 57 ממושב פורת
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים yaara בת 22 מאור עקיבא
  • לפני 3 שנים ו-2 חודשים יפעת100 בת 43 מחולון
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים Just a girl בת 14 מארגז הצעצועים השבורים
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים קריקטורה בת 24 ממכתש גודריק
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים לי בת 65 מחופית
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים מישי בת 19 משומקום
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים akita בן 26
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים אור בן 17 מ.
  • לפני 3 שנים ו-11 חודשים אנונימוס בת 16 מארץ לעולם לא
  • לפני 4 שנים אינה בת 47 מיודפת
  • לפני 4 שנים Nameless בת 16 מגות'האם סיטי
  • לפני 4 שנים ו-3 חודשים eliya בת 27 מפ"ת
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים דורון בן 31 מנתניה
  • לפני 4 שנים ו-5 חודשים אליס קאלן בת 24 מבני ברק
  • לפני 4 שנים ו-6 חודשים נעה בת 19 מהמרכז


הביקורות האחרונות של BOOK LOVER שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. נערת החודש: אוקטובר, נובמבר, דצמבר - נערת החודש #4 / אודרי קארלן מבאס אותי לכתוב את הביקורת ... המשך לקרוא בר לפני ארבעה שבועות
2. ולד הערפד - קורותיו של ערפד צמחוני / אן יונגמן ספר מגוחך למדי על ערפד שלא ... המשך לקרוא גריפין לפני ארבעה שבועות
3. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא גריפין לפני ארבעה שבועות
4. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא גריפין לפני ארבעה שבועות
5. דרמה / ריינה טלגמאייר ספר פשוט מעולה! הרבה יותר בו... המשך לקרוא גריפין לפני ארבעה שבועות
6. תקלה בקצה הגלקסיה / אתגר קרת לא כל כך יודע איך לדרג את הס... המשך לקרוא גריפין לפני ארבעה שבועות
7. נערת החודש: אוקטובר, נובמבר, דצמבר - נערת החודש #4 / אודרי קארלן מבאס אותי לכתוב את הביקורת ... המשך לקרוא גריפין לפני ארבעה שבועות
8. תקלה בקצה הגלקסיה / אתגר קרת לא כל כך יודע איך לדרג את הס... המשך לקרוא בת-יה לפני חודש
9. נערת החודש: אוקטובר, נובמבר, דצמבר - נערת החודש #4 / אודרי קארלן מבאס אותי לכתוב את הביקורת ... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני חודש
10. נערת החודש: אוקטובר, נובמבר, דצמבר - נערת החודש #4 / אודרי קארלן מבאס אותי לכתוב את הביקורת ... המשך לקרוא גלית לפני חודש
11. נערת החודש: אוקטובר, נובמבר, דצמבר - נערת החודש #4 / אודרי קארלן מבאס אותי לכתוב את הביקורת ... המשך לקרוא לי יניני לפני חודש
12. תקלה בקצה הגלקסיה / אתגר קרת לא כל כך יודע איך לדרג את הס... המשך לקרוא Mira לפני חודש
13. תקלה בקצה הגלקסיה / אתגר קרת לא כל כך יודע איך לדרג את הס... המשך לקרוא אסיה לפני חודש
14. תקלה בקצה הגלקסיה / אתגר קרת לא כל כך יודע איך לדרג את הס... המשך לקרוא yaelhar לפני חודש
15. תקלה בקצה הגלקסיה / אתגר קרת לא כל כך יודע איך לדרג את הס... המשך לקרוא שונרא החתול לפני חודש
16. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא רץ לפני חודש
17. דרמה / ריינה טלגמאייר ספר פשוט מעולה! הרבה יותר בו... המשך לקרוא Mira לפני חודש
18. דרמה / ריינה טלגמאייר ספר פשוט מעולה! הרבה יותר בו... המשך לקרוא אביבל'ה לפני חודש
19. דרמה / ריינה טלגמאייר ספר פשוט מעולה! הרבה יותר בו... המשך לקרוא סימיליה לפני חודש
20. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני חודש
21. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא שונרא החתול לפני חודש
22. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא וונדי פן לפני חודש
23. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא תמי לפני חודש
24. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא סנטו לפני חודש
25. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא מירית לפני חודש
26. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא yaelhar לפני חודש
27. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא רויטל ק. לפני חודש
28. הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה #4 / אלנה פרנטה אז אחרי שלושה שבועות סיימתי... המשך לקרוא לי יניני לפני חודש
29. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא אורי רעננה לפני חודשיים
30. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא רץ לפני 4 חודשים
31. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא אנקה לפני 4 חודשים
32. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא רותה לפני 4 חודשים
33. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא רוחי ליליאן לפני 4 חודשים
34. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא שונרא החתול לפני 4 חודשים
35. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא מחשבות לפני 4 חודשים
36. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא Ayeletjon לפני 4 חודשים
37. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא סתם אחד לפני 4 חודשים
38. אחריה / אלעד שיינפלד הספר עוסק בבחור תל אביבי שב... המשך לקרוא הכוורן לפני 4 חודשים
39. איימי / מרי הופר מצד אחד כל כך כיף לקרוא את ה... המשך לקרוא סתם אחד לפני שנה ו-7 חודשים
40. גלי ואני מלח ופלפל / מיכל מעוז-לוי זוכר אותו עוד מהיסודי. ספר מ... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני שנה ו-10 חודשים
41. זעמו של מולגראת - עלילות ספיידרוויק - עלילות ספיידרוויק #5 / טוני דיטרליצי הספר שינה את הדעה שלי לגבי ס... המשך לקרוא אביב לפני שנתיים ו-6 חודשים
42. להיות הכי מקובל - להתבגר # / גלילה רון פדר עמית המסקנה שלי מהספר היא שלהיות... המשך לקרוא WOLF לפני 4 שנים
43. אודרי, חכי! / רובין בנוויי ניסיתי לשבור את התיאוריה שא... המשך לקרוא reut456 לפני 4 שנים
44. הארי פוטר והאסיר מאזקבאן - הארי פוטר #3 / ג'יי. קיי. רולינג עוד לא סיימתי את כל סדרת הספ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
45. הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 / ג'יי. קיי. רולינג ספר מדהים! כבר עכשיו בא לי ל... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 5 שנים
46. זעמו של מולגראת - עלילות ספיידרוויק - עלילות ספיידרוויק #5 / טוני דיטרליצי הספר שינה את הדעה שלי לגבי ס... המשך לקרוא dominogol לפני 5 שנים ו-4 חודשים
47. עץ הברזל - עלילות ספיידרוויק - עלילות ספיידרוויק #4 / טוני דיטרליצי פחות טוב משאר ספרי הסדרה. מ... המשך לקרוא dominogol לפני 5 שנים ו-4 חודשים
48. שודדי הים - המרדף אחר שודדת הים הנועזת / דגלס א' סטיר האמת שהספר לא משהו- התוכן בו... המשך לקרוא SEIRO לפני 5 שנים ו-9 חודשים
49. באפי ציידת הערפדים - ליל השידור החוזר - באפי ציידת הערפדים #3 / ארתור ביירון קובר סדרת הספרים של "באפי ציידת ה... המשך לקרוא דנה קינן לפני 5 שנים ו-10 חודשים
50. לאחר ההתרסקות / ג'ויס קרול אוטס ספר ממש עצוב, כל כך הזדהתי ע... המשך לקרוא הקיסרית הילדותית לפני 5 שנים ו-11 חודשים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ