ביקורת ספרותית על אתן לך את השמש מאת ג'נדי נלסון
ספר מעולה

---

אנשים נוטים לחשוב שמישהו טוב או רע, לפעמים אנחנו מכחישים התנהגות של מישהו בגלל שהיא לא מתאימה לתווית שהתאמנו לאותו בן אדם.
הרבה אמרו שהדמויות לא מובנות והחלטיות, שרגע אחד הן טובות ורגע רעות, התאומים חברים ואז לא, הם משפחה ואז צועקים למישהו במכונית שהם שונאים אותו. כי ככה זה עובד, כי היום חיבקתי את אבא שלי ואולי מחר אכעס עליו, ולפעמים אני רוצה את אחותי בסביבה ולפעמים בא לי שהיא תפסיק לדבר.
לא כי אנחנו לא החלטיים, לא כי אנחנו לא נחמדים או חייבים למצוא אישיות, אלא בדיוק ההפך. דווקא העובדה הזו הופכת את הדמויות ליותר מציאותיות.
כשקראתי את הספר הזה הרגשתי את הדמויות כאילו אני חיה אותם ולא צופה מהצד, הרגשתי את הכאב שלהם, הרגשתי כמה שניהם היו שבורים כל כך מסיבות שנראות שלא קשורות לכלום ובסופו של דבר התחברו. הכתיבה סחפה אותי, יצא שהתאהבתי ושנאתי עד מוות את הדמויות הראשיות.
יצא שרציתי לחבק אותם ורציתי לחנוק אותם.
ג'וד ונואה כל כך מורכבים, זה מה שגרם לי (ואני מקווה שאני לא היחידה) לשנות את הדעה שלי על אחד מהם כל הזמן. שניהם הרכיבו את אותו פאזל אבל לא ניסו לשתף פעולה. הם קיוו שאם ינסו לבד מספיק זמן הכל יסתדר, שניהם היו מכונסים בעצמם כל כך שהם הפכו לעיוורים ולא ראו אחד את השני. הם חלקו כאב משותף, כל אחד מהם החזיק מטען גדול מידי לבד ובקושי הצליח להמשיך לעמוד על הרגליים.
ההומור בספר היה גאוני, הכתיבה השאירה אותי ערה עד חמש לפנות בוקר, הסיפור הסתבך כל שורה יותר, הכל הפך ללא מובן. אני חושבת שזה היופי בספר, איך שהכל הסתבך ואז הסתדר.
אחים תאומים, הם חושבים שהם יודעים הכל אחד על השני למרות שהם בקושי מכירים אחד את השני. אני לא יודעת אפילו איך לעכל את הספר המדהים הזה.
זה ספר מדהים, הייתי נותנת יותר כוכבים אם הייתי יכולה.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על אתן לך את השמש