ביקורת ספרותית על והיום איננו כלה - ספריה לעם #408 מאת צ'ינגיס אייטמטוב
ספר טוב

---

בואו נודה באמת: את מאתנו מעניין לשמוע סיפור על כפר בן שמונה אנשים מקזחסטן?
קזחסטן? מי שמע בכלל על המקום הזה? אתם מכירים אנשים מהמדינה הזאת או אלה הסובבות אותה? ותסבירו לי, איך סיפור שמגולל איש זקן ממרומי הגמל שלו, אי שם במדבר הסארוזק, יכול בכלל להיות מעניין?

אז זהו. זה לא רק מעניין - זה מרתק. כי הספר דן לא רק בעבודת הרכבות, בחיים על יד המסילה, בשרב הלוהט ובחורף מחריד. יש בו משהו אנושי להפליא, טהור מאוד, מנוקה מציניות, וסיפור אהבה בין המרגשים ששמעתי מעודי. הספר, למרות שהוא גם מספר לנו אודות עיוותים רבים ואי צדק עצום בחברה הסובייטית, מעניק תקווה רבה שעוד יהיה בסדר. העלילה שזורה באגדות עממיות, קזחיות או קירגזיות, לצערי אני לא מומחית לפולקלור - על כך פנים שונות מאוד מן האגדות הרוסיות שאני מכירה, ולמרות שחלקן מפחידות עד מאוד, יש להן הקסם שלהן.

הספר בעצם מחולק לשתי רמות סיפוריות, האחת עוסקת בידיגיי ומשפחתו ואילו השנייה בתכנית חלל משותפת לברית המועצות וארה"ב. איך השניים, הרחוקים זה מזה שנות אור, קשורים בכלל? את זה תגלו בעצמכם.

אולם מה שנגע בי יותר מכל הוא יחסו של הסופר לילדים. היום אנחנו אומרים "ילדים זה שמחה" במין חיוך-לא-חיוך, כאילו אנחנו רוצים לומר שילדים הם בעיקר כאב ראש. בספר הזה הילדים הם באמת שמחה, בלי שמץ של סרקזם; הנשים וגם הגברים בספר מסורים מאוד לילדיהם, באופן טבעי וחסר-פניות; כמה נוגע ללב הוא ידיגיי, כאשר חלק גדול ממחשבתו ושגיונותיו מוקדש לילדים; כיצד הוא משתתף בצורה פעילה בגידולם, הוא ואשתו יחד, וכמה שהם נוגעים אל הלב. כן, אפשר גם אחרת.

אה, גם השם הזה, ידיגיי. איזה מין שמות מצחיקים: ידיגיי, אבוטאליפ, אייזאדה, זאריפה, קזנגפ. כשנתקלתי בשמות הללו ועלה לי הרהור, כמה משונים השמות הללו, נזכרתי באמרה שאינני זוכרת את מקורה: אדם חכם באמת הוא אדם שככל שהוא לומד יותר, הוא מבין כמה מעט הוא יודע; הספר הזה קולע בדיוק למשפט הזה. קראו ספרים כאלה כמו של צ'ינגיז אייטמטוב. אולי כך נפחית, טיפין-טיפין, מן הדברים שאנחנו לא יודעים.


*אגב*


את רובנו אולי קזחסטן לא תעניין כל כך, כי מי היא ואיפה היא קזחסטן. אבל בשבילי יש בה קצת משהו: אבא שלי התגורר באלמה-אטה, בירת קזחסטן, יותר מחמש עשרה שנים. כשהייתי ילדה, הוא היה מספר לי על העיר, על רעידת אדמה שהייתה אצלם פעם, על משטח ההחלקה בחורף, על קירגיזיה שנמצאת קרוב מאוד. לפעמים אני עוד אומרת לו, "אבא, תגיד משהו בקזחית", והוא מדקלם (הוא ממציא, כמובן, הוא לא יודע מילה בקזחית) ג'יבריש שצליליו אינם דומים לשום לשון ששמעתי מעודי, ואנחנו צוחקים. לכן, כאשר לקראת סוף הספר הופיעו כמה משפטים בשפה זו, התרגשתי מאוד. יאללה לספריית האוניברסיטה, בטוח אמצא שם דקדוק קזחי.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על והיום איננו כלה - ספריה לעם #408