ביקורת ספרותית על החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1 מאת אלנה פרנטה
ספר מעולה

---

המון רעש מסתובב סביב הספר, בכל מקום. בעיתונות שלנו, בעיתונות בחו"ל. ביקורות, התלהבויות, דיבורים, המלצות של מוכרי ספרים, מה שתרצו. אבל מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל היה כשהמרצה שלי - לא פחות - שאל אותי: "תגידי, נעמי, קראת את "החברה הגאונה" של פראנטה?" והוסיף עוד המון שבחים, אבל אני נאלצתי לתת לו תשובה שלילית.

נו טוב, אחרי ששמעתי דבר כזה, כמובן שהסקרנות שלי כבר לא יכלה לעמוד בזה. קניתי את הספר ולאחר שרפרפתי על הצד האחורי שלו (חוק אוניברסלי: אף צד אחורי של ספר לא באמת משקף את הספר עצמו. מי אתם, כותבי הצד האחורי של הספרים??!?), התחלתי לקרוא.

התחלתי, ולא הרגשתי איך חולפת שעה, ולאחריה עוד שעה. המון דמויות, שלאחר מאה עמודים כבר הרגשתי כאילו הכרתי אותן כל חיי, את כולן: אלנה, לילה, כרמלה, אנצו, נינו, דון אקילה. העלילה מעניינת, צבעונית, זורמת ושוטפת בחוזקה, ואיכשהו אני לא מאמינה שהסופרת בדתה את כל העלילה - התיאור פשוט משכנע מדי. לא יכולתי להפסיק, ולאחר שסיימתי את הספר הרגשתי בבירור דבר אחד: כאילו הכנסתי את ראשי לזרם מים אדיר וכל הסיפור שטף אותי, בעבע וזרם, עד שלא משכתי חזרה את ראשי מתוך הנהר, מתוך אשד המילים המטורף הזה, שאי אפשר לעצור את הזרימה העוצמתית שלו.

פראנטה, בניגוד לסופרים אחרים ומעצבנים, לא מבזבזת כמעט תיאורים פיזיים או פסיכולוגיים על הדמויות, אולם יחד עם זאת היא מעניקה לך את ההרגשה שאת מכירה אותן היטב. סופרים רוסים, שיש להם המון זמן וסבלנות, מעניקים תיאורים מפורטים של דמויותיהם - מה הם עושים, איך הם נראים, מה הם חושבים, לאן הם הלכו, מה לבשה דודה של סבתא שלהם, איפה הם שמו את נעלי הבית ועוד המון זוטות, אבל הם לא מעניקים לך את ההרגשה שהדמויות הללו כבר מוכרות לך, שהן עומדות ממש אל מול עיניך. בספר הזה הכל מעניין: מעניין התיאור של השכונה, של האלימות, של ההבדל בתפקידים המגדריים; תיאור המעמדות; חלק מן ההיסטוריה של איטליה המשתקפת ברומאן; המצב הלשוני המרתק באיטליה; ההבדלים בין צפון איטליה לדרום איטליה. דרך אגב: קניתי לאחר מכן את הספר בשפת המקור, מתוך סקרנות לדעת איך זה מרגיש באיטלקית, וגם כי למה לעזאזל למדתי איטלקית ואני לא משתמשת בידע הזה??

בצורה מוזרה הרגשתי הזדהות עזה עם הדמויות, למרות שמדובר במקום אחר ובזמן אחר. כל כך קל היה לי להזדהות עם הרגשות, המצבים, הקשיים. קל היה לי להזדהות עם רגשי החברות והקנאה; קל היה להבין את קושי הלימוד בבית הספר, וקושי לימוד השפות בפרט; הפחד לא להיות טובה מספיק, מעניינת מספיק, יפה מספיק; אבל יותר מכל, הזדהיתי עם ההשראה שחווה אלנה מלילה. לי עצמי יש דמות כזו בחיי, שכאשר אני נמצאת בקרבתה שורה עליי מצב רוח אחר - המוח שלי מהיר יותר, ההבנה חדה יותר, ואני מרגישה באופן חד-משמעי, כי בין האינטליגנציה שלי לשלה - למרות שהיא יודעת הרבה יותר ממני - יש הקבלה ברורה, שיקרה לי מאוד.
ועכשיו, רבותיי, מילים גדולות ופלצניות: מדובר בספר יוצא דופן, מרתק וכזה שיהפוך לקלאסיקה. פראנטה מזכירה לי את נטליה גינצבורג, למרות השוני ביניהן: לשתיהן היכולת ליצור אינטימיות מיוחדת, כמעט משפחתית, ולמשוך אותך לתוך האינטימיות הזו, מבלי שתחוש בכך. הסופרים האיטלקים ככלל מתאפיינים בכתיבה דקה, ישירה, בלתי מתחכמת, ושקופה כזכוכית. אין להם צורך להסתיר, אך גם אין להם צורך להתפשט. בקיצור, הרעש סביב הספר מוצדק לחלוטין, לכו תקראו אותו, זה האמ;לק העיקרי.

לסיום, אפיזודה:
ישבתי ברומא בחנות הספרים "לה פלטרינלי", ועלעלתי בדפיו של ספר כלשהו ששקלתי לקנות. לידי עמדו שתי נשים מבוגרות ונחמדות ששוחחו בלהט על ספרה של פראנטה: האחת המליצה לשנייה לקרוא אותו, אמרה שהוא נהדר, ואילו השנייה היססה. באמצע השיחה שלהן הרמתי את ראשי והתערבתי בחוצפה: "כן, הוא פשוט מעולה!" והממליצה אמרה, "הנה לך!!" והוסיפה בחיוך, "קראתי אותו בגמיעה!" (באיטלקית זה משהו כמו: "קראתי אותו כשאני שותה אותו!") ו-voila: לא רק אני שמתי לב לאופיו המימי, השוטף והסוער של הספר.

שאפו לכם ששרדתם את המגילה הזו!

אגב, היא קנתה את הספר בסוף ;)

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1