<mark>אונורה דה בלזק</mark> הוא הסופר החתום על העינוי הספרותי הגדול ביותר הזכור לי מימי התיכון: 'אבא גוריו'. היחיד מבין ספרי החובה לבגרות שנאלצתי, מטעמים של פיקוח נפש, לוותר על קריאתו עד תומו ולהסתפק בתקציר שלו. כמו "אבא גוריו", גם "סזאר בירוטו" מוגדר על כריכתו האחורית כ"אחת מפסגות ה'קומדיה האנושית' של בלזק". ובהתחשב בצחוקים הזכורים לי מאז, הכנתי את עצמי לספר קורע...

אז אולי התבגרתי קצת מאז ימי התיכון, או

עצוב לכתוב ביקורת לספר שאינו נגיש, הוצאת הקיבוץ המאוחד הפסיקה להדפיס את הספר. בדרכים עקלקלות (ובמזל), עותק הגיע לידיי.

הספר "זוהר ושקיעה של יצואנית צמרת" חותם את טרילוגיית "הקומדייה האנושית" של בלזק, לאחר שפורסם כספר ב-1847 (שלוש שנים לפני מות הסופר). הספר פורסם בהמשכים בעיתונות בשנות ה-40 של המאה ה-19 בצרפת.
הרומן מגלגל את קורותיהם של דמויות המופיעות בספרים קודמים ב"קומדיה האנושית"- לוסיאן ד

"עור היחמור" ("הקמיע"). מצרפתית- "La Peau de chagrin".
שם הספר בה מאגדה ("עור היחמור", המקובץ באגדה ידועה יותר של שארל פרו- "אימא אווזה").

הרומן פורסם בשנת 1831, לאחר עליית מלך חדש בצרפת ונפילת הלברליזם של המהפכה הצרפתית.
קורות רפאל ולנטין מתחילת בפן טראגי- הוא מצוי בבית-הימורים (פלה-רויאל), תוהה לגבי עתידו.
הוא צעיר, מלא אידאלים ותקווה, למרות היותו פושט רגל ומנושל ממשפחתו.
הרומן מחולק לאר

(La Comédie humaineLa) הקומדיה האנושית- הייתה סדרת ספרים מורליסטים (הכוללת מעל שבעים ספרים) שחיבר <mark>אונורה דה בלזק</mark>.
סזאר בירוטו התפרסם ב1837 במגזין le Figaro
בלזק הגה את הרעיון לכתוב גרסה עכשווית "לסוקרטס המודרני" כפי שאמר למאהבת שלו מאדאם הנסקה. ב"סזאר בירוטו" יש הפניה לספרים קודמים ב"קומדיה האנושית" – ז'אק בירוטו, אחיו הבכור של סזאר, שפנה לכמורה (גיבור הספר "הכומר מטור").
שלושת האחים גדלו בחוו

"סזאר בירוטו" מאת <mark>אונורה דה בלזק</mark>, בתרגומו מצויין של יהושע קנז, הוא אופציה לבריחה אל מקום אחר ולזמנים אחרים.
למרות זאת חשתי שאני מכיר את האנשים שעליהם כותב הסופר כי הספור מתאים לכל זמן וכמעט לכל מקום.
זהו סיפורה של הבורגנות בצרפת
אבל המתרחש כמו תמיד אצל אנשים המוכשר והערמומי מצליח והחלש סובל. ממש לא מפתיע!

סזאר בירוטו הוא מייצר תמרוקים (אנחנו בצרפת) ומצליח בכך רק שיש לו רעיון לייצור המ

"גבולות אושרנו, יקירי, יימצאו תמיד בין בהונות רגלינו לבין קרקפתנו, ויכולתנו הפנימית לחוש אותו היא אותה יכולת בין אם מחירו מיליון או מאה לואידורים".
באלזאק מספר כל יודע רומז פה שהכסף מנהל אותנו. ואנחנו כחברה מופעלים בידי הכסף. זו אובססיה, פולחן, העיסוק בכסף כמניע הקיום. וזה היה במאה ה 19. האם משהו השתנה מאז?

בואו נודה בכך ונסגור עניין, אנחנו אף פעם לא נצליח לתת להורים שלנו את מה שנתנו לנו. ההקר

הבוקר, בשעה 05:18, השתרבב לתוך השינה שלי הקול של ישעיהו ליבוביץ כשהוא אומר שצריך להתרגל לרעיון המהפכני שאישה גם היא אדם. זה לא היה חלום. זה ניגר מתוך הלפטופ שהיה מונח על הרצפה והחליט להשמיע שוב את הראיון ששמעתי אמש קצת לפני שהלכתי לישון. בזמן שאני מנסה להקיש סיסמאות כדי להפסיק את זה, האיש שניסה להמשיך לישון לידי התהפך תוך שהוא ממלמל "נו, תהרגי את זה" ואני, חרף היותי מנומנמת, מצאתי עצמי חושבת על הט

~מסעו של עצלן דרום אמריקני לעבר העמוד הבא בספר שהוא קורא (משל)~

היה היה עצלן חמוד למראה, החי על עץ ביער גשם כלשהו בדרום אמריקה. כל יום היה פותח את הבוקר בתנומה. בצהריים היה נם גם כן. ואיך אפשר שלא לקנח בערב גם כן באיזו תנומונת קטנה, ככה רגע אחד לפני התנומה הגדולה של הלילה?
יום אחד הגיע לידיו הספר הזה של בלזק. הסתקרן העצלן, ובין תנומה לתנומה, קרא בו בספר. קרא עמוד ראשון, נם. קרא עמוד שני, נם. ק

במסגרת שיעורי ספרות בכיתה י"א התבקשנו לקרוא את הספר "אבא גוריו". לאחר התקוממות רבתי של הכיתה על הקושי בקריאה, המורה נתנה הנחה: אפשר לדלג, כך היא אמרה, על כל חמישים העמודים הראשונים. הם סתם תיאורים, ואינם חשובים לסיפור. לי זה לא היה משנה. בקצב הקריאה שלי חמישים עמודים פחות או יותר כבר לא משנים. פשוט קראתי הכל. החברה הטובה שלי, לעומת זאת, התקוממה מאוד. מה זאת אומרת, היא אמרה, לאשר לדלג על עמודים סתם