ביקורת ספרותית על סיפורי הופמן מאת א.ת.א הופמן
ספר מעולה

---

קרה לכם פעם, אולי בילדות, שאמא, ידיד, או דוד אהוב לקח אתכם על הברכיים וסיפר לכם מעשייה נפלאה - והרושם שהיא הותירה בכם נשאר לזמן רב? ובכן, כך קרה לי עם הר הופמן. נתקלתי בו בספריה, פתחתי לתומי את הספר, ומתוכו הושטה לי ידו של ידיד, שהביט בי בחיוכו הטוב ואמר: "שבי, ידידתי היקרה, ואני אספר לך סיפור".

כך, בפשטות רבה, הופמן נוטל אותנו לעולם מרתק של סיפורים אגדתיים, קלאסיקה של סיפורים שהם קצת מצחיקים, קצת מפחידים, ותמיד נהדרים במלוא הקסם הגרמאני שלהם, ומשיב לנו את ההנאה הפלאית שיש לנו כאשר אנו קוראים ספר טוב באמת. סופרים רבים פותחים את ספריהם באיזו אמירה שנונה (12 כסאות), בשורה מסקרנת בעלת מצלול נהדר (לוליטה), במשפט בומבסטי שיהפוך לאחד המצוטטים ביותר (אנה קראנינה) במפולת של הומור (המדריך לטרמפיסט), או בקטיעת מהלך העניינים כדי להבריח אליהם מיד את הקורא (מישהו לרוץ איתו), וכו' וכו'. הכל כדי לשלהב את הקורא, לסקרן אותו, לרתק אותו, ובאופן כללי - הסופרים מפגיזים את הקורא במלוא כשרונם, העיקר שימשיך לקרוא. אבל ישנם גם סופרים מסוימים שאיבדו, במהלך הניסיונות כאלה, את היכולת הנדירה פשוט... לספר סיפור.

הספר הקטן הזה כולל שישה סיפורים קצרים. לא מזמן שמתי לב, שאצל ארבעת הסופרים האהובים עלי - גוגול, וכעת גם הופמן, צווייג וצ'אפק - יצירותיהם האהובות עלי יותר מכל אלה דווקא הסיפורים הקצרים. משום מה אלה תמיד מושכים אותי יותר. לדעתי, סיפור קצר מוצלח הוא לא פחות עוצמתי ובועט מאשר רומן עב כרס.

אגב, אני היחידה שרואה בין דמיון בסגנון כתיבתם של הופמן וגוגול? אני חושבת שהשניים האלה היו יכולים להיות חברים טובים. בסיפורים הקצרים שהם כתבו ישנה נגיעה באגדות עם, קסמים וכישופים, מוות, אהבה וטירוף הדעת, ותמיד - הומור חינני ביותר.

בקיצור, עוד ידיד נוסף למדף הספרים שלי. הדבר העצוב היחיד בידידים כאלה, הוא שאני נורא פוחדת ונורא רוצה לקרוא עוד ועוד מיצירותיהם. אבל מה אעשה כשאגלה שכבר קראתי את כל מה שהופמן אי פעם כתב? בררר - יש לי צמרמורת רק מהמחשבה.
ועוד משהו - האופרה של אופנבאך שנכתבה לפי סיפורי הופמן - מצויינת גם היא.


אתם עוד כאן? לכו לקרוא את הספר. דחוף. עכשיו. עכשיו!

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על סיפורי הופמן