“אם הביוגרפיה שלי הייתה צריכה להיכתב בידי מישהו הייתי רוצה שזה יהיה סטפן צוויג. קודם כל כיוון שהבחירה בו הייתה מסירה ממני את החשש הנורא שאשעמם אתכם, שכן הייתה בידיו היכולת להפוך גם חיים שגרתיים כשלי לספר מרתק בשל כתיבתו היפהפה והייחודית. אומנם סיפורה של מארי אנטואנט הוא מרתק מצד עצמו, אך כל קורא בעל ניסיון מכיר את תחושת ההחמצה של סיפור טוב שהוחרב בידי מספר גרוע. עם זאת, רבים הם המספרים הטובים ועל כן זוהי לא מעלתו העיקרית. כוחו הגדול של צוויג היא ביכולתו להיכנס לנבכי הנפש של גיבוריו, תהייה זו אישה ומלכה צרפתייה מהמאה ה-18, נערה נכה, עשירה ואומללה ("קוצר רוחו של הלב") או בחורה ענייה ופשוטה ("הנערה מהדואר"). הכוח הזה הוא מה שהופך את הספר ממסמך ביוגרפי מעניין לספר מרהיב. סטפן מתאר את אנטואנט הנערה, המלכה הזוהרת והאהובה ולבסוף המלכה השנואה והמושפלת כאילו היא אחת מן הדמויות יציר כפיו אשר מחשבותיה, מעלותיה וחסרונותיה פתוחים בפניו לרווחה.
חייה של מארי מורכבים ממספר תקופות: תחילה מתוארת ילדותה בחצר האוסטרית תחת חסותה של אמה הגדולה הקיסרית מריה תרזה, מלכה אחראית ושקולה אשר עקבה בדאגה אחר בתה עד למותה. בגיל 15 היא נישאה ללואי השישה-עשר ועברה בטקס חגיגי לחצר הצרפתית הזרה ולארמון ורסאי בהן בילתה שנים עליזות ונוצצות, הפכה לאייקון אופנה והצליחה לחמוק בשיטתיות מכל מה שריח של עול נודף ממנו. כשמאסה בהדר המנוכר של ורסאי עשתה טעות גורלית והקימה לעצמה פנינת טבע מבודדת בה העבירה ימים רבים הרחק מן המלך והחצר. לבסוף מגיעה שקיעה הדרגתית אך מהירה ואכזרית, לאחר שנים בהן גאוותה האוסטרית והאמונה שנבחרה לתפקיד מכוח עליון הביאו אותה לזלזל בכוחן של ההשמצות שהטיחו בה אויבי המלוכה, אשר בחרו בה כמטרה עדיפה על-פני המלך הלא מזיק. כשהבינה שהכתר הוא בעיקר תכשיט כבד ולא רק יפה, כבר היה מאוחר מידי כדי להציל את נפשה, אך דווקא בתוך הכאוס והמצור השילה מארי את גלימת האישה הבינונית והמפונקת ועטתה גלימת מלכות אמיתית. עד להתזתו, נישא ראשה בהדר ובגאון מעוררי הערכה.
הניתוחים הפסיכולוגים של צוויג נהדרים. את הבנת היחסים בין המלכה לבעלה המלך, אשר יצא לו שם של אדם טוב לב אך חלש אופי לעומת אשתו המקסימה והחזקה, הוא מבהיר ומנתח לאורו של פגם פיזיולוגי קטן והרה אסון ממנו סבל המלך ומנע בעדו לממש את הנישואים. מארי נאלצה לסבול את ניסיונותיו החוזרים ונשנים ולהיות עדה לבושה שאין נוראית ממנה לגבר. ההשפלה נמשכה לא פחות משבע שנים ארוכות והשמועה נפוצה בכל צרפת. השנים האלו היוו מכה אנושה לביטחון של המלך הצעיר ועיצבו בצורה בלתי הפיכה אתו יחסי הכוחות בינו לבין אשתו. לא פחות מכך עיצבה התקופה הזאת את מארי, אשר הפכה למלכה בגיל צעיר ובהיעדר בן-זוג ראוי לשמו וילדים לדאוג להם, חגגה ערב-ערב בתאוותנות של אשה צעירה ויפה. כך התקבעה תדמיתה כמלכה קלת דעת שאפשר לעניין אותה רק בהצעות לבידור או בשמלה חדשה, תדמית שקשה היה להשתחרר ממנה בהמשך. סטפן מזכיר את כישלון הנישואים לאורך כל הספר, ונותן לו, השתכנעתי שבצדק, משקל רב.
כאשר סטפן צוויג מגיע לחללים בחייה של מרי שאין לנו מידע עליהם, הוא נכנס לנעליה האפנתיות של המלכה האלגנטית בטבעיות גמורה (את נעליו הוא כבר חלץ בראשית הכתיבה), ומשלים אותם בניתוח משלו. כך למשל כשהוא נדרש לשאלה האם חבר האמת היחיד של המלכה, אשר עמד לצדה לאורך כל הדרך וסיכן את חייו למענה, היה גם מאהבה, הוא עונה על כך מן הזווית האנושית הרואה במרי קודם כל אשה, אשה הנשואה למלך חדל ישע שאין בכוחו להציע לה מגן מפני הידיים הרבות שתפסו וקרעו פיסה אחר פיסה מגלימתה, כבודה ולבסוף חייה. הגדולה היא בכך שהקורא מקבל תמונה מלאה ומפורטת שאת החלקים החסרים בה משלים אדם בעל נפש רגישה ואבחנה דקה, באופן כזה שעדיין מאפשר לשים את האצבע על הקו שמבדיל בין העובדות לפרשנות האישית.
ובעוד אני מנסה לנסח לי את הדברים תוך כדי קריאה, נוכחתי שסטפן הקדים אותי ועשה זאת כמובן טוב יותר: "במקום שמסתיים המחקר הצמוד בחומרה למראה-עיניים, מתחילה האומנות החופשית, המכונפת, של סקירת הנפש. במקום שנכשל מחקר כתבי-היד העתיקים, חייבת להתבצר הפסיכולוגיה, אשר אמיתותיה הקרובות לוודאיות, שהופקו בדרך ההיגיון, נכונות לעיתים יותר מהאמת הגלויה של התעודות והעובדות. אילו היו בידינו רק תעודותיה של ההיסטוריה, מה צרה, מה דלה, מה לוקה בחסר הייתה!... כשאין החומר מספיק להוכחה של נייר, עומדות אפשרויות בלתי מוגבלות לפני הפסיכולוג. לעולם ידע הרגש יותר על האדם, משיידעו עליו התעודות".
את הביוגרפיה שלי הייתי רוצה שיכתבו מתוך עמדה כזאת.
אבל בלי הגרדום, כן?”
