ביקורת ספרותית על יצירת המופת הנעלמה מאת אונורה דה בלזק
ספר מעולה

---

באמנות יש איזה קסם מיוחד, איזה מסתורין עמום שאופייני רק לה. אחד הדברים הנפלאים באמנות, היא שישנו קו דק בין האמנות לבין משהו שהוא איננו אמנות (וכיוון שהגבול הוא כל כך חמקמק, לא תמיד ברור לאנשים מהי אמנות אמיתית). אני להוטה אחרי סיפורים המספרים סיפורה של תמונה או של אמן. לדוגמה, אני אוהבת מאוד את "תמונתו של דוריאון גריי", וגם את "סיפורים פטרבורגיים" המופלאים של גוגול, שטומנים בחובם סיפור על אמן שנפל קרבן לאהבה, וסיפור נוסף על תמונה שטנית המביאה סוף רע על בני אדם.

אתחיל מהסוף - הסיפור השלישי בספרו של בלזק, "אדון קורנליוס" (בסך הכל שלושה סיפורים) מספר על שני אוהבים, בעל מרושע, מלך צרפת והכי חשוב – קמצן גדול שנזקפים לו לפחות חיי עשרה אנשים חפים מפשע, שהומתו כיוון שהאשים אותם בגניבה. בסוף הסיפור מתגלה מיהו הגנב האמיתי, באחיזת עיניים מחוכמת כפי שרק בלזק יכול לעולל. הסיפור השני, "הנערה שעיניה זהב" הוא סיפור הפכפך ומטיל אימה, סיפור אהבה בלתי שגרתי המתרחש בפאריס, בין דנדי פריסאי טיפוסי לבין נערה זרה, ששומרים את צעדיה מכל משמר. הסיפור הראשון, "יצירת המופת הנעלמה" מצטרף כעת גם הוא לרשימת סיפורי האמנות האהובים עליי. זהו סיפור על שני אמנים, שמורם הנערץ מספר להם על תמונה עליה הוא עובד מזה עשר שנים - האמן מצייר את קתרין לסקו, החצרונית היפה. איש מלבדו מעולם לא ראה אותה. שני האמנים מתענים בסקרנות לראות את התמונה הנפלאה. הסוף, שהוא פתאומי ומצמרר, הולם את סופה של גאונות אמיתית - גאונותו של הצייר וגאונותו של המחבר שמספר את סיפורו.

את בלזק סביר להניח שלא כולנו יאהבו. גם בספר הזה (בעיקר בסיפור השני), וגם ב"אבא גוריו" ישנם תיאורים שהם למיטיבי לכת, ועם זאת, מן ההומור של בלזק והעלילות הווירטואוזיות שלו לא יתעלמו גם אלה שמורגלים בקריאה קלה יותר. בקיצור, מומלץ.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על יצירת המופת הנעלמה