ביקורת ספרותית על והיום איננו כלה - ספריה לעם #408 מאת צ'ינגיס אייטמטוב
ספר טוב

---

סצנה אחת בספר, של ילד קטן כבן שלוש המתנגד לתספורתו הראשונה, העלתה לי זיכרון מלפני מספר שנים כאשר הוזמנתי לאירוע ה"חלאקה". חלאקה, מה? הייתה תגובתי המתפלאת, שכן הייתה זו לי הפעם הראשונה שהתוודעתי לאירוע שכזה. ידיד, שלו סיפרתי על ההזמנה, תיאר זאת, בשפתו הציורית, כברית מילה לבני שלוש רק שהפעם חותכים מהראש. ובירור קצר העלה כי המדובר בטקס תספורת לילדים בהגיעם לגיל שלוש והמהדרין אף נוהגים לערוך את ה"חלאקה" בהר מירון. עד מהרה עלתה השאלה של "כמה"? כמה נהוג להביא לאירוע שכזה. ולאור ההסבר על אופיו של המנהג השתעשעתי במחשבה של כמה כבר עולה תספורת לילדים.....בסופו של דבר התקיים האירוע המדובר באולם אירועים קטן ואת תפקיד ה"מוהל" מילאה הסבתא, ספרית במקצועה.

סצנת התספורת בספר היא אחת מיני זיכרונות רבים שגיבור הסיפור, ידיגיי, פועל מסילה כבן שישים, נזכר בהן עת הוא מוביל שיירת מסע הלוויה של חברו הוותיק, קזנגפ. עם היודע דבר מותו של חברו מזה כ-35 שנה, מחליט ידיגיי, באופן נחרץ, להביא את חברו לקבורה כהלכתה, זאת למורת רוחו של בנו של המנוח, שעבורו מסע הקבורה הוא מעמסה ויש להיפטר מההלוויה מהר ככל האפשר, ואם הדבר היה תלוי בו היה קובר את אביו כקבורת חמור. עימות בין דורי זה, בין הצעיר למבוגר, ממחיש במהרה את מפגש העולמות והערכים השזורים לאורך כל הספר בתחומים והיבטים שונים של החיים.

מסע ההלוויה יוצא לדרכו ואל ידיגיי מצטרפים בנו וחתנו של המנוח ובני לוויה נוספים. מסע אשר ימשך כיממה ובמהלכו נעבור דרך מנהרת זמן זיכרונותיו של ידיגיי, שנותיו בצומת קטן בערבות קזחסטן, והיכרותו עם האנשים אשר היו אבן דרך בחייו והשפיעו על השקפת עולמו. אחד מאותם אנשים היה קזנגפ אשר פגש ביידיגיי בשלהי מלחמת העולם השנייה, לאחר שחרורו של ידיגיי מהצבא עקב פציעה. פגישה אשר עתידה לקבוע את מהלך חייהם.

אדם חשוב נוסף בחייו של ידיגיי היה אבוטאליפ. אבוטאליפ היה אדם משכיל, קריאת ספרים וכתיבה היו לו כאוויר לנשימה וידיגיי רחש כבוד רב לאנשים מלומדים בעלי ידע רב, בשונה ממנו. דרך אבוטאליפ, התוודע ידיגיי לחשיבותם של כתיבת הזיכרונות ומחשבות הלב, זו למעשה הירושה הרוחנית שאדם יכול להשאיר לילדיו, ירושה שלא תזיק לאיש להבדיל מירושה חומרית הטומנת בחובה זרע של פורענות. ערך המשפחה בחיים היה חשוב מאוד לאבוטאליפ, וידיגיי שאב ממנו תובנות רבות מהקשר האמיץ שיש לו למשפחתו, אשר היוותה את מקור כוחו, ומשמעות חינוך ילדיו. לימים תעמוד לאבוטאליפ מחברת הזיכרונות לרועץ. סיפורו של אבוטאליפ הוא אחד הסיפורים היפים בספר, הממחיש גם את תחלואי השלטון הסובייטי.

מרתק לקרוא שדווקא במקום שכוח אל שאינו ראוי למגורי אדם, שהזמן בו כאילו עמד מלכת, והרכבות הן אולי הסממן היחיד לקשר חיצוני לעולם ולתזוזת גלגלי הזמן, צפים ועולים זיכרונות עמוסי התרחשויות. ואם לרגע נעבור במעבר חד לתקופתנו, עשרות שנים אחרי, לאחר שגלגלי הרכבות תפסו מהירות ועלו על מסילת דור ה-X, צברו תאוצה על פני מסילת דור ה-Y בואכה למסילת דור ה-Z ועוד דקה הספירה אולי תתחיל מהתחלה והרכבים האוטונומיים יכנסו לפעולה, כי כשהבינה המלאכותית צוברת תאוצה מי צריך רישיון נהיגה. ועם כל ההתפתחות הטכנולוגית המשמשת גם כראי להתפתחות החברה האנושית בכלל וחיי האדם בפרט, נדמה לעיתים כי קצב ההתקדמות הטכנולוגיה מהיר יותר מקצב ההתפתחות החברתית ועדיין קיימים חסמי שמרנות המעכבים אותה. הדבר בא לידי ביטוי בספר גם בסיפור של מעבורת החלל וההתייחסות החשדנית לתגלית הציוויליזציה החיצונית.

ובתוך כל מרוץ החיים, החיפוש אחר משמעות והצורך באיזון בין בית לעבודה, חבוי לו בתוכנו איזה ידיגיי קטן המגיח לעיתים וקורא - תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת! אך הרכבת כבר יצאה מזמן מהתחנה...

סיפור אנושי על אנשים פשוטים ומשמעות הערכים בחיים. סיפור על שינויים במרחב הזמן והמקום וכאלה גם שהאדם מבקש לעצמו והתמודדותו עמם. אין מנוס מהקבלות של ישן מפני חדש, ספינת מדבר מול ספינת על חלל. הסיפור לא היה אחיד ברמת העניין ואף לא הייתה מזיקה "תספורת" קלה. מקצבו די איטי ומיגע. זהו ספר שמחלחל לתודעה במנות קטנות שבין לבין גרם לי להפוגות קריאה אחרות. אך הסבלנות היא לעיתים מעלה והספר שווה קריאה.

» ביקורות נוספות של Tamas
» ביקורות נוספות על והיום איננו כלה - ספריה לעם #408