ביקורת ספרותית על יהודים ומילים מאת עמוס עוז
ספר טוב

---

"אוי ויי איז מיר!" אומרת אמא שלי, מבלי שתדע מילה ביידיש. הספר המקסים הזה מסביר לנו גם למה: יש לנו קו רצף, שושלת מילולית ארוכה, כתובה, מסובכת ומלאת הומור עצמי. זוהי מסה מרתקת, ומה שהופך את המסה לכל כך מעניינת היא נקודת מבט שלה. כתבו אותה שניים - אב ובת, סופר והסטוריונית. הספר משלב את התנ"ך, ההיסטוריה ואת הספרות היהודית הענפה, ומראה לנו כיצד ארון הספרים היהודי שמר על הגחלת לאורך מאות רבות בשנים, ואיך העם היהודי רחש תמיד כבוד בלתי נפוץ לספר, והיה מודע לכוחה של המילה הכתובה. נקודת המבט החילונית, אך גם האוהדת, מציעה מבט רענן ומפתיע על ההיסטוריה שלנו, על הרצף הטקסטואלי של עמנו. בין דפי הספר ניתן לראות גם כל מיני דברים שלא ידענו על היהדות, מהם שמוצאים חן בעינינו וכאלו פחות; אבל מבין הספר ניתן לראות את ייחודיותו של העם היהודי: ההומור, על עצמנו וגם על הדת, הסנטימנטליות, החוצפה, הפלפול התלמודי, והעצב הגדול.

מה שלי מאוד הציק בספר – אולי כי סתם בחוג לבלשנות עשו לי שטיפת מוח – זה שחסר בו הפן הבלשני. הספר הוא פשוט נהדר, אבל כשהוא עוסק בשפה העברית, ביידיש, לדינו, ארמית, והוא עצמו גם נכתב באנגלית - הספר היה יכול להיות אפילו טוב יותר לו גם דיבר קצת על אטימולוגיה, התפתחות השפות, סוציו בלשנות וכולי. כי עם, ולא חשוב עד כמה הוא משתדל שלא להיטמע ולהתבולל, תמיד מושפע מהעמים סביבו, כפי שגם כתוב בספר עצמו. שפותיהם של היהודים, שגם בהן דנים בספר (ספר שהוא כל כך פילולוגי!) צריכות היו להיחקר בספר הזה, כי שפתו של אדם היא תמיד חלק מזהותו. הספר היה מושלם לו היו כותבים אותו שלושה: הסופר, ההיסטוריונית, ובלשן\ית.

ואני מוכרחה, מוכרחה לסיום לצטט:
"ואלוהים? אם הוא קיים, הוא חייב להיות יהודי. אם הוא יהודי, ודאי שהוא מבין קצת לדינו או יידיש. אם הוא מבין קצת לדינו או יידיש, ודאי שהוא ידע מה לומר אם איזה לץ עלוב מקזבלנקה או מווילנה, מירושלים או מניו יורק, ילעיג עליו בשנינותו. האָט ער גזאָגט! אז אמר! אז מה?! מה אכפת לי? – ימשוך אלוהים בכתפיו."

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על יהודים ומילים