“האנשים בעולם מתחלקים לשני סוגים בקשר לשואה: אלה שמכריחים את עצמם לקרוא שואה, ואלה שמפחדים מזה ולא ינסו אף פעם. אני מאלה שמשתייכים לסוג הראשון ומנסים להטיף לסוג השני (רק אם הוא מקשיב כמובן, אחרת אין טעם).
אני חושבת שכמו כל דבר שקשה בהתחלה וככל שעושים אותו יותר כך הוא נעשה קל, כך גם העניין בלקרוא שואה. גם בפעם המאה שאני עושה את זה זה עדיין מזעזע אותי. מאמינים? גם אותי זה מזעזע.
זה מה שצריך לקרות.

יש ספרים שאנחנו קוראים בשביל להעביר איתם את הזמן, יש ספרים שאנחנו קוראים כדי ללמוד כל מיני דברים, יש ספרים שאנחנו קוראים בשביל לברוח, ויש ספרים שאנחנו קוראים בשביל לזכור.

כאן כותבת מומו, דור שלישי בארץ ודור רביעי לשואה.
במשפחה עם שורשים בשואה הסיפורים עוברים מדור לדור. התשוקה לידע לגבי מה שקרה שם, הבכי בתשעה באב ובעשרה בטבת, האתר של יד ושם שמוכר לנו היטב. סבתא רבא שלי, שהייתה ניצולת שואה, נפטרה לפני בערך שבע שנים. אני מכירה את הסיפור שלה גם אם היא לא סיפרה לי אותו באופן אישי. גם שמעתי עדים אחרים.
תמיד כשמדברים על השואה אני חושבת על האחים הקטנים שלי, שכשיגדלו מספיק כדי לשמוע ולעכל לצערי כבר לא יהיה להם ממי לשמוע סיפור עדות ב"לייב". גם הילדים שלי, שיגדלו בדור אחר לחלוטין ממה שאני גדלתי בו, לא ישמעו עדות חיה אף פעם. זה יהיה דור שבו אין עדים חיים להעביר את הסיפורים, ואני מניחה שמכחישי השואה רק ילכו ויתרבו. נכון שתמיד יש קלטות והסרטות ומכתבים ותמונות, אבל דבר מזה לא משתווה לעדות חיה.

בעיניי יש ערך גדול מאוד לקריאה על השואה. לקרוא על השואה כדי ללמוד ולדעת יותר עליה, ודבר חשוב לא פחות - להנגיש את הנושא ללב. לא אמרתי שזה יהיה קל. לאף אחד זה לא קל. אבא שלי בוכה לפעמים כשהוא קורא ספרי שואה. אבל זה לא-קל וחשוב, ואני מאמינה שאם "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" - אנחנו חייבים לקרוא על השואה.

את הספר הזה פגשתי כששוב התלוננתי לאבא שלי שאין לי מה לקרוא. אבא, כמו תמיד, שמח על ההזדמנות להנחיל לי תרבות, הציע לי כמה ספרים. "מוזלמאן" היה היחיד עם דפים מצהיבים, ריח של היסטוריה וכריכה ירוקה וישנה כזאת. אחרי ששמעתי את הסיפור של דֹב שילנסקי (שכתב את הספר) פתחתי את הכריכה והתחלתי לקרוא.

"המוזלמאנים היו יצורי אנוש תשושי כוח שלא צלחו עוד לעבודה וגורלם נחרץ למוות - בחניקה, בשריפה, ברעב או בכבשן - מאחר שלא יכלו עוד להביא תועלת לרייך הגרמני.
המוני המוזלמאנים וגורלם, וכן כל המתואר בספר זה אינו פרי דמיון. חלק מהמאורעות חזיתי במו עיניי ועל היתר שמעתי מפי עדי ראיה בהיותי כלוא בגיטו ובמחנות מוות ובשוטטי בשליחות המחתרת העברית הלוחמת במחנות העקורים, שהיו פזורים על פני אירופה בתום מלחמת העולם השניה.
רוב השמות הנזכרים בספר נכונים הם, מחוץ לשמות הגיבורים. את שמותיהם של אלה שיניתי, כי האודים המוצלים אינם רוצים לגלות ברבים את מכאובם האישי, הכוסס בנשמותיהם כרעל."
- הערת המחבר בסוף הספר

דֹב שילנסקי מצליח לצייר במדויק את הקו שמפריד בין היאוש לתקווה בנפשם של יושבי הגטאות והמחנות. את היאוש העמוק, שאין הרבה מה לעשות נגדו, החשיבה שהכל כבר נגמר, שאם אלו החיים אז לא שווה לחיות. את התקווה, שלמרות הכל ולמרות שהחיים כל כך נוראיים עכשיו, אולי הם כן ינצלו, אולי הם כן יזכו להקים משפחה חדשה וללדת ילדים חדשים ולראות בתקומת מדינת היהודים.
הספר הזה מקיף כמעט כל נושא בשואה - גטאות, הברחות, ניסויים, מחנות, מרד והתקוממות, דילמת היודנראט והקאפוס, סיפורי אהבה טרגדיים, השחרור וסוף המלחמה, החיים בארץ ישראל, הסכם השילומים ועוד כל כך הרבה.

הדמויות שמופיעות בו אמינות מאוד. גם אם הן מופיעות רק לפרק אחד או לשניים הן נשארות איתך גם הרבה אחר כך, ואתה יודע שלכל אחת מהן יש סיפור שלם, אלא שהסופר בחר להתמקד רק בחלק אחד שלו. אסתר הקאפו, לדוגמא, מופיעה במשך שני פרקים בלבד ולמרות זאת היא אחת הדמויות הטובות בספר בעיניי.
לדֹב שילנסקי יש שפה כל כך ציורית שלאורך כל הספר הצלחתי ממש לדמיין את הסיטואציות שתוארו. הסיפור מחליף כל כך הרבה נקודות מבט במהלך הקריאה, אבל לרגע אחד לא שאלתי את עצמי על מי מדובר כרגע. תמיד זה היה ברור, כל הסיפורים-בתוך-הסיפורים שהיו שם.
אני חייבת להגיד גם שהסוף תפס אותי לא מוכנה בכלל. הוא היה מעולה וזה כזה כיף שככה נגמר הספר.

"השואה מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית שלנו. לקעקוע הזה יש יותר מאלף פנים, והשנים המתרחקות מגדר המחנות לא מחלידות לרגע את המחט המקעקעת."
- רוני סומק

הביקורת הזאת מוקדשת למיכל. את כבר יודעת למה ♡”