עדיין לא עברה חצי שנה מאז שיצאתי מההדרכה ואני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת.
יותר מהכל, אני מתגעגעת לחניכות. לקשר הקרוב איתן, לידיעה מה עובר עליהן - כל אחת ואחת - השבוע. לתזכורות לעצמי לברר איך היה הניתוח של אחיה של זאת ואיך היה המבחן באנגלית של ההיא, זה שהתכוננו אליו יחד. מתגעגעת לדפיקות בדלת כשהייתי חולה, לחיוך הענק שהן הביאו לי, לחיפוש אחר מה שיקדם כל אחת. לשיחות האישיות והשבטיות איתן, לתמימות הפשוטה שלהן. בכלל, לפשטות. לקבלה הכל כך גדולה שלהן לכולם.
מתגעגעת גם לחולצתנועה, לתחושה שמילאה אותי כל הזמן, להרגשה שאני משקיעה את כל כולי בשביל אחרים. מתגעגעת לישב"צים, לקשר הכל כך צפוף עם הקומונרית, לצוות, לחשיבה המשותפת על איך מקדמים את הסניף. מתגעגעת ללימוד בשבתות, ללמד תנ"ך בצורה שהיא שונה מהרגיל, בצורה בה הן בוחרות לבוא ללמוד. אני מתגעגעת לטיולים, למחנות, לצחוקים, לעלילות יהוקפץ שהלכו והשתכללו, לסיסמאות, לחשיבה כל הזמן. לדחיפה של עצמי אל האתגר.
אני רוצה להרגיש שוב את האור שמילא אותי, ששאב אותי, שנתן לי כוחות בימים חשוכים. לידיעה הזאת, שגם כשהרגשתי כלום ידעתי שבשביל מישהי שם אני כל העולם, אני הכל. למרחב הפעולה הכל כך גדול הזה שניתן לי, לתחושה שאיתן אני יכולה להכל. מתגעגעת ללהיות חלק מהסניף, חלק מהחניכות, חלק מהצוות. מתגעגעת כל כך, שלפעמים כשהגעגוע הזה פורץ לי ללב הוא אשכרה כואב. מתגעגעת כל כך לשיפוץ של עצמי בשבילן, לדיוק המושלם בכל דבר, לבדוק כל רגש, כל תחושה, כל אהבה, כל מעשה - לדייק להכי מדויק שיש ורק אז להגיע אליהן עם זה.
אני יודעת שזו תקופה שאני לא אשכח לעולם, כי היא נתנה לי כל כך הרבה. חלק גדול כל כך ממה שאני היום לא היה אותו הדבר אם לא הייתי חלק מהסניף שלי, שהוא באמת באמת מיוחד! אני יודעת גם שכל מה שזה הביא איתו לא ייעלם - התחושות, הרגשות, כל מה שזה לימד אותי, מה שזה בנה בי לאורך כל שלוש השנים האלה.
אז למרות שאמא והחברות והמחנכת שלי כולן צחקו על זה שאני צריכה לעזוב כבר את הסניף כי הוא תופס מקום גדול מדי בחיים שלי - אני שמחה שזה קרה. ושזה תפס מקום כזה גדול בחיים שלי.
~~~
הספר הזה הזכיר לי את התקופה הזאת. הוא גרם לי לראות את עצמי בשרה - להבין את התחושה של לחיות את הילדים שעוברים לך בידיים. את הנתינה והחשיבה האינסופיות.
שרה מדהימה. היא מצליחה לשנות, היא מצליחה לגעת. גם בילדים, אבל גם בי. אני לא בנאדם שבוכה הרבה בכלל, אבל היה שם קטע שזה פשוט פירק אותי לגורמים ומיררתי בבכי. זה ספר שמחזיר אותך לטוב של עצמך. לאמונה חזרה באנושות. להאמין בכל אחד שהוא טוב גם אם הוא לא נראה כזה.
חיפשתי ציטוטים כמו תמיד ולא מצאתי. זה מסוג הספרים האלה שאי אפשר לקחת ציטוט ולהגיד, הי, תראו, מצאתי קטע יפה. כי חייבים לקחת את כל הספר, את כל העלילה. להראות כמה חנה התקדמה וכמה בראיין, ג'אמי ורופוס כבר מקבלים אותה ואיך היא לא אוכלת יותר בארון. כי הכתיבה לא מיוחדת או סופר יפה, אבל העלילה, ההתרחשות - מדהימה.
שמעתי פעם מישהי שאומרת שלא כל "מחנך" הוא "איש חינוך". יש הבדל בין להיות מחנך בהגדרה ובתכל'ס להתנהל בלי לב או להקדיש רק קצת ממנו לאנשים שאיתם אתה עובד, ובין לעבוד ללא תואר אבל לתת את כל הנשמה שלך בשביל מישהו שצריך אותך בשביל שתאמין בו.
ומארי מק'ראקן יודעת לחנך. היא יודעת לגשת ללב של חנה, וללב של ברייאן, של רופוס ושל ג'אמי. היא יודעת איך לרכוש את אמונם ומתוך השפה שלהם לעזור להם. היא נותנת את כל הנשמה שלה לילדים האלה.
למה כתבתי עליו ביקורת עכשיו למרות שסיימתי לקרוא אותו לפני חודשיים פלוס מינוס?
כי רק עכשיו מצאתי בעצמי מספיק מילים לתאר מה אני מרגישה לגביו, וכשמדקרות הכאב של הגעגוע לסניף הגיעו נזכרתי גם בו.
יש בו חמלה, אהבה, נתינה בלי גבולות - ואולי זה מה שהופך אותו לכל כך טוב. זה שהוא גורם לך גם להיות כזה, לאהוב ולתת עד הסוף.
זו הסיבה שנזכרתי פתאום בהדרכה. כי שם הרגשתי שאהבתי ונתתי עד הסוף. לפחות השתדלתי.
הביקורת הזאת מוקדשת לפפר, שנתנה לי את הספר הזה במתנה (!), וגרמה לי להיזכר שהבטחתי שאני אקרא אותו. תודה עצומה לך, יקירה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
