“זה כמו להיות עם החברים הכי טובים ולעבור חוויות נוראיות; לכעוס, לריב, להתרצות, לפייס, להתפייס. זה כמו ספר טוב בערב שבת עם פוך (בלי שוקו! חבל על הספר). זה כמו לפגוש מישהו אהוב אחרי שנים. זה כמו לאהוב.

מעולם לא תיארתי לעצמי שארצה (ואפילו אהנה) לקרוא בלילה ספר על רוחות רפאים, והנה זה קרה. אפילו נשארתי ערה עד שעה מאוחרת כמה פעמים כדי לגמור פרק. הכתיבה של סטראוד קולחת וקלילה, והדמויות שם אמינות מספיק כדי שנוכל להאמין להן. יש ביניהן אחווה כל כך חזקה, ידידות כזאת שתוכל להתגבר יחד על הכל גם אם מישהו טועה ומטעה את כולם, גם אם מישהו מכעיס, או עושה טעות איומה. גם אם מישהו בוחר בחירות מטומטמות, או שומר סודות (אעאע העמוד האחרוןןן. אל תציצו בו עכשיו, סקרנים שכמותכם! חכו בסבלנות). חברות שלמרות הכל, עוברת הכל יחד - לטוב ולרע.

ג'ורג' קבינס, אנתוני לוקווד ולוסי קרלייל מחברת א"ג (רק אני תהיתי מה מציינת הג'?) לוקווד ושות' יישארו בליבי לנצח.

ג'ורג', שתמיד הייתה לי תחושה שהוא מקופח בכל הקשור למשימות ה"כיפיות". הוא תמיד מוסר את המידע ללוקווד ולוסי, אבל אף פעם לא משתתף במשימה אמיתית, כזאת עם אקשן. הוא דמות מציקה במקצת - אף פעם לא מסודר, תמיד רוטן או מלגלג על אחרים. ולמרות זאת (ואולי בגלל זה), אני אוהבת אותו. כי הוא גמלוני ומלא ברצון טוב והוא מעט ילדותי אבל לא יותר מדי.

לוקווד, שטוב, כמובן שהתאהבתי. כי הוא לוקווד כזה. בכל מצב הוא נשאר נינוח ושליו, תמיד שוקל את המצב בקור רוח אבל לא נהיה רובוט חסר רגשות. הוא רגיש בדיוק במידה הנכונה ואמיץ מספיק כדי להיכנס לסכנות ולצחוק עליהן. (האסוציאציה: "אני בז לסכנה, אני צוחק ישר בפניה!")
מה שממש מתחשק לי זה לשפפ אותו עם לוסי, כי יש ביניהם יחסים מעולים והם פשוט חמודים יחד. אבל אם מישהו אי פעם יעשה את זה, הסדרה כל כך תיהרס. החברות התמימה הזאת שלהם, מין אחוות אחים שכזאת, תיעלם וג'ורג' יישאר מחוץ למשוואה.

ולוסי.. לוסי, שבספר הראשון לא סבלתי אותה ובספר השני מתתי עליה. לוסי, שצריכה לסבול את הכישרון שלה ולדבר עם יצורים מזוויעים. לוסי, העוקצנית, הרגישה לכולם (האהא תרתי משמע), הצלע הנשית בעסק.

לוקווד ושות' שייך לסוג הספרים האלה שהמבט של חברות שבאות לשאול ספר מעורר זעקה חלושה בלב שלי שאומרת "לאאא אל תגעו בווו אל תקחו דווקא אותווו אל תבחרו בוו מי יודע מה יקרה לו שם בבית שלכןןן". ואז, כשהן בוחרות בו, אני משאילה אותו (עם הרבה חששות) בכל זאת, כי די, יש גבול, וכי הן חברות שלי ואני צריכה לסמוך עליהן וכי עוד אנשים צריכים להכיר את הספר הזה. אז הן הולכות, לא לפני שהן מקבלות רשימה של מה אסור: אסור לאכול מעל הספר, אסור לשתות לידו, אסור לקפל פינות כדי לזכור איפה עצרת, אסור להפוך אותו פתוח, אסור לאפשר נגישות לילדים קטנים, אסור לקמט, לקרוע, לקשקש, לכתוב, להעביר, להרטיב, להחזיר הרוס.
בחיי, אני צריכה להדפיס את זה ולצרף לכל ספר מהספרים שלי.

שמתי לב בזמן האחרון שרוב מעשיי בשיעור מסתכמים בקשקושים על דף לבן; מילים של שירים, מילים שמצטלצלות יפה, ציורים קטנים. ברגע שהדף כבר לא לבן אני מכסה הכל בטיפקס ואז מקשקשת שוב בעט וחוזר חלילה.
זה גרם לי לחשוב איזה דבר גאוני זה מפת המחשבות.
עזבו את זה שהיא יכולה להירטב בקלות ואז הכל יימחק, שנצטרך להחליף אותה כל שבוע לערך והעט בטוח יאבד איפשהו בהררי הבלגן - זה יכול להיות מדהים. מפה של שולחן אוכל שעשויה מנייר רצף (מה שמחזיק כמעט כל אולפנה), מכוסה בניילון מפני נוזלים נשפכים, ואפשר לכתוב בה כל דבר שעולה על הדעת.. נשמע כל כך טוב.

עד כה הביקורת הייתה על הסדרה בכללותה.
אם לדבר רגע על הספר הזה ספציפית - הוא מפתיע, והחבורה האהובה הזאת מסתבכת עם פושעי העולם התחתון, השוק השחור, סוחרי שרידים וטקסים מאגיים עתיקים - וכמו תמיד, מצליחה לנצח
(וזה לא ילדותי שתמיד הטוב מנצח וגם אם כן זה לא אכפת לי, שינצחו תמיד, שתמיד יישארו יחד. לא צריכה טוויסטים מפתיעים או מיתות משונות, רק לקרוא אותם שוב). והם מתבגרים קצת, ולומדים להביע אמון אחד בשני יותר מאי פעם, וסופסוף יש להם חשיפה והם מוזמנים למסיבה של סוכנות פיטס. והם מתפרסמים ופוגשים דמויות חשובות והסוכנות משגשגת תודה לאל.
יש בספר הזה הרבה פגמים: השלישייה (ג'ורג', לוסי ולוקווד) נותרים ללא משפחה בגיל צעיר וזה לא מעיב עליהם באף צורה, הם רואים כל יום מראות מזוויעים ולא חולמים אפילו סיוט אחד, ועוד הרבה דברים שכשחושבים עליהם זה מציק.
הספר הזה לא מושלם, אבל הוא מצליח לגעת, להיות מפלט מושלם מהעולם ומשיעורי מתמטיקה ופשוט להיות ספר כיפי.
זה ספר חורף. ספר ילדות. ספר אימה לא מאיים. כתיבה מעולה. דמויות נפלאות. ספר ששווה כל דקה.

מישהו יודע איפה משיגים את השלישי?

ציטוטים:
"ידעתי שהיינו צריכים לבוא ברכבת התחתית. טוב, עכשיו אין מה לעשות. אתה בטוח שהכנסת את החולצה יפה למכנסיים, ג'ורג'?"
"אל תדאג כל כך. אפילו צחצחתי שיניים."
"בחיי שעשית מאמץ. טוב, הנה, יוצאים. כולם - להתנהג יפה."

"את נראית נהדר, לוס. את נראית כאילו נולדת לזה. אל תקפצי ככה לאחור; כמעט דקרת בישבן את האישה שמאחורייך."
"אוי, לא, באמת?"
"ואל תסתובבי כל כך מהר. כמעט חתכת את המלצר הזה לשניים."
"בקיצור, אל תזוזי בכלל - זו עצתי לך."”

“אני כותב את הביקורת הזו מנקודת המבט שלי כקורא בוגר, כך שלא תקראו מה לדעתי ילדים בגיל היעד של הספר הזה יחשבו, זה לא ממש מעניין אותי. נהניתי למדי מטרילוגיית ברטימאוס וגם הספר הראשון בסדרה, גרם המדרגות הצורח, היה לא רע. משום כך אני נאלץ לומר שהתאכזבתי מהספר הזה.
הכתיבה עדיין שוטפת ומהנה, כמו בספר הראשון, והמחבר מצליח שוב ליצור תחושה של מתח. הדמויות עדיין חביבות לגילן, לא עמוקות מדי אבל גם לא שטוחות כמו קרטון. למרות גילן יש להן עבר, שאיפות ומטרות. יש גם תחושה של מסוימת של התקדמות שלנו בהבנת המציאות, למראות שההתקדמות איטית.
עם זאת, אפילו שבהתחשבות בדמוגרפיית כיתות הביניים אליה הספר הזה מיועד קשה לצפות לעומק גדול במיוחד מהעלילה, אני חושב שהמחבר מעט זילזל בקהל היעד שלו ולא עשה את המאמץ הקטן שנדרש. היפוך התפקידים בעולם, שבו הצעירים מאוד הם היחידים היכולים להגן על האוכלוסייה, מצריך מראש השהייה די רצינית של חוש הספקנות הטבעי, אבל בספר הראשון זה עבד. הקושי נעשה בלתי סביר כאשר המחבר אינו טורח להצדיק את אירועי המפתח. מצד אחד, הגיבורים מצליחים להיכשל במשימות הפשוטות ביותר. מצד שני התוכניות הפשטניות להפליא שלהם מצליחות לעבוד ללא פגם. מצד אחד, הם נלחמים בכוח חזק שקשה מאוד אפילו להתייצב מולו. מצד שני, הם מצליחים להתגבר עליו בצורה הפשוטה ביותר. תכנון, זהירות ושיטתיות, שהיו כל כך חשובים בספר הראשון, פתאום נעלמים בספר השני. אולי המחבר מצפה שקהל היעד שלו לא ישים לב, ואולי הוא אפילו צודק, אבל עלי זה לא עובד הפעם.

האם אני אקרא את הספר הבא בסדרה במידה ויצא בעברית? סביר להניח שכן. הספר מסתיים בנקודה די מותחת ואני סקרן לאן זה יכול ללכת. אבל אני לא עוצר את נשימתי ולספר הזה אני נותן 2 מתוך 5.”