ביקורת ספרותית על אלנטריס מאת ברנדון סנדרסון
ספר מעולה

---

אני עושה שירות השנה בשכונה בדרום תל אביב. יש פה בניינים מתפוררים, סמטאות שחורות מלכלוך, וילונות עשויים סדינים וגרפיטי גס. הרבה מה לצלם. הילדים מסתובבים בכל שעה ובכל מקום; מסיעים אחד את השני על אופניים, משחקים כדורגל, מטפסים בגן שעשועים, מרביצים אחד לשני. בניגוד לקלישאות אין פה משטרה כל דקה ודי בטוח פה בלילה, ובכל זאת אנשים כל הזמן שואלים אותי איך אני לא מפחדת. בכל פעם שמישהו שואל אותי את זה אני רוצה להגיד לו שאני כן. אני מפחדת על העתיד של חניכים שלי, על ההווה שלהם ולפעמים גם על העבר. מפחדת שהם יתייאשו מנסיונות שלא הצליחו, שיגררו אחרי אנשים שיורידו אותם למטה, שהחלומות שלהם יישארו קבורים לנצח, שהם יפלו באמצע הדרך.
אני רוצה להסביר לו גם - השכונה היא הרבה יותר מעוני ואלימות או אוסף פחונים. יש פה גיבורי על שנאבקים ביומיום, גאוות יחידה מטורפת, משחקי כדורגל בכל שעה ביום, מסיבות כל שישי. יש פה מקום לגדול ולהתפתח, להוביל ולראות שינויים. לעבוד קשה ולחלום בגדול.

כשאני חולמת על השכונה בעוד עשר שנים היא נקייה, צבעונית ושמחה. ילדים שמטפחים חלומות יגורו בבתים משופצים עם גינות גדולות. ברחוב יצעדו אנשים גאים ומחויכים, כאלה שעמוד השדרה שלהם הזדקף. קבוצת הכדורגל תייצג את המדינה בתחרויות בחו"ל. יהיו לפחות שמונים אחוזים של גיוס לצה"ל - בעיקר ליחידות קרביות - ועוד ארבעים אחוזים של גיוס למשטרה. מהשכונה יצאו מנהיגים, רופאים, הייטקיסטים, מוזיקאים, מהנדסים, מחנכים ואומנים שייצרו דרכים חדשות ויאירו את העולם כולו.

ברנדון סנדרסון כותב מצוין. אי אפשר לצפות את הכיוונים שהסיפור מתפתח אליהם, אבל כשקורים דברים הם נראים הכי הגיוניים. הדמויות בנויות מעולה - סריני שהיא זקופה, חזקה ונהדרת. הראתן, שהדרך שהוא עובר עם האמונה שלו ראויה להערכה. דילאף, שהצליח לגרום לי לסלידה של ממש. ראודן האופטימי חסר התקנה, שגרם לי להתאהב בו. אנשי החצר - רואיאל הזקן והחביב, קאיאן מקום המבטחים התמידי, טלראי השחצן, שודן העדין, נשות החצר המדוכאות. ואנשי אלנטריס - גלדון הפסימי, קרטה האמיצה והחכמה, סאולין החייל הנאמן, מארשי, מאארה, שאור, אאנדן.

הספר הזה עוסק בשינוי. הוא לא מנסה להבין למה אלנטריס נחרבה או למה אפשר ליצור קסם רק בעיר עצמה. במקום זה הוא עוסק בדמויות וביכולת שלהן לקום ולשנות את גורלן. הוא שואל האם זה אפשרי בכלל, ועונה לעצמו שכֵּן. סריני שמנסה לגרום לנשות החצר ללחום ולעמוד על שלהן. הראתן (ודילאף) שמנסה להמיר את דתם של תושבי ארלון. שודן, רואיאל, אאונדל - שמנסים להפוך את השלטון למעט טוב יותר.
ראודן.

עשר שנים אחרי שהייתה עיר האלים, אלנטריס מתרסקת ומתכסה ברפש. ברחוב יש כנופיות שהורגות בשביל מזון ואלנטרים עצובים שחיים לבדם. עד שראודן מושלך לעיר וטוען שאפשר לאהוב את החיים בעיר, אף אחד לא חושב בכלל על האפשרות. עם החיוך הטוב שלו, העיניים הבוערות והלב המאמין בטוב של בני האדם, הוא סולל דרך חדשה עבור תושבי העיר. האנשים פה לא חייבים להיות צל של עצמם. אפשר לחיות באלנטריס ולמצוא משמעות. אפשר לקחת את הגורל הרע הזה - להיזרק לתוך עיר מקוללת מלאה במוטרפים ושבורים - ולהפוך אותו למשהו קביל. אפשר ליצור חברה מתוקנת גם במקום הכי גרוע. אפשר לחיות בשכונה ולטפח חלומות. אפשר להתגייס לצה"ל ואפילו למשטרה. אפשר לחלום על חיים חיים בחוץ, תמיד אפשר, אבל אפשר לבחור לחיות חיים טובים בפנים. אפשר לתקן את המעוות. אפשר לנקות את הרפש ולישון במקום נקי. אפשר להיות מאושרים וגאים במקום שבו אתה גר. אפשר לתקן את אלנטריס. אפשר לתקן את השכונה.

» ביקורות נוספות של מוּמוּ
» ביקורות נוספות על אלנטריס