פתח דבר
אֶלָנטְרִיס הייתה יפהפייה פעם. היא כונתה עיר האלים: מקום של כוח, זוהר וקסם. אלה שביקרו בה
מספרים כי האבנים עצמן בהקו באור פנימי, וכי העיר הכילה פלאים קסומים שלא יתוארו. בלילה זרחה
אלנטריס כמו מדורת כסף ענקית, ונראתה אף למרחקים אדירים.
אך על כל תפארתה של אלנטריס, תושביה היו מפוארים ממנה. עם שיערם הלבן הבוהק, ועורם הכסוף,
המתכתי כמעט, בני אלנטריס זהרו כמו העיר העצמה. האגדות מספרות כי היו בני-אלמוות, או קרובים
לכך. גופותיהם החלימו במהירות, וחוננו בכוח, חדות עין ומהירות אדירים. הם היו מסוגלים לבצע קסמים
בהינף יד; והאנשים זרמו לאלנטריס מכל רחבי אוֹפֶּלוֹן, על מנת לזכות ברפואות, מזון וידע אלנטריים.
האלנטרים היו אלים.
וכל אחד יכול היה להפוך לאלנטרי.
זה נקרא השָאוֹד. השינוי. הוא הכה באקראי – בדרך כלל בשעות הלילה המסתוריות, בהן החיים האטו
ממהלכם ונחו. השאוד יכול היה לקחת קבצן, בעל מלאכה, אציל, או לוחם. בבואו, חייו של בר המזל
הסתיימו והחלו מחדש; הוא היה נפטר מהמציאות השגרתית עד כה, ועובר לאלנטריס. אלנטריס שבה היה
חי באושר, מושל בחוכמה וזוכה לסגידה לנצח.
הנצח הגיע לקצו לפני עשר שנים.
חלק ראשון: צלה של אלנטריס
פרק 1
רָאוֹדֶן נסיך אָרֶלוֹן התעורר מוקדם בבוקר, מבלי לדעת שהוא ארור לנצח נצחים. ראודן התיישב, עדיין
ישנוני, ומצמץ בעיניו לנוכח אורו הרך של הבוקר. מחלונות המרפסת הפתוחים יכול היה לראות את העיר
האדירה אלנטריס, חומותיה המוצקות מטילות צל עמוק על העיר הקטנה יותר, קַאֶיי, בה חי ראודן.
חומותיה של אלנטריס היו גבוהות להדהים, אך ראודן ראה את גגות המגדלים השחורים שהתנשאו
מאחוריהן, צריחיהם השבורים מרמזים על הפאר האבוד הנח בפנים.
העיר הנטושה נראתה אפלה מהרגיל. ראודן בהה בה לרגע והסב את מבטו. לא ניתן היה להתעלם
מחומותיה העצומות של אלנטריס, על אף מאמציהם הניכרים של תושבי קאיי. מכאיב להיזכר ביופייה של
העיר, לתהות כיצד, לפני עשר שנים, הפכה ברכת השאוד לקללה...
ראודן נד בראשו ויצא מהמיטה. האוויר היה חם יחסית לשעה המוקדמת; הוא לא חש כל צינה בעודו
לובש את גלימתו ומושך בחוט הפעמון ליד מיטתו, להודיע שהוא מעוניין בארוחת בוקר.
גם זה היה מוזר. הוא היה רעב –רעב מאוד. כמעט גווע. הוא מעולם לא אהב ארוחות בוקר גדולות, אך
הבוקר מצא שהוא מחכה בחוסר סבלנות לסעודה המתקרבת. לבסוף, החליט לשלוח מישהו לבדוק מדוע
לוקח כל-כך הרבה זמן.
"אַייֵן?" קרא בחדר החשוך.
לא הייתה תשובה. ראודן קימט קלות את מצחו לנוכח היעדרו של הסֶאוֹן. איפה איין יכול להיות?
ראודן נעמד על רגליו, ובתוך כך נח מבטו שוב על אלנטריס. בהשוואה לעיר הגדולה שבצלה נחה, קאיי
נראתה כמו כפר חסר חשיבות. אלנטריס. מסה אדירה, שחורה כהובנה – לא עוד עיר אמיתית, אלא גוויית
עיר. ראודן נרעד קלות.
נשמעה נקישה על הדלת.
"סוף-סוף", אמר ראודן, וניגש לפתוח את הדלת. אֶלָאוֹ הזקנה עמדה בחוץ ובידיה מגש פירות ולחם
חם.
המגש החליק מאצבעותיה של המשרתת ההמומה כאשר ראודן ניסה לקבלו, ונפל לקרקע בקול
התרסקות. ראודן קפא. צלצולו המתכתי של המגש הדהד בפרוזדור, השקט בשעה זו של הבוקר.
"דוֹמי הרחום!" לחשה אלאו, עיניה מבועתות וידיה הרוטטות לופתות את המדליון הקוֹרָאתי על
צווארה.
ראודן הושיט את ידו, אך המשרתת פסעה לאחור ברעד, מועדת על מלון קטן בחפזונה להימלט.
"מה?" שאל ראודן. ואז ראה את ידו. המראה שנסתר מעיניו בצללי החדר החשוך נגלה כעת, לאורה
המרצד של המנורה בפרוזדור.
ראודן הסתובב, מסלק מדרכו פריטי ריהוט, ומיהר בצעד כושל לעבר המראה הארוכה שבחדרו. אור
השחר התגבר כעת, ואפשר לו לראות את הבבואה שהשיבה לו מבט. בבואתו של זר.
עיניו הכחולות לא השתנו, אם כי היו קרועות באימה. שיערו, לעומת זאת, הפך מחום כגוון החול
לאפור דהוי. העור היה החלק הגרוע מכל. הפנים במראה היו מכוסות בטלאים שחורים חולניים, כמו
חבורות כהות. משמעותם של הכתמים הייתה אחת ויחידה.
השאוד הכה בו.
שערי העיר אלנטריס נסגרו מאחוריו בקול הדהוד, שסופיותו הכתה אותו בהלם. ראודן קרס כנגדם,
מחשבותיו עדיין קהות מאירועי היום.
נדמה שזיכרונותיו השתייכו לאדם אחר. אביו, המלך אָיאַדוֹן, לא הישיר מבט לעיניו של ראודן בעוד
הוא מצווה על הכוהנים להכין את בנו ולהשליכו לתוך אלנטריס. הדבר נעשה בזריזות ובשקט; איאדון לא
יכול היה להרשות לעצמו לחשוף כי נסיך הכתר היה אלנטרי. לפני עשר שנים, השאוד היה עושה את
ראודן לאל. כעת, במקום להפוך את בני האדם ליצורים שמימיים וכסופי עור, הוא הפך אותם למפלצות
חולניות.
ראודן נד בראשו באי-אמון. השאוד היה אירוע שקרה לאנשים אחרים – אנשים מרוחקים. אנשים שהיו
ראויים לקללה. לא לנסיך הכתר של ארלון. לא לראודן.
העיר אלנטריס נפרשה לפניו. על חומותיה הגבוהות ניצבו עמדות שמירה וחיילים – שתפקידם לא היה
לדאוג שאויבים יוותרו מחוץ לעיר, אלא לוודא כי תושביה יישארו בתוכה. מאז הרֶאוֹד, כל אדם בו פגע
השאוד הושלך להירקב בתוך אלנטריס; העיר החרבה הפכה לקבר מפואר עבור אלה שגופיהם שכחו כיצד
למות.
ראודן זכר כיצד עמד על החומות הללו, מביט מטה על תושביה המבעיתים של אלנטריס, ממש כפי
שהשומרים הביטו עכשיו בו. העיר נראתה אז מרוחקת, למרות שעמד ממש על גבולה החיצוני. הוא תהה
אז, באופן מופשט, מה תהיה ההרגשה ללכת ברחובות המושחרים.
הוא יגלה בקרוב.
ראודן דחף לרגע את השערים, כאילו ניסה לעבור ביניהם, לטהר את גופו מהנגע. הוא הרכין את ראשו
ופלט גניחה שקטה. הוא חש רצון להתכרבל על המרצפות המזוהמות ולהמתין עד שיקיץ מהחלום. אך הוא
ידע שלעולם לא יתעורר. הכוהנים אמרו שהסיוט לא יסתיים לעולם.
בכל זאת, משהו בתוכו האיץ בו להתקדם. הוא ידע שעליו להישאר בתנועה – הוא חשש שפשוט יוותר
אם יעצור. השאוד הרס את גופו. הוא לא ירשה לו להרוס גם את נפשו.
וכך - כשגאוותו משמשת כמגן מייאוש, יגון וחשוב מכל, רחמים עצמיים – ראודן זקף את ראשו
והישיר מבט לעיני האבדון.
בעבר, כאשר עמד ראודן על חומות אלנטריס והשפיל את מבטו – תרתי משמע – אל תושביה, הוא
ראה את הטינופת המכסה את העיר. כעת הוא עמד בתוכה.
כל משטח – החל מקירות הבניינים וכלה בסדקים הרבים במרצפות – היה מצופה בקרום של לכלוך.
החומר החלקלק והשמנוני השפיע באופן דומה על כל צבע באלנטריס, והעניק לכולם גוון אחיד ומדכא –
צבע בו התמזגו שחור קודר עם גווני ירוק וחום של ביבים.
בפעם ההיא, ראודן ראה כמה מתושבי העיר. כעת גם שמע אותם. כתריסר אלנטרים שכבו בתפזורת על
המרצפות המבאישות בחצר. רבים ישבו בחוסר אכפתיות, או בחוסר מודעות, בשלוליות מים כהים
שנותרו מהסופה בלילה. והם גנחו. רובם היו די שקטים, ממלמלים לעצמם או מייבבים בכאב עלום
כלשהו. לעומת זאת, אישה אחת בחלק המרוחק של הכיכר צרחה בקול מלא סבל טהור. היא השתתקה
כעבור רגע, כשכוחה או האוויר בריאותיה אזלו.
רובם עטו סחבות – מלבושים כהים ורפויים, מזוהמים כרחובות עצמם. עם זאת, במבט מקרוב זיהה
ראודן את מלבושם. הוא השפיל את מבטו אל תכריכי הקבורה הלבנים שעטה. אלה היו ארוכים וגולשים,
כמו סרטים שנתפרו יחד כדי ליצור גלימה רפויה. הפשתן על רגליו וזרועותיו כבר התלכלך במקומות
בהם נגע בשערים ובעמודי האבן. ראודן הניח שבקרוב לא ניתן יהיה להבדיל בינם ובין בגדיהם של יתר
האלנטרים.
זה מה שאהפוך אליו, חשב ראודן. התהליך כבר החל. בתוך כמה שבועות אהיה לא יותר מגופה עלובה,
גופה מייבבת בפינה.
תנועה קלה מצדה השני של החצר הסיחה את תשומת לבו של ראודן מרחמיו העצמיים. כמה אלנטרים
כרעו בפתח דלת מוצל שעמד מולו. הוא התקשה להבחין בפרטי הדמויות המוצללות, אך נדמה היה כי הם
ממתינים לדבר-מה. הוא יכול היה לחוש במבטיהם הנחים עליו.
ראודן הרים את ידו על-מנת לסוכך על עיניו, ורק אז נזכר בסל המכוסה הקטן שבידו. הסל הכיל את
המנחה הקוֹרָאתית הטקסית עבור המתים המשולחים אל העולם הבא – או במקרה שלו, אל אלנטריס. הסל
הכיל כיכר לחם, כמה קלחי ירק דקים, חופן דגנים ומיכל קטן של יין. מנחות רגילות היו גדולות בהרבה,
אך אפילו לקורבן השאוד חייבים להעניק משהו.
ראודן הסתכל שוב בדמויות שבפתח הדלת, מוחו מתמלא בשמועות ששמע בחוץ – סיפורים בדבר
אלימותם של האלנטרים. הדמויות המוצלות עדיין לא נעו, אך בחנו אותו באופן מטריד.
ראודן נשם נשימה עמוקה, פסע צעד הצידה, והחל ללכת לאורך החומות לעבר צדה המזרחי של החצר.
הדמויות עדיין צפו בו, כמדומה, אך לא הלכו בעקבותיו. כעבור רגע כבר לא ראה מבעד לדלת, ושנייה
לאחר מכן נכנס בבטחה לאחד הרחובות הצדדיים.
ראודן פלט את האוויר מריאותיו. הוא חש שהצליח להימלט ממשהו, אם כי לא ידע ממה. כעבור כמה
רגעים היה משוכנע שאיש לא בא בעקבותיו, וחש מטופש על שנבהל. עד כה לא ראה דבר שאישש את
השמועות על אלנטריס. ראודן נד בראשו והמשיך ללכת.
הצחנה כמעט והיממה אותו. הרפש המצוי בכל הדיף ריח רקוב ומעופש, שהזכיר פטרייה גוועת. הריח
הטריד את ראודן במידה כזו שכמעט ודרך על גופו המעוות של אדם זקן שהשתופף ליד קיר. האיש גנח
באורח מעורר חמלה, והושיט אליו זרוע כחושה. ראודן הביט בו, וחש צינה פתאומית. ה'זקן' היה בן לא
יותר משש-עשרה. עורו המפויח של היצור היה כהה ומוכתם, אך פניו היו פני ילד, לא גבר. ראודן פסע
צעד לאחור מבלי משים.
דומה שהנער הבין כי ההזדמנות תיעלם בקרוב. הוא הושיט זרוע בכוח פתאומי ומיואש. "אוכל?" מלמל
בפה שמחצית משיניו חסרות. "בבקשה?"
אז צנחה הזרוע באפיסת כוחות, והגוף שוב נפל כנגד קיר האבן הצונן. בו בזמן, עיניו המשיכו להביט
בראודן: עיניים עגומות ומלאות כאב. ראודן ראה בעבר קבצנים בערים החיצוניות, ומן הסתם הולך שולל
כמה פעמים בידי שרלטנים. אך הנער הזה לא העמיד פנים.
ראודן שלח יד, שלף את כיכר הלחם מתוך המנחה הטקסית והושיט אותה לנער. חוסר האמון שהופיע
על פניו של הנער היה, באופן כלשהו, מטריד יותר מהייאוש שכיסה אותן קודם לכן. היצור הזה ויתר על
כל תקווה לפני זמן רב; קרוב לוודאי שהתחנן לנדבה מתוך הרגל ולא מתוך ציפייה לתמורה.
ראודן הותיר מאחוריו את הנער, פנה והמשיך ללכת במורד רחוב קטן. הוא קיווה שהעיר תהפוך
מחרידה פחות ככל שהתרחק מהחצר המרכזית – בהנחה, אולי, שהלכלוך נבע מהשימוש התכוף יחסית
באזור. הוא טעה; הסמטה הייתה מכוסה באותה כמות זוהמה שכיסתה את החצר, אם לא יותר מכך.
קול חבטה עמום נשמע מאחוריו. ראודן הסתובב בהפתעה. קבוצת דמויות אפלוליות עמדה סמוך לפתח
הרחוב הצדדי, משתופפת סביב עצם כלשהו שנח על הקרקע. הקבצן. ראודן צפה ברעד בחמשת הגברים
טורפים את הלחם, מתקוטטים בינם ובין עצמם ומתעלמים מקריאותיו הנואשות של הנער. לבסוף, אחד
הבאים - נרגז בבירור - הנחית אלה מאולתרת על ראשו של הנער, בקול פצפוץ שהדהד בסמטה הצרה.
הגברים סיימו את הלחם, ואז פנו להביט בראודן. הוא צעד לאחור בחשש; ככל הנראה, הוא נחפז מדי
להניח שלא עקבו אחריו. חמשת הגברים התקדמו באיטיות, וראודן פנה על עקבותיו והחל לרוץ. מאחוריו
נשמעו קולות מרדף. ראודן מיהר קדימה בפחד – כנסיך, מעולם לא נאלץ לעשות כן בעבר. הוא רץ
כמטורף, מצפה לקוצר נשימה או לדקירת כאב בצדו, כפי שקרה לו בדרך כלל בעקבות מאמץ יתר. הם
לא הופיעו. במקום זאת, הוא החל לחוש עייף עד אימה; הוא ידע כי חולשה זו תתמוטט אותו בקרוב.
התחושה הייתה מייסרת – כאילו כוח החיים זלג ממנו לאטו.
בייאושו, ראודן השליך את סל המנחות מעבר לראשו. התנועה המגושמת ערערה את שיווי משקלו,
והוא מעד על חריץ בלתי נראה במרצפות. הדילוג המסורבל הסתיים בתוך תלולית עץ נרקב. העץ –
שייתכן והיה פעם ערימת ארגזים – חרק בקול רטוב ובלם את נפילתו.
ראודן התיישב במהירות. הפגיעה גרמה לעיסת העץ להתפזר לכל אורך הסמטה הלחה. אך תוקפיו
איבדו את עניינם בו. חמשת הגברים כרעו ברפש המכסה את הרחוב, אוספים ירקות וגרעינים פזורים
מהמרצפות ומתוך השלוליות הכהות. ראודן חש את קיבתו מתהפכת כאשר העביר אחד הגברים אצבע
לאורך סדק, גירד מתוכו חופן כהה שהכיל יותר טיט מתירס, ותחב את הגוש כולו לבין שפתיו הלהוטות.
ריר דלוח זלג במורד סנטרו, מטפטף מפה שהזכיר סיר בוץ מבעבע על כירה.
אחד הגברים הבחין בראודן הצופה בהם. היצור נהם, מושיט ידו לעבר האלה שלצדו, שכמעט ונשכחה
ממנו. ראודן חיפש בקדחתנות אחר כלי נשק, ומצא פיסת עץ מעט פחות רקובה מחברותיה. הוא הרים את
נשקו בידיים מהוססות וניסה להשרות אווירת סכנה.
הבריון נעצר. רגע לאחר מכן, קריאת חדווה מאחוריו משכה את תשומת לבו: אחד האחרים מצא את
נאד היין הזעיר. המאבק שהתחולל לאחר מכן השכיח מהגברים לחלוטין את ראודן, ככל הנראה. החמישה
נעלמו במהרה – ארבעה מהם רודפים אחר האחד שהצליח, למזלו או בטיפשותו, להסתלק מהמקום ובידו
המשקה היקר.
ראודן התיישב על החורבות, המום. זה מה שאהפוך אליו...
"נראה שהם שכחו ממך, סוּל", העיר קול.
ראודן קפץ והביט לעבר מקור הקול. במרחק מה משם, היה שרוע בעצלתיים על המדרגות גבר,
שראשו החלק והקירח הבהיק באור הבוקר. לא היה ספק כי הוא אלנטרי, אך לפני השינוי בוודאי היה בן
לגזע אחר – לא מארלון, כמו ראודן. על עורו של האיש התנוססו הכתמים השחורים האופייניים לשאוד,
אך הטלאים שלא נפגעו לא היו חיוורים, אלא חומים כהים.
ראודן נדרך לנוכח הסכנה האפשרית, אך האיש לא הראה כל סימן לתוקפנות הפראית או לניוון החלוש
בהם הבחין ראודן אצל האחרים. האיש היה גבוה ומוצק, בעל ידיים רחבות ועיניים חודרות, קבועות
בפנים כהות. הוא בחן את ראודן בהבעה מהורהרת.
ראודן פלט אנחת רווחה. "לא משנה מי אתה, אני שמח לראות אותך. התחלתי לחשוב שכולם כאן
גוססים או מטורפים."
"אנחנו לא יכולים לגסוס", השיב האיש בנחרה. "אנחנו כבר מתים. קוֹלוֹ?"
"קולו". המילה הזרה הייתה מוכרת באופן מעורפל, ממש כמו המבטא החזק בו דיבר האיש. "אתה לא
מארלון?"
האיש נד בראשו. "אני גָלַדוֹן, מהרפובליקה הריבונית של דוּלָאדֶל. לאחרונה אני מאלנטריס, ארץ
הטינופת, הטירוף והאבדון הנצחי. נעים מאוד".
"דולאדל?" אמר ראודן. "אבל השאוד פוגע רק באנשי ארלון". הוא התרומם, הבריש מעליו פיסות עץ
בשלבי ריקבון שונים והתכווץ לנוכח הכאב בבהונו הפצועה. הוא היה מכוסה לכלוך, וצחנתה הגולמית
של אלנטריס נדפה כעת גם ממנו.
"דולאדל היא מדינה מעורבת, סוּל. אָרֶלים, פִיוֹרְדים, טֶאוֹדים – תמצא שם הכל. אני – "
ראודן קילל חרש, קוטע את האיש.
גלדון הרים גבה. "מה יש, סול? נתקע לך שבב במקום הלא נכון? אין הרבה מקומות נכונים בשביל
שבב, אני מניח".
"הבוהן שלי!" אמר ראודן, צולע על המרצפות החלקלקות. "משהו לא בסדר אתה – היא נפצעה
כשנפלתי, אבל הכאב לא דועך".
גלדון נד בראשו בצער. "ברוך הבא לאלנטריס, סול. אתה מת – הגוף שלך לא מתקן את עצמו כמו
שצריך".
"מה?" ראודן צנח בחבטה על הקרקע, ליד המדרגות עליהן ישב גלדון. הבוהן המשיכה לכאוב באותה
עוצמה כברגע בו נפגעה.
"כל כאב, סול", לחש גלדון. "כל חתך, כל שריטה, כל חבורה, כל מכה – הם יישארו עד שתשתגע
מרוב סבל. כפי שאמרתי, ברוך הבא לאלנטריס".
"איך אתם עומדים בכך?" שאל ראודן, מעסה את בהונו. הפעולה לא עזרה. זו הייתה כזו פציעה קטנה
וחסרת חשיבות, אך הוא נאלץ להיאבק בדמעות הכאב שאיימו לזלוג מעיניו.
"אנחנו לא עומדים בכך. או שמאוד זהירים, או שגומרים כמו הרוּלוֹס שראית בחצר".
"בחצר... אידוֹס דומי!" ראודן קם על רגליו ודידה לעבר החצר. הוא מצא את הנער הקבצן באותו
מקום, ליד פתח הסמטה. הוא עדיין חי... במובן מסוים.
עיניו של הנער בהו בריקנות באוויר, אישוניו רוטטים. שפתיו נעו דומם, מבלי לפלוט קול. צווארו של
הנער רוסק לחלוטין, כשבצדו פצע גדול בתוכו נראו חוליות וגרון. הנער ניסה לשווא לנשום דרך הבשר
המרוטש.
לפתע, בהונו של ראודן לא נדמתה גרועה כל-כך. "אידוס דומי..." לחש, מפנה את ראשו, קיבתו
מתהפכת. הוא נאחז בצד הבניין לייצב את עצמו והרכין את ראשו, מנסה להימנע מלתרום תוספת לזוהמה
שעל המרצפות.
"אין הרבה מה לעשות בשבילו", אמר גלדון בנימה עניינית, כורע לצד הקבצן.
"איך...?" פתח ראודן, ועצר כשקיבתו שוב איימה לבגוד בו. הוא התיישב בקול נתז בתוך הרפש
והמשיך לדבר, לאחר כמה נשימות עמוקות. "כמה זמן הוא יחיה כך?"
"אתה עדיין לא מבין, סול", אמר גלדון, וקולו בעל המבטא היה עצוב. "הוא מת – כולנו מתים. לכן
אנחנו כאן. קולו? הנער יישאר כך לנצח. אחרי הכל, זהו פרק הזמן הממוצע לקללה נצחית".
"לא נוכל לעזור לו כלל?"
גלדון משך בכתפיו. "נוכל לנסות לשרוף אותו, בהנחה שנצליח להבעיר אש. גופיהם של אלנטרים ככל
הנראה בוערים טוב יותר מאלה של אנשים רגילים, ויש שחושבים שזה המוות ההולם עבורנו".
"ו..." אמר ראודן, עדיין לא מסוגל להביט בנער. "ואם נעשה זאת, מה יקרה לו – לנשמתו?"
"אין לו נשמה", אמר גלדון. "לפחות, כך אומרים הכוהנים. קוראתים, דרתים, יסקרים – כולם אומרים
אותו הדבר. אנחנו ארורים".
"לא ענית על השאלה. האם הכאב ייפסק אם נשרוף אותו?"
גלדון השפיל את מבטו אל הנער. לבסוף הסתפק במשיכת כתפיים. "יש שאומרים שאם שורפים אותנו,
או כורתים את ראשנו, או עושים כל דבר שהורס את הגוף לחלוטין, אנחנו פשוט מפסיקים להתקיים. יש
אחרים שאומרים שהכאב ממשיך – שאנחנו נהפכים לכאב. הם חושבים שנרחף ללא מחשבה, ולא נרגיש
דבר מלבד ייסורים. אף אחת מהאפשרויות לא מוצאת חן בעיני, אז אני פשוט מנסה להישאר בחתיכה
אחת. קולו?"
"כן", לחש ראודן. "אני קולו". הוא הסתובב, אוזר סוף-סוף אומץ להביט בנער הפצוע. נדמה היה
שהפצע העצום משיב לו מבט. דם זלג מהפצע באיטיות – נדמה שהנוזל פשוט נח בורידים, כמו מים
עומדים בבריכה.
בתחושת צינה פתאומית, ראודן הושיט את ידו ומישש את חזהו. "אין לי דופק", הבין לראשונה.
גלדון הביט בראודן כאילו פלט כרגע הצהרה מטומטמת לחלוטין. "סול, אתה מת. קולו?"
הם לא שרפו את הנער. לא היו להם האמצעים הדרושים להצתת אש, ומלבד זאת, גלדון אסר על כך.
"אנחנו לא יכולים להחליט עבורו. מה אם באמת אין לו נשמה? מה אם הוא יפסיק להתקיים כשנשרוף את
גופו? עבור רבים, עדיף להתקיים בכאב מאשר לא להתקיים כלל."
וכך הם עזבו את הנער במקום בו נפל. גלדון לא הקדיש לעניין מחשבה שנייה, וראודן הלך בעקבותיו
משום שלא הצליח לחשוב על שום דבר אחר לעשותו - אם כי חש את כאב האשמה בעוצמה רבה אף יותר
מהכאב בבהונו.
ברור היה כי לגלדון לא אכפת אם ראודן פוסע בעקבותיו, הולך לכיוון אחר, או עומד ובוהה בנקודה
מעניינת של לכלוך על הקיר. הגבר המגודל והכהה חזר בדרך ממנה בא, חולף על פני גוף גונח מזדמן
בביוב, גבו מופנה אל ראודן באדישות מוחלטת.
ראודן ניסה להכניס סדר במחשבותיו בעודו צופה בדולאדי הצועד. הוא חונך לחיים של פוליטיקה;
שנים של הכנה הטביעו בו את היכולת לבצע החלטות מהירות. הוא עשה זאת באותו רגע. הוא החליט
לבטוח בגלדון.
משהו בדולאדי עורר חיבה מיידית. ראודן מצא תכונה זו נעימה ביותר, למרות שהסתתרה תחת שכבת
פסימיות עבה כמו הרפש על הקרקע. לא הייתה זו רק צלילותו של גלדון, לא רק גישתו הנינוחה. ראודן
ראה את עיניו של האיש כאשר הביט בילד הסובל. גלדון טען שהוא מקבל את הבלתי-נמנע, אך חש צער
על שעליו לעשות כן.
הדולאדי שב למרבצו הקודם על המדרגות והתיישב. ראודן נשם נשימה החלטית ונעמד בציפייה מול
האיש.
גלדון הרים את עיניו. "מה?"
ראודן השתופף על הקרקע סמוך למדרגות. "אני זקוק לעזרתך, גלדון", אמר.
גלדון פלט נחרה. "אתה נמצא באלנטריס, סול. אין כזה דבר, עזרה. הדברים היחידים שתמצא כאן הם
כאב, שיגעון, והרבה מאוד רפש."
"אתה כמעט נשמע כאילו אתה מאמין בכך."
"אתה פונה לאדם הלא נכון, סול."
"אתה האדם היחיד שפגשתי כאן שלא היה חסר הכרה ולא ניסה לתקוף אותי", אמר ראודן. "מעשיך
משכנעים אותי יותר מדבריך."
"אולי לא ניסיתי לפגוע בך פשוט כי אני יודע שאין לך דבר שאפשר לקחת."
"אני לא מאמין לך."
גלדון משך בכתפיו, כמבקש להבהיר "לא אכפת לי במה אתה מאמין" ופנה ממנו. הוא חזר להישען על
צד הבניין ועצם את עיניו.
"אתה רעב, גלדון?" שאל ראודן חרש.
עיניו של האיש נפקחו לרווחה.
"פעם תהיתי מתי המלך מאכיל את האלנטרים", הרהר ראודן בקול. "מעולם לא שמעתי על משלוחי
אספקה לעיר, אך תמיד הנחתי שהם קיימים. אחרי הכל, חשבתי, האלנטרים נותרים בחיים. מעולם לא
הבנתי. אם אנשי העיר הזאת יכולים להתקיים ללא דופק, קרוב לוודאי שהם מסוגלים להתקיים ללא מזון.
כמובן שזה לא אומר שהרעב נעלם. גוועתי ברעב כשהתעוררתי הבוקר. אני עדיין גווע. מהמבט בעיניהם
של אלה שתקפו אותי, אני מניח שהרעב רק מחמיר."
ראודן הושיט יד מתחת לגלימת הטקס המוכתמת ושלף עצם דק, מרים אותו כדי להראותו לגלדון. פיסת
בשר מיובש. עיניו של גלדון נפערו, וארשת פניו השתנתה משעמום לעניין. בעיניו עמד ניצוץ – שמץ
מאותה פראות אותה ראה ראודן מוקדם יותר בקרב הגברים התוקפניים. הוא שלט בה טוב יותר, אך היא
עדיין הייתה שם. ראודן הבין לפתע כמה הסתכן כשסמך על הרושם הראשוני שהותיר עליו הדולאדי.
"מאיפה זה הגיע?" שאל גלדון לאיטו.
"זה נפל מהסל שלי בזמן שהכוהנים הובילו אותי הנה. תחבתי אותו בחגורה. אתה מעוניין בו או לא?"
לרגע, גלדון לא השיב. "מדוע אתה חושב שלא אתקוף אותך ופשוט אקח את זה בכוח?" זו לא הייתה
הצהרה תיאורטית; ראודן ראה כי חלק מנפשו של גלדון אכן שקל נתיב פעולה כזה. נותר רק לקבוע מה
גודלו של אותו חלק.
"קראת לי 'סול', גלדון. איך תוכל להרוג אדם אותו כינית חבר?"
גלדון ישב, מרותק לפיסת הבשר הקטנה. שובל דק של ריר נזל מזווית פיו, מבלי שישים לב. הוא נשא
את עיניו אל ראודן, שעצבנותו הלכה וגברה. משהו ניצת בגלדון כשהצטלבו מבטיהם, והמתח נשבר.
הדולאדי פלט לפתע צחוק עמוק ומהדהד. "אתה מבין דולאדית, סול?"
"רק כמה מילים", אמר ראודן בצניעות.
"מלומד? מנחה נאה הגיעה היום לאלנטריס! בסדר, רולו ערמומי שכמוך, מה אתה רוצה?"
"שלושים יום", אמר ראודן. "אתה תכיר לי את העיר ותספר לי את כל מה שאתה יודע, במשך שלושים
יום."
"שלושים יום? סול, אתה קָאיַאנה."
ראודן התחיל להשיב את הבשר לחגורתו. "למיטב הבנתי", אמר, "האוכל היחיד שמגיע לכאן נכנס עם
התושבים החדשים. אתם בוודאי די רעבים פה, עם כל-כך מעט מנחות וכל-כך הרבה פיות להאכיל. אפשר
לחשוב שהרעב יכול כמעט להטריף את דעתך."
"עשרים יום", אמר גלדון, מפגין שוב משהו מנחישותו הקודמת.
"שלושים, גלדון. אם אתה לא תעזור לי, מישהו אחר יעזור."
גלדון חרק לרגע בשיניו. "רוּלוֹ", מלמל, ואז הושיט את ידו. "שלושים יום. למרבה המזל, לא תכננתי
אף נסיעה ארוכה בחודש הקרוב".
ראודן צחק והשליך אליו את הבשר.
גלדון חטף אותו. אז נעצר, למרות שידו כבר זינקה מוכנית לעבר פיו. הוא הכניס את הבשר לכיסו
בתנועה זהירה, ונעמד. "אז איך לקרוא לך?"
ראודן השתהה לרגע. מן הסתם עדיף שאיש לא יידע שאני בן מלוכה, בינתיים. "'סול' בסדר גמור
לטעמי."
גלדון צחקק. "חובב פרטיות, אני מבין. טוב, בוא נלך. הגיע הזמן לסיור המורחב."
פרק 2
סָרִינִי ירדה מהספינה וגילתה שהיא אלמנה. החדשות היו מזעזעות, כמובן, אך לא נוראות כפי שהיו
יכולות להיות. למעשה, כאשר עזבה סריני את מולדתה, היא וראודן היו מאורסים בלבד. היא הניחה
שממלכת ארלון תמתין להגעתה לפני קיום החתונה. במקום ממנו באה, לכל הפחות, היה מקובל כי שני
בני הזוג יהיו נוכחים בעת נישואיהם.
"הסעיף ההוא בחוזה הנישואין מעולם לא מצא חן בעיניי, גברתי", אמר המלווה של סריני – כדור אור
בגודל מלון שריחף לצדה.
סריני טפפה ברגלה ברוגז בעודה צופה בסבלים מעמיסים את מטענה על כרכרה. חוזה הנישואים היה
מסמך מפלצתי בן חמישים עמודים, ואחד מתנאיו הרבים קבע כי הנישואים ייכנסו לתוקף משפטי אם היא
או ארוסה ימותו לפני החתונה עצמה.
"זה סעיף נפוץ למדי, אָשִי", אמרה. "כך הברית הכרוכה בנישואין פוליטיים לא מופרת אם קורה משהו
לאחד הצדדים. מעולם לא ראיתי אותו מופעל."
"עד היום", השיב כדור האור, הוגה כל מילה בקפידה בקולו העמוק.
"עד היום", הודתה סריני. "איך הייתי אמורה לדעת שהנסיך ראודן לא ישרוד חמישה ימים בזמן
שחצינו את ים פִיוֹרְדֶן?" היא נעצרה וקימטה את מצחה במחשבה. "צטט את הסעיף, אשי. עלי לדעת
בדיוק מה הוא אומר".
"'והיה ואחד מבני הזוג הנזכר לעיל נקרא לשוב הביתה אל דומי הרחום לפני מועד החתונה שנקבע'",
אמר אשי, "'ייחשבו האירוסין כנישואין מכל היבט משפטי וחברתי'".
"אין פה הרבה מרחב לתמרון, נכון?"
"חוששני שלא, גברתי".
סריני הזעיפה את פניה בפיזור נפש. היא שילבה את זרועותיה וטפחה על לחיה באצבעה, צופה
בסבלים. גבר גבוה וכחוש ניהל את העבודה בעיניים משועממות והבעה של קבלת הדין. האיש, חצרן
ארלי בשם קֶטוֹל, היה קבלת הפנים היחידה אותה המלך איאדון מצא לנכון לשלוח לה. קטול הוא אשר
"הודיע לה בצער" שארוסה "נפטר ממחלה בלתי צפויה" בעת מסעה. הוא הכריז זאת באותה נימה שטוחה
וחסרת עניין בה נתן הוראות לסבלים.
"אז", הבהירה סריני, "מבחינת החוק, כעת אני נסיכת ארלון".
"נכון מאוד, גברתי".
"ואלמנתו של אדם שמעולם לא פגשתי".
"שוב נכון".
סריני נדה בראשה. "אבא הולך להתגלגל מצחוק כשיישמע על זה. הוא לעולם לא ישכח זאת".
אשי פעם קלות ברוגז. "גברתי, המלך לעולם לא יקל ראש באירוע עגום שכזה. אין ספק שמותו של
הנסיך ראודן גרם אבל עמוק למשפחת המלוכה של ארלון".
"כן. כזה אבל, למעשה, שהם אפילו לא יכלו לטרוח לבוא ולפגוש את בתם החדשה".
"אולי המלך איאדון היה מגיע בעצמו אם היה זוכה בהתראה מספקת על בואך..."
סריני הזעיפה פנים, אך בדבריו של הסאון היה צדק מסוים. הופעתה המוקדמת, כמה ימים לפני טקס
החתונה המרכזי, נועדה להיות הפתעה שלפני החתונה עבור הנסיך ראודן. היא רצתה לבלות בחברתו
לפחות כמה ימים לבד ובפרטיות. אך הסודיות בה הגיעה פעלה נגדה.
"אמור לי, אשי", אמרה. "מהי תקופת ההמתנה המקובלת בארלון בין מותו של אדם לבין קבורתו?"
"אני לא בטוח, גברתי", הודה אשי. "עזבתי את ארלון לפני זמן רב, וחייתי פה לזמן קצר כל-כך עד
שאיני יכול לזכור את הפרטים. עם זאת, מחקריי מגלים כי המנהגים הארליים דומים ברובם למנהגי
ארצך".
סריני הנהנה, ואז אותתה למשרתו של המלך איאדון.
"כן, גברתי?" שאל קטול בנימה עצלה.
"האם נערכת אשכבה לנסיך?" שאלה סריני.
"כן, גברתי", השיב המשרת. "מחוץ לכנסייה הקוראתית. הקבורה תתקיים הערב".
"אני רוצה ללכת לראות את הארון".
קטול השתהה לרגע. "אה... הוד מלכותו ביקש להתכבד בנוכחותך בהקדם האפשרי..."
"אז לא אבלה הרבה זמן באוהל האבלים", אמרה סריני ופסעה לעבר הכרכרה.
סריני בחנה את אוהל האבלים השוקק במבט ביקורתי, בעודה ממתינה לקטול ולכמה מהסבלים שיפלסו
לה דרך לארון הקבורה. היא נאלצה להודות שהכל נעשה ללא דופי – הפרחים, המנחות, הכוהנים
הקוראתים המתפללים. הדבר המוזר היחיד באירוע היה הצפיפות באוהל.
"אין ספק שיש פה הרבה אנשים", העירה לאשי.
"הנסיך היה אהוד מאוד, גברתי", השיב הסאון, מרחף לצדה. "על פי הדיווחים, הוא היה האישיות
הציבורית הפופולרית ביותר במדינה".
סריני הנהנה והלכה בנתיב שפינה עבורה קטול. ארונו של הנסיך ראודן נח בלב האוהל. טבעת חיילים
שמרה עליו, עוצרת את הקהל במרחק מה ממנו. סריני ראתה אבל אמיתי בהבעות פניהם של הקרואים.
אז זה נכון, חשבה. העם באמת אהב אותו.
החיילים פינו לה דרך, והיא ניגשה לארון. על משטח העץ נחרטו אָאוֹנים – רובם סמלים המייצגים
תקווה ושלווה – לפי הנוהג הקוראתי. הארון היה מוקף כליל במיני מזונות עשירים – זבח לנפטר.
"האם אוכל לראות אותו?" שאלה את אחד הכוהנים הקוראתים – איש קטן וחביב למראה.
"אני מצטער, ילדתי", אמר הכוהן. "אך מחלתו של הנסיך עיוותה את מראהו בצורה לא נעימה. המלך
ביקש שכבודו של הנסיך יישמר במותו".
סריני הנהנה ופנתה אל הארון בשנית. הוא לא הייתה בטוחה מה ציפתה לחוש כאשר עמדה מול האיש
המת לו הייתה אמורה להינשא. באופן מוזר, היא... כעסה.
היא הרחיקה את הכעס לעת עתה ופנתה להביט באוהל. הוא נראה כמעט רשמי מדי. אין ספק
שהמבקרים חשו אבל כן, אך האוהל עצמו, המנחות והקישוטים נראו חסרי רגש.
גבר צעיר וחזק כראודן, חשבה. מת מעווית השיעול. אפשרי – אבל בהחלט לא סביר.
"גברתי...?" אמר אשי בשקט. "הכל בסדר?"
סריני אותתה בידה לסאון ושבה אל הכרכרה. "אני לא יודעת", אמרה חרש. "פשוט נדמה שמשהו לא
תקין, אשי".
"את חשדנית מטבעך, גברתי", ציין אשי.
"מדוע איאדון לא עורך ליל שימורים לכבוד בנו? קטול אמר שהוא בחצרו, כאילו מות בנו אפילו לא
מטריד אותו". סריני נדה בראשה. "דיברתי עם ראודן בדיוק לפני שיצאתי מטֶאוֹד, והוא נראה בסדר
גמור. משהו לא בסדר, אשי, ואני רוצה לדעת מה".
"אוי לי..." אמר אשי. "גברתי, את יודעת שאביך ביקש ממני לנסות ולהרחיקך מצרות".
סריני חייכה. "הרי לך משימה בלתי אפשרית. בוא, עלינו ללכת לפגוש את אבי החדש".
סריני נשענה על חלון המרכבה וצפתה בעיר חולפת על פניה בדרכה לארמון. לרגע ישבה בדממה,
ראשה מתמלא במחשבה אחת ויחידה.
מה אני עושה כאן?
היא דיברה בביטחון לאשי, אך היא תמיד הצטיינה בהסתרת דאגותיה. היא אכן הייתה סקרנית בנוגע
למות הנסיך, אך סריני הכירה את עצמה היטב. סקרנות זו הייתה בחלקה הגדול ניסיון להסיח את דעתה
מהמבוכה ותחושת הנחיתות – להימנע מלהביט על עצמה נכוחה: אישה גבוהה ומגושמת ששנותיה היפות
כמעט חלפו. היא הייתה בת עשרים וחמש; היא אמורה הייתה להינשא לפני שנים. ראודן היה ההזדמנות
האחרונה.
איך אתה מעז למות לי, נסיך ארלון! חשבה סריני בזעם. אך היא הצליחה לראות את האירוניה שבמצב.
הולם מאוד שהגבר, אותו חשבה שאולי תצליח אפילו לחבב, ימות לפני פגישתם הראשונה. כעת היא
הייתה לבדה בארץ לא מוכרת, כבולה פוליטית למלך בו לא בטחה. היא חשה בודדה ומבוהלת.
כבר היית בודדה בעבר, סריני, הזכירה לעצמה. את תתגברי. מצאי משהו שיעסיק אותך. יש לך חצר
מלכות חדשה לחקור. תיהני מכך.
סריני נאנחה והפנתה שוב את מבטה אל העיר. למרות ניסיונה הרב בשירות הדיפלומטי של אביה, היא
מעולם לא ביקרה בארלון. מאז נפילתה של אלנטריס, ארלון הוחרמה באופן לא רשמי על ידי רוב
הממלכות האחרות. איש לא ידע מדוע קוללה העיר הקסומה, וכולם חששו שהנגע האלנטרי יתפשט הלאה.
לנוכח זאת, סריני הופתעה מהשפע שראתה בקאיי. רחובות העיר היו רחבים ומתוחזקים. עוברי האורח
נראו לבושים היטב, וסריני לא הבחינה באף קבצן. בצידו האחד של הרחוב הלכה בשקט קבוצה של
כוהנים קוראתים כחולי גלימות, מובילים מבעד להמון אדם מוזר עוטה גלימה לבנה. היא צפתה בתהלוכה
ותהתה מה משמעותה, עד שנעלמה הקבוצה מעבר לפינה.
מנקודת מבטה, קאיי לא שיקפה את הקשיים הכלכליים מהם סבלה לפי הדיווחים ארלון. הכרכרה חלפה
על פני עשרות בתי אחוזה מגודרים, כל אחד מהם בנוי בסגנון אדריכלי שונה. כמה מהם היו רחבי ידיים,
בעלי אגפים גדולים וגגות מחודדים, לפי הסגנון הדולאדי. אחרים דמו יותר לטירות, עם קירות אבן
שנראו כמיובאים ישירות מאזורי הספר הלוחמניים של פיורדן. עם זאת, לאחוזות היה דבר אחד במשותף:
עושר. תושבי הארץ אולי גוועים ברעב, אך קאיי – מקום מושבה של האצולה הארלית – ככל הנראה לא
הקדישה לכך תשומת לב.
כמובן שצל מטריד אחד הוטל על העיר. חומותיה האדירות של אלנטריס ניצבו באופק, וסריני נרעדה
כשהביטה באבנים העצומות, המאיימות. היא שמעה סיפורים על אלנטריס במשך רוב חייה הבוגרים,
מעשיות על הקסמים אותם הפיקה פעם והמפלצות שאכלסו כעת את הרחובות האפלים. למרות הבתים
הצבעוניים, למרות הרחובות העשירים, אלנטריס ניצבה כאנדרטה לכל צרותיה של ארלון.
"אני תוהה מדוע הם עדיין חיים פה בכלל?" שאלה סריני.
"גברתי?" שאל אשי.
"מדוע המלך איאדון בנה את ארמונו בקאיי? למה לבחור בעיר שקרובה כל-כך לאלנטריס?"
"אני חושד שהסיבות היו כלכליות ברובן, גברתי", אמר אשי. "יש מעט מאוד נמלים ברי שימוש בחוף
הצפוני של ארלון. זה הנוח מביניהם".
סריני הנהנה. המפרץ שנוצר בשפך הנהר ארדל לים היה מעגן מעולה. אך בכל זאת...
"סיבות פוליטיות, אולי", הרהרה סריני. "איאדון נטל את השלטון בתקופה סוערת – אולי הוא חושב
שאם יישאר בקרבת עיר הבירה העתיקה, יזכה ליותר סמכות".
"יתכן, גברתי", אמר אשי.
זה לא עד-כדי-כך משנה, חשבה. ככל הנראה, הקרבה לאלנטריס – או לאלנטרים – לא הגדילה את
הסיכוי להיפגע מהשאוד.
היא פנתה מהחלון והביטה באשי, שריחף על המושב מולה. היא טרם ראתה סאון ברחובות קאיי,
למרות שלמיטב הבנתה היצורים - עליהם נאמר שנוצרו באמצעות קסמה של אלנטריס – היו נפוצים יותר
בארלון מאשר במולדתה. אם אימצה את עיניה, יכלה להבחין בקושי באאון הבוהק במרכזו של אשי.
"לפחות הברית לא בסכנה", אמרה סריני לבסוף.
"בהנחה שתישארי בארלון, גברתי", אמר אשי בקולו העמוק. "לפחות על-פי חוזה הנישואין. כל עוד
את נשארת כאן, ו-'נותרת נאמנה לבעלך', המלך איאדון מוכרח לכבד את הברית עם טאוד".
"נותרת נאמנה לאדם מת", מלמלה סריני באנחה. "ובכן, אני מוכרחה להישאר, עם בעל או בלי בעל".
"אם כך את אומרת, גברתי".
"אנחנו זקוקים לברית, אשי", אמרה סריני. "פיורדן מרחיבה את תחום השפעתה בקצב מסחרר. לפני
חמש שנים הייתי אומרת שאין סיבה לדאגה, שכוהניה של פיורדן לעולם לא יצברו כוח בארלון. אבל
כעת..." סריני נדה בראשה. קריסתה של הרפובליקה הדולאדית שינתה דברים רבים.
"לא היינו צריכים לשמור מרחק מארלון בעשר השנים האחרונות, אשי", אמרה. "קרוב לוודאי שלא
הייתי במצב הזה אם היינו יוצרים קשרים חזקים עם השלטון הארלי החדש, לפני עשר שנים".
"אביך חשש שחוסר היציבות הפוליטית תתפשט לטאוד", אמר אשי. "שלא לדבר על הראוד – איש לא
היה בטוח שהמכה שנחתה על האלנטרים לא תשפיע גם על בני-אדם רגילים".
הכרכרה האטה, וסריני נאנחה והניחה לנושא. אביה היה מודע לסכנה הגלומה בפיורדן, והבין שיש
לחדש את הבריתות הישנות; לכן היא הייתה בארלון. שערי הארמון נפתחו לפניהם. עם או בלי ידידים,
היא הגיעה, וטאוד סמכה עליה. עליה להכין את ארלון למלחמה הקרבה – מלחמה שהפכה בלתי נמנעת
ברגע בו נפלה אלנטריס.
אביה החדש של סריני, המלך איאדון מארלון, היה גבר רזה בעל ארשת פיקחית. הוא ערך דיון עם כמה
מפקידיו כאשר נכנסה סריני לאולם הכס. היא עמדה גלמודה כחמש-עשרה דקות לפני שהמלך אפילו טרח
להנהן לעברה. ההמתנה לא הפריעה לה אישית – היא זכתה בהזדמנות לבחון את האיש לו נשבעה לציית
– אך כבודה נפגע קלות מיחס זה. מעצם מעמדה כנסיכת טאוד, היא הייתה אמורה לזכות בקבלת פנים
דייקנית, אם לא מפוארת.
במהלך ההמתנה, משך דבר אחד את תשומת לבה. איאדון לא נראה כאדם המתאבל על פטירת בנו
ויורשו. בעיניו לא נראה כל סימן לאבל, ללאות או לתשישות שליוו בדרך-כלל את פטירתו של אדם יקר.
למעשה, האווירה בחצר עצמה נראתה נטולת סימני אבלות במידה מפתיעה.
האם איאדון חסר לב? תהתה סריני בסקרנות. או פשוט יודע לשלוט ברגשותיו?
השנים שבילתה בחצרו של אביה חידדו את אבחנתה של סריני בכל הנוגע לטיפוסים של בני אצולה.
אם כי לא הצליחה לשמוע את דבריו של איאדון – נאמר לה להישאר בקצה החדר ולחכות לרשות
להתקרב – מנהגו ותנועותיו של המלך רמזו לה על אופיו. איאדון דיבר בתקיפות, נותן הוראות ישירות,
עוצר לעתים כדי לנעוץ אצבע דקה במפה שעל שולחנו. היא החליטה שהוא בעל אופי חזק – ויודע היטב
מה רצונו. לא סימן רע. סריני החליטה שעל פניו, יתכן וזהו אדם אתו תצליח לעבוד.
כעבור זמן קצר, נאלצה לשנות את דעתה.
המלך איאדון אותת לה להתקרב. היא ניגשה אליו בהבעה הולמת של הכנעה אצילית, תוך שהיא
מסתירה בקפידה את רוגזה לנוכח ההמתנה. הוא קטע אותה באמצע הקידה.
"איש לא אמר לי שאת כל-כך גבוהה", הכריז.
"מלכי?" אמרה, מרימה את מבטה.
"טוב, אני מניח שהיחיד שהיה אכפת לו כבר לא כאן לראות אותך. אֶשִין!" התיז, ואישה בלתי נראית
כמעט בקצה הרחוק של האולם מיהרה לשירותו.
"קחי אותה למגוריה ותדאגי למשהו שיעסיק אותה. רקמה, או כל דבר שמשעשע אתכן, הנשים".
בזאת, המלך עבר לפגישה הבאה – קבוצת סוחרים.
סריני נשארה עומדת בחצי-קידה, המומה מחוסר הנימוס הגמור של איאדון. שנים של תרגול גינוני חצר
היו כל שמנע ממנה לפעור את פיה. האישה אליה פנה איאדון – המלכה אשין, אשתו של המלך – מיהרה
ליטול את זרועה של סריני בזריזות, אך ברפיון מה. אשין הייתה נמוכה ודקת גזרה ושיערה האאוני החום-
זהוב רק החל להאפיר.
"בואי, ילדתי", אמרה אשין בקול גבוה. "אל לנו לבזבז את זמנו של המלך".
סריני הניחה לאישה לגרור אותה מבעד לדלת הצדדית. "דומי הרחום", מלמלה לעצמה. "במה
הסתבכתי?"
"...ואת תראי כמה יפה יהיה פה כשהוורדים החדשים יגיעו. אני מורה לגננים לשתול אותם כך שאפילו
אינך צריכה להציץ מהחלון כדי לחוש בריח. אבל הלוואי שהם לא היו כה גדולים".
סריני קימטה את מצחה בבלבול. "הוורדים?"
"לא, יקירה", המשיכה המלכה, כמעט מבלי לעצור את שטף דיבורה, "החלונות. לא תאמיני כמה
מסנוורת השמש כשהיא זורחת בעדם בבוקר. ביקשתי מהם – כלומר, מהגננים – למצוא כמה כתומים, כי
אני כל-כך אוהבת כתום, אבל בינתיים הם הצליחו למצוא רק כמה צהובים מחרידים. 'אם הייתי רוצה
צהוב', אמרתי להם, 'הייתי מבקשת לשתול זהבניות. היית צריכה לראות איך התנצלו – אני בטוחה
שיביאו כמה כתומים עד סוף השנה הבאה. זה יהיה מקסים, האין זאת, יקירה? כמובן שהחלונות עדיין
יהיו גדולים מדי. אולי אבקש לחסום כמה מהם בלבנים".
סריני הנהנה, מרותקת – לא לשיחה, אלא למלכה. סריני חשבה שהמרצים באקדמיה של אביה היו
מומחים בלהגיד שום דבר בהרבה מאוד מילים, אך הם היו חובבנים לעומת אשין. המלכה רפרפה מנושא
אחד לאחר כמו פרפר המחפש מנוח, אך לא מוצא אף נקודה מתאימה לשהייה ממושכת. כל אחד
מהנושאים יכול היה להצית שיחה מעניינת, אך המלכה לא הניחה לסריני לעצור ולממש את האפשרות.
סריני נשמה עמוקות, להרגעה, והזכירה לעצמה כי עליה להיות סבלנית. קשה להאשים את המלכה על
התנהגותה; דומי אמר כי כל אישיות היא מתנה ממנה יש ליהנות. המלכה הייתה מקסימה, בדרכה
המפוזרת. לרוע המזל, לאחר שפגשה את הזוג המלכותי החלה סריני לחשוד כי תתקשה במציאת בעלי
ברית פוליטיים בארלון.
דבר נוסף הטריד את סריני – משהו מוזר בהתנהגותה של המלכה. איש לא מסוגל להרבות כל-כך
בדיבור; המלכה לא השתתקה לרגע. נדמה היה שהאישה לא חשה בנוח בקרבת סריני. בהבזק פתאומי של
הבנה, סריני ראתה מה הדבר. אשין שוחחה על כל נושא שיעלה על הדעת, מלבד הנושא החשוב מכל:
הנסיך המנוח. סריני צמצמה את עיניה בחשדנות. קשה היה לומר לבטח – אשין הייתה קלת-דעת עד
מאוד, אחרי הכל – אך נדמה שהמלכה מתנהגת באופן עליז מהרגיל, ביחס לאישה שזה עתה שכלה בן.
"הנה החדר שלך, יקירה. פרקנו את חפצייך, והבאנו לך עוד כמה. במלתחה יש בגדים בכל צבע
שהוא, אפילו צהוב – אם כי קשה לי להאמין שתרצי ללבוש אותו. צבע מחריד. השיער שלך לא מחריד,
כמובן. בלונדיני וצהוב הם שני דברים שונים. כמו שסוס אינו ירק. עדיין לא השגנו לך סוס, אבל את
מוזמנת להשתמש באורוות המלך, לבחירתך. יש לנו הרבה חיות נאות, את מבינה, דולאדל נפלאה בעונה
זו של השנה".
"כמובן", אמרה סריני, מתבוננת בחדר. הוא היה קטן, אך לטעמה. מרחב גדול מדי יכול להיות מאיים,
ומרחב קטן מדי עלול להתברר כדחוס.
"את תאלצי ללבוש את אלו כעת, יקירה", אמרה אשין, מורה בידה הקטנה על ערימת פרטי לבוש שלא
היו תלויים בארון – הגיעו לאחרונה, ככל הנראה. כל השמלות בערימה הפגינו תכונה משותפת אחת.
"שחור?" שאלה סריני.
"כמובן. את... את ב..." אשין נאבקה במילים.
"אני באבל", הבינה סריני. היא תופפה ברגלה, לא מרוצה – שחור בהחלט לא היה אחד הצבעים
החביבים עליה.
אשין הנהנה. "את יכולה ללבוש את אחת השמלות הללו להלוויה, הערב. זה בוודאי יהיה טקס נעים –
אני ארגנתי את הכל". היא שוב החלה לדבר על הפרחים החביבים עליה, והמונולוג הידרדר במהרה לדיון
בנוגע לשנאה שרחשה למטבח הפיורדי. סריני, מהנהנת בנועם, הובילה את האישה לדלת בעדינות אך
בנחישות. ברגע שהגיעו לפרוזדור, סריני טענה שהיא סובלת מתשישות כתוצאה מהמסע, וקטעה בסגירת
דלת את שטף דיבורה של המלכה.
"זה יימאס עלי מהר מאוד", אמרה סריני לעצמה.
"המלכה אכן מחוננת בכישרון שיחה כביר, גברתי", הסכים קול עמוק.
אשי ריחף מבעד לחלון הפתוח. "מה גילית?" שאלה סריני, וניגשה לנבור בתוך ערימת הבגדים הכהים.
"לא מצאתי סאונים רבים כפי שציפיתי. כמדומני שאני זוכר שהעיר הייתה מלאה בהם".
"גם אני הבחנתי בכך", אמרה סריני. היא הרימה שמלה אל מול המראה והניחה אותה שנית בהינד
ראש. "אני מניחה שהזמנים השתנו".
"אכן כן. בהתאם להוראותיך, שאלתי את הסאונים האחרים מה הם יודעים על מותו בטרם עת של
הנסיך. למרבה הצער, גברתי, הם לא ששו לדון בפרטי האירוע – הם מאמינים שמותו של הנסיך, קרוב
כל-כך למועד חתונתו, מהווה אות מבשר רעה".
"במיוחד עבורו", מלמלה סריני. היא פשטה את בגדיה ומדדה את השמלה. "אשי, משהו פה אינו
כשורה. אני חושבת שיתכן כי מישהו הרג את הנסיך".
"הרג, גברתי?" קולו העמוק של אשי נשמע מסויג, והוא פעם קלות לנוכח ההערה. "מי יכול לעשות
דבר כזה?"
"איני יודעת, אבל... יש לי הרגשה מוזרה. נדמה שחצר המלכות לא מתאבלת על מותו. המלכה, למשל.
היא לא נראתה עצובה כשדיברה אתי – אפשר היה לחשוב שהיא תהיה לפחות מוטרדת מעט מהעובדה
שבנה מת אתמול".
"להתנהגותה של המלכה יש הסבר פשוט, גברתי. המלכה אשין איננה אמו של הנסיך ראודן. ראודן הוא
בנה של אשתו הראשונה של איאדון, שנפטרה לפני למעלה משתיים-עשרה שנה".
"מתי הוא התחתן מחדש?"
"מיד אחרי הראוד", אמר אשי. "כמה חודשים בלבד אחרי שעלה לשלטון".
סריני הזעיפה את פניה. " עדיין יש לי חשדות", חרצה. היא כפתרה במסורבל את גב שמלתה. אז בחנה
את עצמה במראה, והביטה בשמלה בעין ביקורתית. "טוב, לפחות המידה מתאימה לי – למרות שהשמלה
גורמת לי להיראות חיוורת. קצת חששתי שהיא תגיע לי רק עד הברכיים. הנשים הארליות הללו נמוכות
בצורה לא טבעית".
"כדבריך, גברתי", השיב אשי. כמוה, הוא ידע היטב שהנשים הארליות אינן נמוכות כל-כך; סריני
הייתה גבוהה בראש מרוב הנשים, אפילו בטאוד. כילדה, אביה נהג לכנות אותה מוט לֶקי – שם שנלקח
ממקל צר וגבוה שסימן את קו השער במשחק החביב עליו. גזרתה של סריני אמנם התמלאה בגיל
ההתבגרות, אך קשה היה להכחיש כי היא עדיין גבוהה ודקה מהרגיל.
"גברתי", אמר אשי וקטע את הרהוריה.
"כן, אשי?"
"אביך מעוניין לדבר אתך בדחיפות. אני חושב שאולי יש בפיו חדשות בעלות חשיבות".
סריני החניקה אנחה והנהנה. אשי החל לפעום באור בהיר. רגע לאחר מכן, גופו הזוהר התמוסס והפך
לקלסתר בוהק. המלך אֶווֶנטֶאוֹ מטאוד.
שפתיו של הראש הבוהק נעו. "'איני?" שאל אביה. הוא היה אדם חסון, בעל פנים רחבות וסגלגלות
וסנטר עבה.
"כן, אבא. אני כאן". אביה עומד כעת לצד סאון דומה – מן הסתם היה זה דאיו – אשר שינה את צורתו
לדיוקן בוהק של פניה.
"האם את עצבנית לקראת החתונה?" שאל אוונטאו בחשש.
"ובכן, בקשר לחתונה..." אמרה לאיטה. "קרוב לוודאי שתרצה לבטל את כל התוכניות לשבוע הקרוב.
לא יהיה הרבה מה לראות".
"מה?"
אשי צדק – אביה לא צחק כששמע על מותו של ראודן. קולו הביע דאגה עמוקה, והפנים הזוהרות נראו
מוטרדות. דאגתו התגברה כאשר סריני הסבירה כיצד אילץ אותה מות הנסיך לעמוד באותן התחייבויות
שהייתה מקבלת על עצמה בחתונתם.
"אוי, 'איני, אני מצטער", אמר אביה. "אני יודע למה ציפית מהנישואין".
"שטויות, אבא". אוונטאו הכיר אותה טוב מדי. "אפילו לא פגשתי את האיש – איך יכולתי לפתח
ציפיות?"
"לא פגשת אותו, אבל שוחחת אתו מבעד לסאון, וכתבתם את כל המכתבים ההם. אני מכיר אותך, 'איני
– את רומנטיקנית. לעולם לא היית מסכימה לנישואין אם לא היית משכנעת את עצמך לחלוטין שביכולתך
לאהוב את ראודן".
הייתה אמת בדבריו, ולפתע סריני שוב חשה בודדה. היא הייתה עצבנית במהלך כל המסע בים פיורדן,
לא מסוגלת להאמין שהדבר אכן קורה, נרגשת ונרתעת כאחד מלפגוש את האיש שיהפוך לבעלה. אך
ההתרגשות גברה על הרתיעה.
היא יצאה מטאוד פעמים רבות, אך תמיד נסעה עם אחרים מבני ארצה. הפעם באה לבדה – היא
הקדימה את יתר המשלחת שיצאה לחתונתה במטרה להפתיע את ראודן. היא קראה שוב ושוב את מכתביו
של הנסיך, והחלה לחוש כי היא מכירה אותו. התמונה שעלתה מאותם דפים הייתה של גבר מורכב ושופע
חמלה, אותו רצתה מאוד לפגוש.
וכעת לא תפגוש בו לעולם. מעבר לבדידות, היא חשה דחויה – שוב. לא רצויה. היא חיכתה במשך כל
אותן שנים - אביה גילה כלפיה סבלנות, מבלי להבין כיצד הגברים בארצה נמנעו מחברתה, כיצד פחדו
מאופייה הישיר, היהיר אפילו. לבסוף מצאה גבר שמוכן לקבלה, ודומי חטף אותו ברגע האחרון.
סריני נכנעה לבסוף לרגשות אותם אצרה מאז ירידתה מהספינה. הסאון הציג לאביה את תווי פניה
בלבד, והיא שמחה על כך; הדמעה שזלגה על לחיה הייתה גורמת לה מבוכה ניכרת.
"זה טיפשי, אבא", אמרה. "אלו נישואין פוליטיים ולא יותר – כולנו ידענו זאת. עכשיו יש בין המדינות
מכנה משותף מעבר לשפה – שושלות המלכות קשורות זו לזו".
"אוי, מתוקה..." לחש אביה. "סריני הקטנה שלי. קיוויתי כל-כך שהכל יסתדר – אינך יודעת כמה
התפללנו, אמך ואני, שתמצאי שם אושר. אידוס דומי! לא היינו צריכים להסכים לכך".
"הייתי מאלצת אתכם, אבא", אמרה סריני. "אנחנו תלויים יותר מדי בברית עם ארלון. הצי שלנו לא
ירחיק את פיורדן מהחוף לזמן רב – חיל הים הסבוֹרְדי כולו נמצא תחת פיקודו של ווירְן".
"סריני הקטנה, כמה גדלת", אמר אביה מבעד לקשר הסאון.
"גדלתי, ויש בי כל מה שדרוש כדי לחתן את עצמי עם גוויה". סריני צחקה חלושות. "קרוב לוודאי
שהכל לטובה. אני מניחה שהנסיך ראודן לא היה באמת כפי שדמיינתי אותו – היית מבין ברגע שהיית
פוגש את אביו".
"שמעתי סיפורים עליו. אני מקווה שאין בהם אמת".
"יש בהם", אמרה סריני. סלידתה מהשליט הארלי תפסה את מקומו של הצער. "המלך איאדון הוא
בוודאי האיש הנרגן ביותר שפגשתי מימי. הוא בקושי פנה אלי, ואז שלח אותי מעליו כדי 'ללכת לרקום,
או מה שזה לא יהיה שאתן הנשים עושות' – כך ניסח זאת. אם ראודן דמה לאביו אפילו במעט, אני ברת
מזל".
השתררה הפוגה רגעית, ואז אביה דיבר. "סריני, האם את רוצה לחזור הביתה? אני יכול לבטל את
החוזה אם תרצי. לא אכפת לי מה אומר החוק".
ההצעה פיתתה אותה – יותר משאי-פעם הייתה מוכנה להודות. היא נעצרה לרגע. "לא, אבא", אמרה
לבסוף בניד ראש לא מודע. "עלי להישאר. זה היה הרעיון שלי, ומותו של ראודן לא משנה את הצורך
בבעל ברית. מלבד זאת, אם אחזור הביתה, אפגע במסורת – שנינו יודעים שאיאדון הוא אבי כעת. לא
יהיה נאות מצדך להחזיר אותי לביתך".
"אני תמיד אהיה אביך, 'איני. ייקח דומי את המנהגים – טאוד תמיד תהיה פתוחה בפניך".
"תודה, אבא", אמרה סריני בשקט. "זה היה נחוץ לי מאוד. אבל אני עדיין חושבת שעלי להישאר. נכון
לעכשיו, לפחות. מלבד זאת, זו יכולה להיות חוויה מעניינת. יש לי חצר חדשה לגמרי, מלאה באנשים
לשחק אתם".
"'איני..." אמר אביה בחשש. "אני מכיר את הנימה הזו. מה את מתכננת?"
"שום דבר", אמרה. "יש רק כמה עניינים שאני רוצה לחטט בהם לפני שאתייאש לחלוטין מהנישואין
הללו".
נשתררה דממה, ואז צחקק אביה. "דומי ישמור אותם – הם לא יודעים מה שלחנו לשם. רחמי עליהם,
מוט לקי. אני לא רוצה לקבל בעוד חודש פתק מהשר נאולן, שמודיע לי כי המלך איאדון ברח והצטרף
למנזר קוראתי, וכי העם הארלי הכתיר אותך למלכה".
"בסדר", אמרה סריני בחיוך. "אם כך, אחכה לפחות חודשיים".
אביה פרץ שוב בצחוקו האופייני. הצליל שיפר את הרגשתה יותר מכל דבר נחמה או עצה. "חכי רגע,
'איני", אמר לאחר שדעך הצחוק. "אני הולך להביא את אמך – היא תרצה לדבר אתך". לאחר רגע, צחקק
שוב והמשיך: "היא תתעלף מיד כשאספר לה שכבר הצלחת להרוג את ראודן האומלל".
"אבא!" אמרה סריני – אך הוא כבר נעלם.
פרק 3
איש מבני ארלון לא בירך לשלום את מושיעם כאשר הגיע. היה זה עלבון, כמובן, אך לא עלבון בלתי
צפוי. בני ארלון – ובפרט אלה החיים בקרבת העיר אלנטריס הידועה לשמצה – נודעו בדרכיהם
האפיקורסיות, הגובלות אף בכפירה. הְרָאתֶן הגיע במטרה לשנות זאת. עמדו לרשותו שלושה חודשים
להמיר את דתה של ממלכת ארלון כולה; אם ייכשל, ישמיד אותה יָאדֶת הקדוש – אדון כל הבריאה. סוף-
כל-סוף הגיעה העת כי ארלון תקבל את עיקרי הדת הדֶרֶתית, הדת האמיתית.
הראתן פסע במורד הקורה. מעבר לרציפים, ההומים תמיד מקולות העמסת ופריקת מטענים, נפרשה
העיר קאיי. במרחק קצר מעבר לעיר, ראה הראתן קיר אבן נישא – העיר העתיקה אלנטריס. מצדה השני
של קאיי, לשמאלו של הראתן, הקרקע התרוממה במדרון תלול והפכה לגבעה גבוהה – הגבעה הנחה
למרגלות רכס הרי הדתרקי. מאחורי הראתן היה הים.
הראתן לא התרשם מהנוף. בימים עברו, הקיפו את אלנטריס ארבע ערים קטנות, אך מתוכן קאיי לבדה
– בירתה החדשה של ארלון – הייתה מיושבת עדיין. קאיי נבנתה באופן לא מסודר, שהקשה על הגנה.
קיר אבנים קטן, בגובה מטר וחצי בערך, היה הסימן היחיד לביצורים שנראה בה – וגם הוא שימש בעיקר
כקו גבול.
נסיגה אל בין חומותיה של אלנטריס תהיה מסובכת, ולא לחלוטין יעילה. המבנים בקאיי יכולים להוות
מחסה מצוין עבור כוח פלישה, וכמה מהבניינים בשולי העיר היו צמודים כמעט לחומותיה של אלנטריס.
האומה הזו לא הייתה מורגלת במלחמה. אך אף על פי כן, מכל הממלכות ביבשת סיקלה – שנקראה
אופלון בפי הארלים - ארלון לבדה לא הייתה בשליטתה של הקיסרות הפיורדית. הראתן ישנה את המצב
בקרוב, כמובן.
הראתן התרחק מהספינה בצעד נמרץ. נוכחותו גרמה התרגשות מסוימת בקרב התושבים. פועלים חדלו
ממלאכתם כאשר חלף על פניהם ובהו בו בתדהמה. שיחות גוועו כאשר נחו עליו עיני המשוחחים. הראתן
לא האט ממהלכו עבור איש, וגם לא נדרש לכך; התושבים הסתלקו במהירות מדרכו. יתכן שעיניו הן
שגרמו לכך, אך סביר יותר להניח שהיה זה השריון. השריון המרוקע, האדום כדם והמבהיק, אשר סימן
את מעמדו ככוהן דרתי קיסרי רם-מעלה, נראה מרשים אפילו לעיניים שלא הורגלו לראותו.
הוא כבר החל להאמין כי ייאלץ למצוא בעצמו את הדרך לכנסייה הדרתית בעיר. אז הבחין בנקודה
אדומה מפלסת את דרכה בקהל לעברו. הנקודה גדלה במהרה והייתה לדמות גוצה ומקריחה העוטה
גלימות דרתיות אדומות. "אדוני הראתן!" קרא האיש.
הראתן נעצר והניח לפִיוֹן – האָרְטֶת הראשי של הכנסייה הדרתית בארלון – לגשת אליו. פיון התנשף
ומחה את מצחו במטפחת משי. "אני מתנצל מעמקי לבי, הוד מעלתך. ברשימות נכתב שאתה מגיע בספינה
אחרת. הם כבר פרקו מחצית מהמטען לפני שגיליתי שאינך על הסיפון. אני חושש שנאלצתי להותיר
מאחור את הכרכרה; לא יכולתי לעבור איתה בקהל".
הראתן צמצם את עיניו בזעף, אך לא אמר דבר. פיון המשיך ללהג לרגע, ולבסוף החל להוביל את
הראתן אל הכנסייה הדרתית, מתנצל כל העת על המחסור באמצעי תחבורה. הראתן פסע בצעד מדוד
בעקבות מלווהו השמנמן. הוא לא היה מרוצה. פיון מיהר קדימה בחיוך על שפתיו ומדי פעם נופף לעוברי
אורח וצעק לעברם דברי נימוסין. העוברים השיבו באותו המטבע – לפחות עד שהבחינו בהראתן, על
גלימתו הארגמנית המתנופפת והשריון הראוותני השופע זוויות חדות וקווים נוקשים. הם השתתקו, דברי
הברכה דועכים בפיהם, ועקבו בעיניהם אחר הראתן עד שחלף. הכל התנהל כסדרו של עולם.
הכנסייה הייתה מבנה גבוה עשוי אבן, מעוטר ביריעות אדומות וצריחים רמים. כאן, לפחות, מצא
הראתן מעט מהפאר בו היה מורגל. עם זאת, בפנים נגלה לעיניו מחזה מטריד – קהל אנשים שעסקו
בפעילות חברתית כלשהי. הם שוטטו בכנסייה, צחקו והתבדחו, והתעלמו מהמבנה הקדוש בו עמדו. זה
כבר היה יותר מדי. הראתן שמע את הדיווחים והאמין להם. כעת ראה את ההוכחות.
"ארטת פיון, קבץ את הכוהנים", אמר הראתן. היו אלה המילים הראשונות שיצאו מפיו מאז הציב רגל
על אדמת ארלון.
הארטת קפץ, כאילו הופתע לשמוע סוף-כל-סוף צלילים בוקעים מפיו של אורחו הנכבד. "כן, אדון",
אמר, וסימן לנוכחים כי האספה הגיעה לקצה.
הקהל התפזר באיטיות מתסכלת. הראתן נשא את ההמתנה בפנים חסרי הבעה. כאשר עזבו כולם, הוא
ניגש לכוהנים, רגליו עטויות השריון נוקשות על רצפת האבן. כשדיבר לבסוף, דבריו נועדו לפיון.
"ארטת", אמר, בהשתמשו בדרגתו הדרתית של האיש, "הספינה שהביאה אותי הנה תפליג בחזרה
לפיורדן בעוד שעה. עליך להיות על הסיפון".
לסתו של פיון נשמטה בבהלה. "מה – "
"דבר פיורדית, בן-אדם!" התיז הראתן. "האם עשר שנים בקרב הכופרים הארלים השחיתו אותך עד
ששכחת את שפתך?"
"לא, לא, הוד מעלתך", השיב פיון בפיורדית, לא באאונית בה דיבר קודם לכן. "אבל אני – "
"מספיק", קטע אותו הראתן. "אני נושא פקודות מווירן עצמו. בילית זמן רב מדי בחברת הארלים –
שכחת את שליחותך הקדושה, ואינך מסוגל לדאוג עוד להתעצמות מלכותו של יאדת. האנשים הללו לא
זקוקים לידיד; הם זקוקים לכוהן. כוהן דרתי. מרוב התרועעות עם המקומיים אפשר כבר לחשוב שאתה
קוראתי. איננו כאן כדי לאהוב את העם; אנחנו כאן לעזור לו. אתה תעזוב".
עיניו של פיון נפערו, ואבריו התרפו. הוא התמוטט כנגד אחד העמודים. "אך מי יכהן כארטת ראשי
בכנסייה בהיעדרי, אדון? יתר הארטתים חסרי ניסיון".
"זוהי תקופה גורלית, ארטת", אמר הראתן. "אני אשאר בארלון ואנהל בעצמי את העבודה המרוכזת
כאן. מי ייתן ויאדת יעניק לי הצלחה".
הוא קיווה ללשכה בעלת נוף נאה יותר, אך לכנסייה, מפוארת ככל שתהיה, לא הייתה קומה שנייה.
למרבה המזל, הגנים היו מטופחים היטב, ולשכתו – חדרו לשעבר של פיון – השקיפה על משוכות גזומות
יפה וערוגות פרחים מסודרות בקפידה.
לאחר שנפטר מהציורים התלויים על הקירות – רובם ציורי טבע כפרי – והשליך את חפציו האישיים
הרבים של פיון, החדר כמעט ונראה מכובד ומסודר דיו עבור גִיוֹרְן דרתי. הוא יזדקק לעוד לכמה שטיחי
קיר, ואולי למגן או שניים.
הראתן הנהן לעצמו ופנה שוב למגילה שנחה על שולחנו. ההוראות. הוא העז אך בקושי להחזיקן בידיו
הטמאות. בראשו חזר שוב ושוב על המילים, חורת על לוח לבו הן את צורתן הגשמית והן את משמעותן
הרוחנית.
"אדוני... הוד מעלתך?" שאל קול שקט בשפה הפיורדית.
הראתן הרים את מבטו. פיון נכנס לחדר וכרע על הרצפה בהתרפסות, מצחו נוגע בקרקע. הראתן הרשה
לעצמו לחייך. הוא ידע שהארטת החוזר בתשובה לא יכול להביט בפניו. אולי עדיין קיימת תקווה עבור
פיון.
"דבר", אמר הראתן.
"עוללתי רע, אדון. פעלתי בניגוד לתוכניתו של יאדת אדוננו".
"חטאך היה השאננות, ארטת. שביעות הרצון השמידה ארצות רבות יותר מכל צבא, ולכדה אף יותר
נשמות מכל כפירותיה של אלנטריס".
"כן, אדון".
"אתה עדיין מוכרח לעזוב, ארטת", אמר הראתן.
כתפיו של האיש נשמטו קלות. "אם כך, אין כל תקווה עבורי, אדון?"
"הטיפשות הארלית מדברת מגרונך, ארטת, לא הגאווה הפיורדית". הראתן התכופף ואחז בכתפו של
האיש. "קום על רגליך, אחי!" פקד.
פיון נשא את מבטו. התקווה שבה והופיעה בעיניו.
"מוחך הזדהם אולי במחשבות ארליות, אך נשמתך עודה פיורדית. אתה בן לעמו הנבחר של יאדת –
לכל הפיורדים שמור תפקיד בממלכתו. שוב למולדתנו, הצטרף למנזר במטרה להזכיר לעצמך את כל
אשר שכחת, ותקבל הזדמנות נוספת לשרת את הקיסרות".
"כן, אדון".
אחיזתו של הראתן התהדקה. "דע לך בטרם תעזוב, ארטת. בואי הוא ברכה גדולה משאתה מסוגל
להבין. אינך מודע לכל כוונותיו של יאדת; אל תחשוב שביכולתך לפענח את מעשי אלוהינו". הוא נעצר
והתלבט לגבי הצעד הבא. לאחר רגע החליט: האיש הזה עדיין היה בעל ערך מסוים. הראתן זכה בהזדמנות
יחידה במינה לבער במהלומה אחת את רוב השחיתות הארלית שפשתה בנפשו של פיון. "הבט בשולחן,
ארטת. קרא את המגילה".
פיון הביט לעבר השולחן, ועיניו מצאו את המגילה שנחה עליו. הראתן שחרר את כתפו של האיש והניח
לו לגשת לשולחן ולקרוא.
"זה החותם הרשמי של ווִירְן עצמו!" אמר פיון, מרים את המגילה.
"לא רק החותם, ארטת", אמר הראתן. "זו גם חתימתו. המסמך אותו אתה מחזיק נכתב בידי הוד
קדושתו בכבודו ובעצמו. זהו לא סתם מכתב – אלה דברי קודש".
עיניו של פיון נפערו לרווחה, ואצבעותיו החלו לרעוד. "ווירן עצמו?" אז הבין את מלוא המשמעות
הגלומה בקלף שהחזיק בידו העלובה, והפיל את המסמך על השולחן ביללה שקטה. אך מבטו לא מש
מהמכתב. הוא היה מרותק, וקרא את המילים ברעבתנות, כאדם גווע המכלה פיסת בשר. מעטים זכו
בהזדמנות לקרוא במו עיניהם מילים שנכתבו בידי נביאו וקיסרו הקדוש של יאדת.
הראתן הניח לכוהן לסיים את קריאת המגילה, לקרוא אותה בשנית, ואז בשלישית. כאשר נשא פיון את
מבטו, ניכרה בפניו הבנה – והכרת תודה. האיש היה נבון דיו. הוא ידע מה היו ההוראות דורשות ממנו
לבצע אם היה נותר אחראי על קאיי.
"תודה לך", מלמל פיון.
הראתן הנהן בנדיבות. "האם היית מסוגל לעשות זאת? האם היית מסוגל למלא את פקודותיו של
ווירן?"
פיון נד בראשו ועיניו מצאו שוב את הקלף. "לא, הוד מעלתך. לא הייתי מסוגל... לא הייתי מסוגל
לתפקד – לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב – כשכל זה נח על מצפוני. איני מקנא בעמדה בא אתה נמצא,
אדון. לא עוד".
"שוב לפיורדן עם ברכתי, אחי", אמר הראתן ושלף מעטפה קטנה מהשק שעל השולחן. "תן את המכתב
לכוהנים. זהו מכתב ממני המודיע להם שקיבלת את ההצבה החדשה בכל הכבוד ההולם את עבדו של
יאדת. הם ידאגו שתיכנס למנזר. יתכן ויום אחד תורשה שוב להנהיג כנסייה – עמוק בתחומה של פיורדן".
"כן, אדון. תודה, אדון".
פיון פרש וסגר מאחוריו את הדלת. הראתן ניגש לשולחנו והוציא מאמתחתו מעטפה נוספת – זהה
למעטפה שנתן לפיון. הוא אחז בה לכמה שניות, ואז קירב אותה לאחד הנרות שעל השולחן. המילים
שהכילה – המילים שחרצו את גורלו של פיון כבוגד ומשומד – לא ייקראו לעולם; הארטת החביב,
האומלל, לעולם לא יגלה מה רבה הייתה הסכנה שעמדה מולו.
"אבקש את רשותך לפרוש, אדוני הגיורן", אמר הכוהן שכרע על הרצפה. האיש היה דוֹרבֶן זוטר אשר
שירת תחת פיון במשך למעלה מעשור. הראתן אותת לאיש לעזוב. הכוהן נסוג מתוך החדר והדלת נסגרה
בדממה.
פיון עולל נזק רציני לכפופים לו. אפילו חולשות קטנות יכולות לצמוח לפגמים עצומים תוך שני
עשורים, וחולשותיו של פיון לא היו קטנות כלל. האיש היה גמיש במידה שגבלה בשערורייה. הוא ניהל
את הכנסייה באופן לא מאורגן, ונכנע לתכתיבי התרבות הארלית במקום להנחיל לעם עוצמה ומשמעת.
מחצית מהכוהנים המשרתים בקאיי היו מושחתים עד היסוד – וביניהם גם כוהנים חדשים, אשר שהו בעיר
לא יותר משישה חודשים. בשבועות הקרובים, הראתן יאלץ לשלוח לפיורדן צי של כוהנים. יהיה עליו
לבחור ארטת ראשי חדש מבין הנותרים, מעטים ככל שיהיו.
נשמעה נקישה על הדלת. "יבוא", אמר הראתן. הוא ערך פגישה עם כוהן אחד בכל פעם. הוא רצה
להעריך בנפרד את רמת ההידרדרות של כל אחד מהם. בינתיים, הממצאים היו עגומים ברובם.
הכוהן הציג את עצמו עם כניסתו. "ארטת דִילָאף", אמר.
הראתן נשא את מבטו. השם והמילים היו פיורדים, אך המבטא לא היה תקין לחלוטין. הוא נשמע
כמעט... "אתה ארלי?" שאל הראתן, מופתע.
הכוהן קד במידת ההכנעה הראויה; עם זאת, המבט בעיניו נותר מתריס.
"כיצד הפכת לכוהן דרתי?" שאל הראתן.
"רציתי לשרת את הקיסרות", השיב האיש, בקול שקט אך נחוש. "יאדת סיפק לי את הדרך".
לא, הבין הראתן, עיניו לא מפגינות התרסה – אלא להט דתי. קשה היה למצוא קנאים בקרב מאמיני הדת
הדרתית; אנשים מסוג זה נמשכו בדרך-כלל להפקרות הפרועה של המסתורין היסקרים, ולא למשמעת
ולסדר הצבאיים של השו-דרת. אך פניו של איש זה בערו בלהט פנאטי. הפנאטיות לא מהווה בהכרח
חיסרון; הראתן עצמו סלד מאובדן השליטה הכרוך בה, אך ידע שקנאים משמשים לעתים קרובות כלי
יעיל.
"יאדת תמיד מספק דרך, ארטת", אמר הראתן בזהירות. "תן הסבר פרטני יותר".
"לפני שתיים-עשרה שנים פגשתי ארטת דרתי בדולאדל. הוא הטיף לי, ואני האמנתי. הוא נתן לי
עותקים של דוֹ-קֶסֶג ודוֹ-דֶרֶת. קראתי את שניהם עוד באותו הלילה. הארטת הקדוש שלח אותי בחזרה
לארלון, לסייע בהמרת דתם של בני ארצי. השתקעתי ברָאִין. שם לימדתי במשך שבע שנים, עד היום בו
שמעתי כי כנסייה דרתית נוסדה בקאיי עצמה. התגברתי על התיעוב שאני רוחש לבני אלנטריס, וביודעי
שיאדת הקדוש הכה בהם והטיל עליהם עונש נצחי, באתי והצטרפתי לאחיי הפיורדים.
"הבאתי עמי מומרים – בדיוק חצי מהמאמינים בקאיי הגיעו עמי מראין. פיון התרשם מעמלי. הוא
העניק לי תואר ארטת והניח לי להמשיך ללמד".
הראתן שפשף במהורהר את סנטרו ובחן את הכוהן הארלי. "אתה יודע שהיה במעשה זה טעם לפגם".
"כן, אדון. ארטת לא יכול למנות אדם אחר לדרגה שהוא עצמו מחזיק בה. כאשר אני פונה לעם, לעולם
איני מציג את עצמי ככוהן דרתי, אלא רק כמורה".
מורה טוב מאוד, רמזה נימת קולו של דילאף. "מה הייתה דעתך על ארטת פיון?" של הראתן.
"הוא היה שוטה נטול משמעת, אדון. רפיונו מנע ממלכות יאדת להתבסס בארלון, והוא שם לצחוק את
אמונתנו".
הראתן חייך: למרות שדילאף לא היה בן לגזע הנבחר, אין ספק שהבין את רוחה ותורתה של הדת
הדרתית. עם זאת, הלהט שלו עלול להתברר כמסוכן. הלהבה הפראית בעיניו של דילאף הייתה מרוסנת
בקושי. הראתן ייאלץ להשגיח עליו מקרוב, או להיפטר ממנו.
"נראה שארטת פיון עשה מעשה טוב אחד לפחות, למרות שלא הייתה לו כל סמכות לכך", אמר הראתן.
עיניו של דילאף בהקו אף יותר לנוכח הצהרה זו. "אני מכריז עליך כארטת מן המניין, דילאף".
דילאף השתחווה, ראשו נוגע בקרקע. הוא נהג כפיורדי, והראתן מעולם לא שמע זר שהיטיב כל-כך
לדבר בלשון הקודש. האיש הזה אכן יכול להיות שימושי; אחרי הכל, אחת הטענות הנפוצות כלפי השו-
דרת הייתה בדבר העדפתה את העם הפיורדי. כוהן ארלי יכול להוכיח כי כל בני האדם רצויים בממלכתו
של יאדת – אם כי הפיורדים הם הרצויים ביותר.
הראתן בירך את עצמו על יצירת כלי שימושי כל-כך. הוא היה שבע-רצון לחלוטין – עד הרגע בו
דילאף נשא את מבטו. הלהט עדיין ניכר בעיניו של דילאף – אך עמד בהן דבר נוסף. שאפתנות. הראתן
הזעיף קלות את פניו, ותהה שמא הצליח הכוהן לתמרן אותו.
ניתן ליישב את השאלה בצורה אחת בלבד. "ארטת, האם אתה משמש כאוֹדִיב של אדם כלשהו?"
הפתעה. עיניו של דילאף נפערו, והוא נעץ בהראתן מבט מהוסס. "לא, אדון".
"טוב מאוד. מעתה אתה תהיה האודיב שלי".
"אדון... אני עבדך הנרצע, כמובן".
"אתה תהיה יותר מכך, ארטת", אמר הראתן. "אם תהיה לאודיב שלי, ואני להְרוֹדֶן שלך. אתה תשתייך
לי בכל לבך ונשמתך. כאשר תציית ליאדת, תציית לו דרכי. כאשר תשרת את הקיסרות, תעשה זאת
תחתיי. כל מחשבה, פעולה או מילה שלך יהיו נתונים למרותי. האם זה מובן לך?"
עיניו של דילאף בערו. "כן", לחש מבין שיניו. הוא לא יכול היה לסרב להצעה. הוא יישאר אמנם
בדרגה נמוכה, אך כאודיב של גיורן, יזכה בכוח וכבוד. הוא יסכים לשמש כעבדו של הראתן, אם עבדותו
זו תסייע בהתקדמותו. היה זה מעשה פיורדי מאוד באופיו – שאפתנות הייתה הרגש היחיד אותו ראה
יאדת בעין יפה, מלבד דבקות.
"טוב מאוד", אמר הראתן. "ומשימתך הראשונה היא לעקוב אחר הכוהן פיון. הוא אמור לעלות על
ספינה שפניה לפיורדן ממש ברגע זה – אני רוצה שתוודא זאת. אם פיון יורד מהספינה מכל סיבה שהיא,
חסל אותו".
"כן, גיורן". דילאף מיהר לצאת מהחדר. סוף-סוף קיבל הזדמנות להביא את התלהבותו לידי מימוש.
כעת יהיה על הראתן לכוון התלהבות זו לערוץ הנכון.
לאחר שהאיש יצא, הראתן נעמד לרגע, נד בראשו ושב לשולחנו. המגילה שכבה עדיין במקום בו נפלה
מאצבעותיו העלובות של פיון; הראתן הרים אותה בחיוך, ביראת קודש. הוא לא היה אחד האנשים
המתענגים על רכוש חומרי; הוא שאף להישגים גדולים בהרבה מאשר צבירת צעצועים חסרי-תועלת. עם
זאת, במקרים הנדירים בהם הזדמן לו פריט ייחודי ביותר, הראתן התענג על המחשבה שהוא שייך לו –
לא בגלל היותו שימושי או מרשים, אלא משום שעצם הבעלות עליו הייתה בגדר זכות. כזו הייתה
המגילה.
היא נכתבה מול עיניו של הראתן בידי ווירן עצמו. היא הכילה התגלות, היישר מפי יאדת; דברי קודש
שנועדו לאדם אחד בלבד. מעטים היו האנשים שזכו לפגוש את בחירו של יאדת, וראיונות אישיים היו
נדירים מאוד אפילו עבור גיורנים. לקבל הוראות היישר מידו של ווירן... זו הייתה חוויה מופלאה ביותר.
הראתן שוב קרא את המילים המקודשות, למרות ששינן אותן מזמן על כל פרטיהן.
הסכת ושמע לדברי יאדת, מפי עבדו ווירן וולפדן הרביעי, קיסר ומלך.
בני וכוהני, משאלתך נתמלאה. לך לך אל עמי המערב הכופרים, ושא עמך את האזהרה
האחרונה, כי מלכותי נצחית היא, אך לא לעד יעמוד אורך רוחי. לא לעולם אנום בקבר אבן.
יום המלכות קרב ובא, ואז יזרח כבודי כשמש שנייה הבוערת בשמי פיורדן.
עובדי אלילים ישבו בארלון וטאוד כצלקות על אדמתי שנים אינספור. שלוש-מאות שנה
שימשו כוהני בקודש בין משוקצי אלנטריס, ומעטים שעו לקריאתם. דע לך, כוהן גדול:
חיילי הנאמנים ממתינים לצו מפי ווירן עבדי. התנבא לאנשי ארלון. מקץ שלושה חודשים
צבא הקודש של פיורדן יעוט על הארץ כנץ על טרפו, ויכה לפי חרב את אשר לא ישמעו
לדברי. שלושה חודשים יעבורו עד מות כל המתנגדים למלכותי.
עת עלייתי קרבה, בני. היה חרוץ בעמלך, ושמור לי אמונים.
אלה דברי יאדת, אדון כל הבריאה, מפי עבדו ווירן וולפדן הרביעי, קיסר פיורדן, נביא
שו-דרת, שליט מלכותו הקדושה של יאדת ועוצר כל הבריאה.
העת הגיעה לבסוף. רק שתי אומות עמדו בהתנגדותן. פיורדן שבה לתהילתה הקדמונית שאבדה לפני
מאות שנים, עם נפילת הקיסרות הראשונה. ארלון וטאוד שוב היו שתי הממלכות היחידות שהתנגדו
לשלטון הפיורדי. הפעם תנצח פיורדן, מכוח קריאתו הקדושה של יאדת. וכאשר תתאחד האנושות כולה
תחת שלטונו של ווירן, יעלה יאדת מכס מלכותו שתחת האדמה וימשול בגבורה ותהילה.
והראתן יהיה אחראי לכך. המרתן של ארלון וטאוד הייתה מטרה שיש להשיגה במהירות האפשרית.
עמדו לרשותו שלושה חודשים לשנות את נטייתה הדתית של תרבות שלמה; הייתה זו משימת ענקים, אך
הוא מוכרח לעמוד בה. אם ייכשל, ישמידו צבאותיה של פיורדן כל יצור חי בארלון, ולאחר מכן בטאוד;
למרות הים שחצץ בין האומות, הן היו זהות בגזען, בדתן ובסרבנותן.
העם לא ידע זאת, אך הראתן לבדו הוא שעמד בינם ובין השמדה מוחלטת. במשך זמן רב מדי התנגדו
בשחצנותם ליאדת ולעמו. הראתן היה הסיכוי האחרון.
בבוא היום, הם יכנו אותו מושיע.