****



"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ארבעה כוכבים, שקיבל ממני חמישה, בשקט.
למה ארבעה? בעיקר כי התחושה שקיבלתי, בייחוד בתחילת הקריאה, היא של ספר "נוער", שהדמויות בו דוברות - כמו בהמון סדרות נעורים בטלוויזיה האמריקאית - שפה שהיא קצת שנונה מדי, אינטיליגנטית מדי, שהיא רגשנית ומתוחכמת ורבת פאתוס ומודעת לעצמה וצינית להכעיס, בדיוק המתכון שכל נער או נערה בגילאי 11-20 מאינדיאנפוליס ועד טימבקטו ישמחו, ללא היסוס, להכניס לסיסטם שלהם. כשנערים צעירים מצטטים משייקספיר ומפיקים תובנות של תסריטאים חכמים בני 35, יש בזה פגיעה ממשית באמינות שלהם כדמויות, וכמעט לא חשוב כמה נכונות ואמיתיות יהיו התובנות שלהם.
אז למה חמישה כוכבים? קודם כל, כי התובנות האלה בכל זאת מעולות. וכי הספר הזה כתוב לעילא. וכי גיבורתו היא נערה בת 16 עם חן ותום וכן, גם עם נסיון חיים של אישה בת חמישים, ולמרות שהיא חולת סרטן סופנית עם ריאות בלתי מתפקדות, בלון חמצן שהיא גוררת אחריה כמו כדור ברזל על נידון למוות, וידיעה מוחלטת שימיה ספורים והיא תלויה בתרופה נסיונית שרק מאריכה את חייה, היא מצליחה יום אחד להתאהב. באהבת הנעורים שלה אין שום דבר שטחי או מתוק מדי או פלסטיקי או וורוד צמרירי או רגיל או ערפדי, ואפילו לא ממש מלודרמטי או טרגי-בכוח, כפי שהייתי אולי מצפה מהתאהבות של דמות מהסוג הזה בספר מן הסוג הזה. יש פה סיפור אהבה עגול ובוגר ומעניין, שברגע שנכנסת אליו, בידיעה הברורה שבטוב הוא לא ייגמר, רצית להמשיך ולטבוע בו, בכאב ובשמחה ובסופיות ובסופניות שבו, כי בינינו, אין כמו רגש טוב וחזק מספר או מסרט כדי לבקוע לרגע את החומה האפורה של הקיום החדגוני שכולנו שקועים בו לרוב. אני זוכר משפט אחד שהיה נר לרגליי כשהייתי נער-שנוטה-להתאהבויות-חטופות (ובכנות, הוא נר לרגליי גם היום) - 'מוטב לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב כלל'.
זה לא סתם ספר על סרטן, כי זה באמת לא מעניין. יש כאן יצירה נוגעת ללב, חכמה ונעדרת בולשיט, על מלחמה אבודה-מראש כנגד אוייב חסר פנים, פשרות או מצפון, והגבורה הכמעט-מטופשת שמובנית במלחמה הזאת. נכון, יש בסיפור הזה גם קלישאות כי אי אפשר בלי, אבל ג'ון גרין מצליח איכשהו לפתוח אותן בהומור ואף ללעוג להן, כעונה לחוק הבלתי כתוב האומר שרק לאדם שחור יש את הזכות האמיתית לכנות אדם שחור אחר "ניגר".

אבל הסיבה האמיתית שבגללה הספר הזה קיבל אצלי את הכוכב החמישי, היא שגם הצלחתי להבין את ההומור שלו, שהוציא ממני הצטחקויות אמיתיות מהבטן (תחת מבטיו של נהג-המונית המבועת, שבמחיצתו קראתי חלק ניכר מהספר), אבל בעיקר כיוון שבחמישים העמודים האחרונים שקראתי באוטובוס בדרך הביתה, החנקתי לפחות חמש התייפחויות של ילדה קטנה שלקחו לה את הארטיק, גם זאת אל מול מבטים משתאים של שכנים לנסיעה שכנראה לא חוזים לעתים תכופות באדם בוגר בוכה מספר שהוא קורא.
אני אוהב לבכות מספרים, אבל זה כמעט לא קורה לי. אני יודע שג'ון גרין עשה עליי מניפולציה והביא לי את זה בסרטן ובמוות ואני רגיש לדברים האלה כמו אלרגי-לבוטנים שמקבל במבה במשלוח מנות, אבל אני סומך על האנטנות שלי שיקלטו את הזיוף, את ה"ליד", ה"כמעט", המתאמץ והמשתדל מדי. האנטנות האלה מחלצות אותי תכופות מסיטואציות דומות, כשאני קורא ספרים שמנסים לרגש כמו מישהו שמדגדג אותך עם מגרפה כדי להצחיק אותך.
בספר הזה יש אמת. נכון, היא קצת מתחנחנת וקצת מושלמת מדי ואין בה פגמים משמעותיים, אבל כשמתאהבים, הפגמים כבר לא חשובים. העיקר שמרגישים.


****

הספר המשובח הזה מצטיין בתמציתיות שבו - והוא עוצב בדיוק בהתאם. נכון, זה בעיקר "נגזר" מאופי הסדרה "פרוזה אחרת" של עם עובד, ועדיין - נדמה כמו כל הסדרה עוצבה בהתאם לרוח הסגנון של הספר הזה.

מארקס לוקח אותנו עשרות שנים אחורה, אל זמנים אחרים, במקום אחר - אמנם במאה העשרים - אך עושה יותר רושם של המאה השמונה-עשר.

מעשה הרצח מסופר עוד מראשית הסיפור, ולמעשה, ככל שהספר מתקדם, אנו חוזרים אחורנית, בהצצות חטופות, ובונים לעצמינו תמונה מושלמת ומדוייקת של רצח שנדמה שאף אחד לא רצה שיתרחש, כולל צמד האחים הרוצחים עצמם - אך הוא בוצע מכיוון שכמעט אף אחד לא עשה מאמץ יוצא-דופן כדי לעצור אותו - כולם פשוט חשבו ש"יהיה בסדר".

אינני בטוח אם יש כאן ביקורת על "תרבות סמוך" לטינו-אמריקאית, אני חושב שבסיפור הזה יש בעיקר הרבה אירוניה מרירה, וזהו הקסם שלו - גם אם יש הרבה אמת ברקע הזה, והוא מלמד אותנו הרבה על תרבות נוצרית-מערבית, אמנם, אך פרימיטיבית בהווייתה - עדיין לדעתי אין לקחת את הסיפור ברצינות תהומית, אלא פשוט להסחף אל סיפור קצרצר, סיפור שקוראים ביום אחד (והרי לכם עונג שבת), ולסיים עם תחושת סיפוק שבאה עם אותה תחושה של איכות, לא מן הסוג האליטיסטי אלא נהפוך הוא - הזו שבאמת יכולה לדבר ולהיות נגישה לכולם.

רבים מנסים לתאר, פה ובמקומות אחרים, את החוויה הגלומה בקריאת ספר טוב; יש שנוטלים אותה למחוזות ההתעלות הנפשית ויש גם כאלה, נועזים יותר, שמשווים אותה לעניינים שמתחום תאוות הבשרים... אני, באופן אישי וסובייקטיבי לחלוטין, טרם הצלחתי לנסח לעצמי את הסוגיה בוודאות. אמש סיימתי את ספרה הנפלא של הרפר לי ובא לי בעיקר להאזין ל-Carpenters ולחייך לעולם... איך זה ?!

כמעט כרגיל, לפחות לגבי הספרים שנקלעים לידיי בעת האחרונה, יוצא איכשהו שהסיפור שמאחורי הסיפור אינו פחות מעניין מהסיפור הנרקם בספר. למשל, העובדה שהרפר לי היא צאצאית ישירה למפקד העליון של כוחות הקונפדרציה בימי מלחמת האזרחים בארה"ב, גנרל רוברט לי, ודווקא היא זו שמצאה לנכון לברוא יצירה שהיא כולה שיר הלל לאנושיות, לסובלנות, לשוויון בין הגזעים, בין המינים, להומניזם בהגדרותיו המודרניות (ולא בנוסח הפרווה שהיה מקובל, נניח, בימי הרנסנס באיטליה). ואני יודע שתפיסת הדרום כגזעני ביחסו לאפרו-אמריקנים, בארה"ב של אמצע המאה ה-19, לא היה אלא הטעיה מכוונת של הממשל בוושינגטון, שנועדה לספק לאזרחי הפדרציה והעולם כולו עילה הרואית למלחמת אזרחים ממושכת ועקובה מדם. ועדיין. אילו הייתה גבר, הרפר לי, היינו לבטח מסננים לעברה איזו הערה שמגדירה בנוסח עדתנו הכה-מיוחדת את נפחם הדיספרופורציוני של אברים ביולוגיים מסויימים בגופה...

עוד : העובדה שהרפר לי (עודה בחיים דרך אגב, טפו טפו טפו. אחרונת המוהיקנים פחות או יותר) כתבה יצירה זו בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת ולא הוציאה כל דבר נוסף לפרסום פומבי או מצומצם מאז ועד היום. היא בחרה לעצמה בחיים שקטים ורחוקים מאור הזרקורים וממעטת מאוד להופיע בציבור. מזכירה לי קצת את סאלינג'ר : אותה התנהלות צנועה ונחבאת אל הכלים, שאינה מצליחה להסתיר חמלה אנושית גדולה וגאונות לא פחות. כאילו בחרה ביודעין ובדעה צלולה להעלות בבת אחת את כל סודותיה הכמוסים, כל התובנות שרכשה לעצמה בחייה ואז נמוגה אל האפלה והאלמוניות, כמו גפרור שאורו הראשוני עשוי לסנוור, אך אורך נשימתו קצר ומותיר טעם של עוד, מהול באכזבה שסיבתה אינה תמיד מובנת...