1. דרכים שונות לאהבה

למה זה כואב לי כל כך לאהוב אותך? גם לך זה קורע ככה את כל הריאות כשאנחנו רחוקים? אני חושבת שלא. לא שאתה לא אוהב, זה פשוט אחרת אצלך אולי, פחות דרמטי. עסוק באנשים ובעולם הזה, מתגעגע קצת מדי פעם כשיש זמן לקרוא הודעה ולהפריח לב סמלילי.

אני נקרעת. אינסיידאאוט. החמצן בחוץ, איברים פנימיים חשופים לקור של המזגן בבית, חצי ממני איננו. כמה זה שלם ששומעת את המפתח שלך בדלת, כמה פתאום הכל שלם. מלא ממני שהיה מוחזק ביד קמוצה משתחרר לשמוח ולכעוס ולאהוב. אתה רחוק לי כשאתה מחוץ לקן שלנו, מושך את הגרורות והעורקים שנמתחים אליך מהלב שלי שמנסה להחזיק אותך כמו מטומטם. כאילו יש לי שליטה. כאילו זה משנה.

אנחנו לא קיימים בריק, אין מפגש נשמות מנותק ממשפחה וחברים וילדים ומחוייבות ועבודה וזכרונות, ואין מפגש גופים מנותק מגנטיקה וסביבה וגיל ושעות שינה. אין את גן העדן שאני מפנטזת עליו שהוא רק אני ואתה וקשה לי להשלים עם זה, לוותר על הנצח. לפעמים זה כל מה שאני רוצה, נצח של זה. הבטחה שזה לעד. ואין. בינתיים אני נקרעת.

נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים

2. חייזרים

כשפגשתי אותה לראשונה החלטתי שזה לא זה. יש אנשים שזה בול, כימיה, חיבור קליק פשוט. יש אנשים שאני מקשיבה ומחכה, מדשדשים קצת לפני הכרעה אם בכלל, ויש אנשים שזה לא. לעיתים רחוקות זה מתהפך, אבל במקרה הזה זה רק הוכרע יותר ויותר מפעם לפעם שיצא לנו להפגש. ולא כי היה בה רע, או משהו שהיא עשתה. לא כעסתי עליה, ולא חשבתי שיש לה כעס עלי, זה פשוט לא עבד. הקסם הזה שיכול לקרות בשיח בין אנשים, חיבור על בסיס כלשהו של תחומי עניין, מחשבות, הומור. זה היה בדיוק במקום שזה אחר מספיק בשביל לא להתחבר, ולא מספיק אחר כדי להרגיש סקרנות. ולדעתי היא הרגישה אותו דבר, וחיינו לנו במקביל באותו העולם בלי לדרוך זו על זו. כמו עוד הרבה אנשים בחיי.
ואז החוט המקיף את העולם המשותף של שתינו- קטן. באופן לא צפוי וחסר שליטה היינו מחויבות יחד לאותו מקום ואותו פרוייקט ובבת אחת המרחק הפיזי הצטמצם מאוד מאוד. כבר היה יותר במשותף ואי אפשר היה שלא לדרוך, למרות שמאוד השתדלתי. והיו המון רגשות אשם, על שלא מצליחה להתקרב. כי למה בעצם? מה מפריד? אני כזו כישלון שלא מצליחה להתחבר עם האנשים הספורים סביבי. וניסיתי מאוד, וגם שיתפתי שאני מנסה מאוד וזו אולי הייתה הטעות.
כי פתאום כשהייתה שיחה אחת מוצלחת, כשנמצא תחום עניין דומה, הייתה תחושה של הנה, זהו. אבל רק אחר כך הסתבר לי שלא באמת. כי זה היה סוג של נס. שכדי לייצר את זה שוב זה דורש מלאכותיות כזו בלתי נסבלת, ואז זה נראה שהתרחקתי. ואז כשמתרחקים אין זמן להסביר את ההבדלים, אין זמן לזהות אותם בכלל. יש רק מרחב עמוק לפרשנויות מעולמות כל כך שונים שאין בכלל אפשרות לדמיין על מה אני אמורה להתנצל מבחינתה.
וניסיתי שוב, וזה לא עבד, וניסיתי שוב, וחשבתי שזה כן עבד, וניסיתי שוב, ונגעלתי מעצמי. והתחילה תקופה כזו של התכנסות פנימה, בכל הדברים בחיי. קריסה לתוך עצמי. צמצום כוחות. חורף מתחת לאדמה כדי להצליח יום אחד לנבוט שוב באיזשהו אביב. וכמובן שלא היו לי כוחות לנסות שוב. הרגשתי כמו בובה שאין מי שימשוך בחוט של החיוכים. הרגשתי לבד, לא מובנת, לא נראית.
ואז הצטרפו אנשים לחיי שהרגשתי שנותנים לי כוחות. והתמגנטתי אליהם מיד. החיוכים עלו לבד, הרגשתי שיש עוד הרבה מים למלא לפני שיהיה פה איזשהו נבט בכלל אבל שזה התחלה אמיתית של גשם. אבל העולם לא מחכה למתכנסים, והעסקים המודרניים לא מחכים לעונות השנה. ומשהו הצטבר שם, במקום שחשבתי שהשארתי רק קצת מאובק ושיום אחד אחזור אליו לניקוי קטן. הבנתי שנערמו שם נבגדות, האשמות בצביעות, שנאה. הרבה ציפיות לא ממומשות. וכל זה הפחיד אותי ושיתק אותי. לא ידעתי לכעוס חזרה, הלוואי וידעתי.
לפעמים אני חושבת שאנשים הם חייזרים. כל אחד מאיתנו חי בפלנטה שלו, יש שם חוקים עם לוגיקה פנימית, יש דפקטים, יש הרבה לגלות מתחת לפני השטח. יש שפה, שהמילים בה אומרות משהו מסויים, יש תרבות שמורכבת מההסטוריה של הכוכב. וכשאנחנו פוגשים אדם אחר, יוצאים מהפלנטה שלנו, אנחנו כמו שגריר לעולם שבאנו ממנו. אנחנו מנסים להבין את השפות האחרות, את התרבויות האחרות. אנחנו משקיעים את כל חיינו כדי להבין אותן. לפעמים אנחנו מעמידים פנים שמלא שגרירים הם בעצם מאותו כוכב רק כי זה מייאש מדי ללמוד כל כך הרבה תרבויות שונות.
תרגום הוא נשיקה מבעד למטפחת. אם אתה חוקר תרבויות מוצלח היא תוכל להיות דקה כמשי. אבל לפעמים יש ריחוק תרבותי גדול כל כך שזה ברזנט. ואתה לא יכול לדעת אם זה התרגום, או שהשפתיים ההן פשוט מחוספסות מאוד.
כל אחד מנסה לנהל נכון את הכוכב שלו, שיהיה הכי שלם. שכל דבר יעמוד במקומו ושנוכל להרגיש סוף סוף שזה זה, שהנפש שלווה. והכוכב הזה תמיד כזה אסון מבורדק... ויש כל כך הרבה ללמוד מכוכבים אחרים, כי הם עושים טעויות אחרות, ומצליחים במה שאני פספסתי. אבל המפגש הזה מפחיד משום מה. הוא דורש שתחשף עם הכוכב שלך, וכל אחד עושה איתך מה שהוא בוחר. יש שילטפו, יש שיבעטו, ויש שיתעלמו שזה אולי הכי כואב. כי ראבק, הראתי לך את הכוכב שלי, אתה בטוח חושב משהו. אבל זה כל כך צבוע, כי גם אני התעלמתי ודילגתי בלי לזכור בכלל. מדלג מעל אחד כדי להגיע לזה שסימנתי לי כמטרה הבאה.

נכתב לפני 4 שנים

3. וידוי- בדידות

מרגישה בודדה
אבל
לא "תל אביבית" בודדה
זו עם הדכדוך הפוטוגני
והגלידה והאלכוהול
הרי
היקום זיכני באהבה

מרגישה בודדה
אבל
לא הערירית המרירה
עם עשרות החתולים
ששנותיה חולפות
יבשות
הרי
היקום זיכני בילדים

מרגישה בודדה
אבל
לא זו הביישנית
המתחבאת במסכים
חוששת מקשר אנושי
מגמגמת
הרי
היקום זיכני בחברים

האמנם?
חברות הנפש
כמו שפעם
חיות ומתות יחדיו
יולדות ומיניקות יחדיו
מקשיבות ובוכות יחדיו
כמו שהאבולוציה דרשה
כדי שנשרוד
מחפות זו על זו
מנגבות זו לזו
דמעות
ויזע
ודם
בזאת לא זיכני היקום
וזה חסר
הו, כמה שזה חסר
הפער
שבין מוחי האורבני
המודרני והנאור
ללבי הפראי
הכמה והדורש
שהבדידות הזו היא לו
כסכנה קיומית ברורה

בדידות שכזו...

ואולי
חסר לי בכלל
הקשר עם אלוהיי?

נכתב לפני 7 שנים ו-1 חודשים

4. .

.

נכתב לפני 7 שנים ו-9 חודשים

5. מכתב אלייך

נסיכה
הפעם הראשונה שהרגשתיך
גל קטן אך עיקש
עצמאי בגופי שלי
הפעם ראשונה שראיתיך
עינייך פעורות לרווחה
בהולות בפליאה
זרועותייך פרושות
לקלוט ולבלוע את העולם כולו

ועכשיו עלי המשימה המפחידה
האחריות הכבירה
לשמר אצלך לעד
את הפלא
את העוז
ללמד אותך להיות טובה ממני
לאפשר לך להיות חופשיה ממני
להצמיח אותך להיות כל מה שתוכלי

נלמד יחד איך

נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים

6. ...

...

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים

7. מיון קלפים

כל חיי
המעט מהם שחלף
ממיינת
שתי ערמות
שחור ולבן

בהתחלה זה קל
הקלפים קלים
אין חידות
רק שני צבעים
אבל לאט,
עם הזמן
מצטרפים הגוונים

עוד מתעקשת להגדיר
חד משמעית
לכאן או לכאן
אך הקלפים
כמו לועגים
אפורים, מפוייחים
טבולים בצבעים לא מוכרים

כבר אין ביכולתי לחלק
כבר לא יודעת
אם האשם הוא בתסכול
או בדמעות שחונקות
או
אולי
באצבעות המוכתמות

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

8. מילים אחרונות

"אין זו אשמתך"
איזו נחמה נבובה
ואין זה כלל משנה
שלא היה לאל ידי
לעשות מאומה

לא יכולה שלא לתהות:
ההייתה בכלל
משמעות כלשהי
למעשיי?
האם גרמתי תועלת?
אולי יצרתי בכלל
הרבה יותר נזק?

האם זו המשמעות
שלי?
זו יכולת ההשפעה?
איני אלא
פטה מורגנה
חלום הזוי
נראה לך הגיוני
כשאתה בתוכו
ואז
לרגע נעלמת
ואתה חש כמתפקח

וכל שאמרתי
שאמרת
איבד משמעות

אתה כבר שם!
טעית ביער
הלכת בסיבובים
סביב מקור המים
בלי להגיע אליו
ואני
נחפזתי להורות אותך
אל מי הנחל הצלולים
הצוננים
שירוו אותך
ירגיעו כאביך
יפיגו עייפותך
ירפאו פצעיך
כי כאבתי בכאבך
כי יקר אתה לי
והמים- הן אינם רק שלי

אבל מה אעשה
ואתה מסרב לשתות?
לא אבכה ואתחנן
רק אכאיב לך בכך
ואתה לא תיגש

לא אוכל להשקות אותך מידיי
למדתי כבר
לימדת אותי אתה
שאם לא תבחר
בעצמך לגשת
אם אתערב
אם אני, החלום ההזוי
יערפל את החשיבה
גם אם ימשוך
לכיוון הנכון
זה אינו פיתרון
זה יהיה רק זמני
חולף
אולי לא אמיתי

אז אני נאלצת
לעמוד מהצד
חבויה בין עצי היער
המוכר לי כל כך
ואיני יכולה יותר
לשמור מרחוק
ניצבת בין קני הסוף
חסרת אונים
מליטה פניי
איני מסוגלת להביט עוד

אשמתי שלי היא
לא תוכל לקחת אותה
באף התנצלות אצילית
זה כאבי לשאת
ואולי אם זאת תדע
אולי אם באמת הרגשת
שארית החלום
שאולי נשתרשה
תוביל אותך חזרה

אל תאמר, "יום אחד"
הן אמרת,
אם לא עכשיו- אף פעם.
הן אמרת,
עבר זמן משחקים
עברה חלפה ילדות
חסרת אחריות
הגיע זמן ליטול מושכות
להוביל עצמך
להוביל עולם

הדהירה מבעיתה?
חש כעומד ליפול ולהתרסק?
האט
בקש עזרה:
למד לרכב
לאט
אבל אל תחזור אחורה
בבקשה

נושאת עליך כל יום תפילה

נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים