“זהו סיפורו הלא יאמן של הכלב כדור, כלב משוטט שעבר התעללות, שעובר גלגול והופך ליצור אנושי. המהפך מתבצע במרפאתו של פרופסור פיליפ פיליפוביץ בנסיונו להפוך את כדור לאזרח כדוקין, .אדם חדש שיתאים לעידן החדש.אלא שהניתוח לא ממש עונה על הציפיות של הפרופסור ועוזריו ובמקום אדם מודרני, נאור ואיכותי, כדורקין הוא פרא אדם,אלים, חצוף וגס רוח. הנובלה הסטירית הזו, מצחיקה בטירוף (הכינו את הממחטות לניגוב דמעות הצחוק), כמובן שכיאה לבולגקוב ביקורתו ושנאתו לבולשביקים ולהנהגה הקומוניסטית באה לידי ביטוי בכל דימוי אפשרי. ודמויות המפתח בסיפור באות לתאר את מנהיגי המהפכה ואת קלגסיה. לפיכך כדורקין אמור להיות דמות נלעגת ובזויה אליבא דה בוגקוב, אבל בעיני דווקא ממש מצאה חן ופשוט הצחיקה אותי מאוד. (כמובן שבעיניים ישראליות ובמדינה עם שלטון דמוקרטי המבט על הספר אינו אובייקטיבי) בולגקוב איננו אוהב את האיכרים אך מאמין באמונה שלימה כי רק הם יכולים לעמוד בפרץ. אין ספק כי ספר זה נכתב על מנת לעורר התנגדות מצדם כלפי השלטון השנוא עליו כל כך. ספרו הנפלא האמן המרגריטה נחשב לפאר יצירתו של בולגקוב, לדעתי, לב כלב אינו נופל ממנו בהרבה. אני באופן אישי חושבת שלב כלב כתוב ממש כמלאכת מחשבת וכל משפט או פיסקה הם פנינים ממש. חשוב מאוד לקרוא את הנספחים על מנת להבין את הדימויים וכוונותיו הנסתרות של בולגקוב. אני מאוד אוהבת את הספר הזה וממליצה עליו בחום רב!”

“יש אנשים, שכשאני מסתכל עליהם, אני יכול להישבע שבגילגול הקודם שלהם הם היו חיות. ואם לא בגילגול הקודם, אז בגילגול הקודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם, אז בטח בגילגול הקודם-קודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם, וגם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם-קודם, אז וודאי בגילגול הבא. או הבא-הבא. או הבא-הבא-הבא. או שאולי הבא-הבא-הבא-הבא. בזמן כלשהו - עבר, הווה, עתיד. מתישהו. לפעמים הדבר מתבטא בתווי פנים שמזכירים לי קצת תווי פנים של חיה כלשהי, ולפעמים זה מתבטא בהתנהגות או בתכונות אופי של הבן אדם. אמא שלי, למשל, מזכירה לי חתולה. לא יודע, משהו בפנים שלה - ברעמת השיער שעל ראשה ופרצופה הנמרי - מזכירה לי מן לביאה כזו. צ'יטה. פומה. גם בתכונות האופי שלה, היא מזכירה לי חתולה (או ליתר דיוק, נמרה) - שהרי הביטוי "אמא נמרה" תואם לה מאוד, משום שלמרות כל התאונות שעברה בחייה, היא נשארה חזקה, לא התייאשה, ומנהלת את הבית יחד עם שלושת ילדיה כמעט לבדה (ההורים גרושים, אז הילדים עוזרים לה קצת, אבל הרוב זה היא). 8 תאונות היא עברה, ואת כולן היא שרדה - מה שגורם לי למצוא עוד מאפיין אצלה שמזכיר לי חתולה: 9 הנשמות. כלומר, אם היא תעבור עוד תאונה אחת נוספת, חס וחלילה, סביר להניח שהיא תצליח לשרוד גם אותה. אמא שלי לא אוהבת שאני קורא לה 'חתולה'. היא לא מצליחה להבין מה בדיוק בה מזכיר לי חתולה. אז כשהיא מצווה עליי להפסיק לקרוא לה חתולה כי היא נעלבת מזה, אז אני מפסיק לקרוא לה חתולה ובמקום זה אני עובר לקרוא לה "בת אדם" - אבל גם מזה היא לא מרוצה. היא אומרת "פשוט תקרא לי אמא, וזהו". אני קורא לה 'אמא', ואז מוסיף בשקט בשקט: "אמא חתולה"... יש חיות, שכשאני מסתכל עליהן, אני יכול להישבע שבגילגול הקודם שלהן הן היו בני אדם. ואם לא בגילגול הקודם, אז בגילגול הקודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם, אז בטח בגילגול הקודם-קודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם, וגם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם-קודם, אז וודאי בגילגול הבא. או הבא-הבא. או הבא-הבא-הבא. או שאולי הבא-הבא-הבא-הבא. בזמן כלשהו - עבר, הווה, עתיד. מתישהו. לפעמים הדבר מתבטא בתווי הפנים שלהן כאשר אני מבחין שיש משהו אנושי בהן (או לפחות כזה שנראה לי אנושי), ולפעמים זה מתבטא בתכונות אופי ובהתנהגות של החיה (המפורסם שבדוגמאות הוא התוכי - חיה שיכולה לקלוט מסויימות של בני אדם, לחקות אותן ולבטא אותן בקול). יש לי משפחה שלמה של חתולים - או יותר נכון, חמולה - שמתנחלת אצלנו בגינה. הם פשוט באים מהרחוב ומהפחים, קופצים מעבר לגדר לכיוון הגינה הירוקה והנעימה שלנו, ומעבירים בה חלק ניכר מהזמן. ויש שם גורי חתולים קטנים, שמשהו בהתנהגות שלהם בזמן שהם משחקים הזכיר לי מאוד ילדים קטנים כאשר הם עושים את אותו הדבר בדיוק. ומשהו בהתנהגות שלהם, כשהאח החתול הגדול גונן על אחיו החתול הקטן, כאשר הם ראו אותי נכנס לגינה, הזכיר לי מאוד אח בן אדם גדול ששומר על אחיו הבן אדם הקטן. וגם האמא החתולה שלהם, המגוננת על גוריה, הזכירה לי במשהו אמא של בני אדם... *** 'לב כלב' הוא ספר שאינו מיועד לבעלי לב חלש, וגם לא לבעלי לב של כלב: איש אחד אוסף אל ביתו כלב רחוב. אותו אדם דואג לו, מאכיל אותו, מפטם אותו, ומלטף אותו. הכלב ניקשר עמוקות לבעלים החדש. ואז - בום! טראח! אותו אדם, המתגלה כמדען, לוקח את כלבו ומבצע בו ניתוח זדוני ומעורר חלחלה שבמהלכו הוא כורת את אשכיו של הכלב ומכניס במקומם אשכים של בן אדם, וגם את האישיות הכלבית שלו הוא מחליף באישיות אנושית. כתוצאה מן הניתוח, הכלב הופך לאנושי. אנושי מבחוץ, שכן באופיו עדיין נשאר משהו מן האופי הכלבי שהיה לו לפני כן... למי הספר כן מיועד? הוא מיועד לכל מי שקרא את 'האמן ומרגריטה' והתאהב בו - בכתיבה המבריקה והכי זורמת שיש, בעלילה הציבעונית והתוססת מלאת המיסתורין ובדמויות המשעשעות - ורוצה לקרוא עוד משהו פרי עטו של הסופר מיכאיל בולגקוב. אבל כזה שגם יודע להנמיך ציפיות מראש, מפני שהספר הזה הוא ממש לא ברמה של האמן ומרגריטה, למרות שהציון שנתתי לו (שבהחלט מגיע לו) הוא בדיוק אותו הציון שנתתי לאמן ומרגריטה. הכתיבה בספר הנ"ל היא הדבר היחיד שנשאר באותה הרמה בדיוק שהייתה באמן ומרגריטה. העלילה היא בסדר גודל פחות מטורף, אבל עדיין מעניינת מאוד (אם כי היא לפעמים מעט מוזרה ומגוחכת, בעיקר בהתחלה). הדמויות, מלבד אולי מדמותו של הכלב/איש, הן די שטוחות לטעמי בהשוואה לדמויות באמן ומרגריטה - אבל זה לא ממש נורא, כי לא תמיד הכל צריך להיות מושלם (...) זה ספר רוסי בולגקובי לתפארת, ממש יצירת מופת מלאת חיים, וזה מספיק. לא צריך מעבר לזה... וכמו בכל סיפור רוסי בולגקובי - גם כאן מאחורי הסיפור של 'לב כלב', עומד עוד סיפור: סיפור שיש בו, בין היתר, פערים בין מעמדות, טיהורים חברתיים, ניסויים חברתיים ועוד, אשר התרחשו בברית המועצות בין שתי מלחמות עולם. גם כאן בולגקוב אומר אמירות נוקבות ביותר נגד המישטר הסובייטי והבולשביקים, גם כאן ספרו נאסר לפירסום - וגם כאן אני אומר את אותו הדבר: הפסד שלהם...”

“הנובלה הסאטירית,קלאסיקה מחתרתית "לב של כלב", שכתב הסופר המדהים,מיכאיל בולגקוב ב1925,ראתה אור רק בתקופת הפרסטרוייקה.זוהי בעצם סאטירה מבריקה על מעמד הפרולטריון(מעמד הפועלים) ששלט בתקופה ההיא ב-1917 שקדמה למהפכת הבולשביקים. הנובלה מגוללת את סיפורו של פיליפ פיליפוביץ,פרופסור מומחה בעל שם עולמי,האוסף יום אחד לביתו כלב משוטט בשם שריק,מבצע בו ניתוח מהפכני,חדשני ונועז,בו הוא שותל בגופו איברים אנושים,וכך הוא מאניש את שריק שהופך להיות דורקין. מרגע זה והלאה,מתחיל הבלאן לחגוג,שריק/דורקין ממרר את חיי הפרופסור ובני ביתו,והופך את חייהם לחלום בלהות.כדרכם של כלבים גם המוטציה מחפשת את הטריטוריה שלה,ודורשת אוטונמיה משלה,והכל בדרך מטורפת ומצחיקה עד דמעות. אני נשפכתי. זוהי סאטירה שנונה בה מבקש קלגקוב להציג חברה על סף התמוטטות,רודפת בצע,מושחתת ורודפת כביכול כבוד,שבה אנשים בעלי מעמד גבוה, טובים יותר מהמעמד הנמוך,הנחשב לפחות בערכו,חברה המסתתרת מאחורי צדקנות אינטלקוטאלית ושאיפה לקידמה, המעוררת מחשבות ותהיות עמוקות לגבי "הניסוי החדשני בחברה",שמסתבר לא הצליח.הכלב הפך למפלצת,ואי אפשר לתקן את הטעויות ולהחזיר את המצב לקדמותו,וזו הטרגדיה. מתחילה לחבב את מיכאיל בולגקוב. מומלץ בחום!”

“נו נו...צחקתי הרבה, זה טוב ומשפר את הנשימה. אז מה יש לנו פה? מלבד מטרת העברת ביקורת על המשטר הסובייטי והרצון העז שלו להפוך את כולם ל''שווים'', הספר הוא גם ספר ספר מדע בדיוני מעניין וחביב. התרגום של פטר קריקסונוב מעולה כמו תמיד, בלי כל הנספחים משקלו משקל נוצה, הפלגה בין המציאות ולדמיון. הדמויות משעשעות ומאוד אנושיות, הוודקה זורמת כמו מים. הדבר מתבטא בעובדה שיש פה אדם שרוצה לחיות את חייו, לעשות מה שבא לו ומתי שבא לו. לאכול את ארוחת הצהריים שלו בשקט, גם אם הדבר מסתכם בטריקת דלתות ואצבעות משורש כף היד. מר פיליפוביץ' הוא אדם פרקטי, משכיל וחם-מזג. הוא אסף כלב רחוב משוטט וטיפל בו לא רע, אחר כך כבר באים הלהטוטים הרפואיים, וכלב אחד שלא צבוע בתענוגותיו שהוא Дьяволиада חביב. הכל מבשיל כמו באיזו קונדיטוריה. ולסיום, אחלוק איתכם ציטוט אהוב, שמשקף פאר, צבע וססגוניות מחוצפת של רווחה: ''דוקטור בורמנטל, אני מפציר בך, עזוב את הקוויאר במנוחה. ואם תרצה לשמוע עצה טובה, אל תמזוג לך וודקה אנגלית אלא קח את הרוסית הרגילה'' (עמודים 48-49). טוב.”

“זהו סיפורו הלא יאמן של הכלב כדור, כלב משוטט שעבר התעללות, שעובר גלגול והופך ליצור אנושי. המהפך מתבצע במרפאתו של פרופסור פיליפ פיליפוביץ בנסיונו להפוך את כדור לאזרח כדוקין, .אדם חדש שיתאים לעידן החדש.אלא שהניתוח לא ממש עונה על הציפיות של הפרופסור ועוזריו ובמקום אדם מודרני, נאור ואיכותי, כדורקין הוא פרא אדם,אלים, חצוף וגס רוח. הנובלה הסטירית הזו, מצחיקה בטירוף (הכינו את הממחטות לניגוב דמעות הצחוק), כמובן שכיאה לבולגקוב ביקורתו ושנאתו לבולשביקים ולהנהגה הקומוניסטית באה לידי ביטוי בכל דימוי אפשרי. ודמויות המפתח בסיפור באות לתאר את מנהיגי המהפכה ואת קלגסיה. לפיכך כדורקין אמור להיות דמות נלעגת ובזויה אליבא דה בוגקוב, אבל בעיני דווקא ממש מצאה חן ופשוט הצחיקה אותי מאוד. (כמובן שבעיניים ישראליות ובמדינה עם שלטון דמוקרטי המבט על הספר אינו אובייקטיבי) בולגקוב איננו אוהב את האיכרים אך מאמין באמונה שלימה כי רק הם יכולים לעמוד בפרץ. אין ספק כי ספר זה נכתב על מנת לעורר התנגדות מצדם כלפי השלטון השנוא עליו כל כך. ספרו הנפלא האמן המרגריטה נחשב לפאר יצירתו של בולגקוב, לדעתי, לב כלב אינו נופל ממנו בהרבה. אני באופן אישי חושבת שלב כלב כתוב ממש כמלאכת מחשבת וכל משפט או פיסקה הם פנינים ממש. חשוב מאוד לקרוא את הנספחים על מנת להבין את הדימויים וכוונותיו הנסתרות של בולגקוב. אני מאוד אוהבת את הספר הזה וממליצה עליו בחום רב!”

“יש אנשים, שכשאני מסתכל עליהם, אני יכול להישבע שבגילגול הקודם שלהם הם היו חיות. ואם לא בגילגול הקודם, אז בגילגול הקודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם, אז בטח בגילגול הקודם-קודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם, וגם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם-קודם, אז וודאי בגילגול הבא. או הבא-הבא. או הבא-הבא-הבא. או שאולי הבא-הבא-הבא-הבא. בזמן כלשהו - עבר, הווה, עתיד. מתישהו. לפעמים הדבר מתבטא בתווי פנים שמזכירים לי קצת תווי פנים של חיה כלשהי, ולפעמים זה מתבטא בהתנהגות או בתכונות אופי של הבן אדם. אמא שלי, למשל, מזכירה לי חתולה. לא יודע, משהו בפנים שלה - ברעמת השיער שעל ראשה ופרצופה הנמרי - מזכירה לי מן לביאה כזו. צ'יטה. פומה. גם בתכונות האופי שלה, היא מזכירה לי חתולה (או ליתר דיוק, נמרה) - שהרי הביטוי "אמא נמרה" תואם לה מאוד, משום שלמרות כל התאונות שעברה בחייה, היא נשארה חזקה, לא התייאשה, ומנהלת את הבית יחד עם שלושת ילדיה כמעט לבדה (ההורים גרושים, אז הילדים עוזרים לה קצת, אבל הרוב זה היא). 8 תאונות היא עברה, ואת כולן היא שרדה - מה שגורם לי למצוא עוד מאפיין אצלה שמזכיר לי חתולה: 9 הנשמות. כלומר, אם היא תעבור עוד תאונה אחת נוספת, חס וחלילה, סביר להניח שהיא תצליח לשרוד גם אותה. אמא שלי לא אוהבת שאני קורא לה 'חתולה'. היא לא מצליחה להבין מה בדיוק בה מזכיר לי חתולה. אז כשהיא מצווה עליי להפסיק לקרוא לה חתולה כי היא נעלבת מזה, אז אני מפסיק לקרוא לה חתולה ובמקום זה אני עובר לקרוא לה "בת אדם" - אבל גם מזה היא לא מרוצה. היא אומרת "פשוט תקרא לי אמא, וזהו". אני קורא לה 'אמא', ואז מוסיף בשקט בשקט: "אמא חתולה"... יש חיות, שכשאני מסתכל עליהן, אני יכול להישבע שבגילגול הקודם שלהן הן היו בני אדם. ואם לא בגילגול הקודם, אז בגילגול הקודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם, אז בטח בגילגול הקודם-קודם-קודם. ואם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם, וגם לא בגילגול הקודם-קודם-קודם-קודם, אז וודאי בגילגול הבא. או הבא-הבא. או הבא-הבא-הבא. או שאולי הבא-הבא-הבא-הבא. בזמן כלשהו - עבר, הווה, עתיד. מתישהו. לפעמים הדבר מתבטא בתווי הפנים שלהן כאשר אני מבחין שיש משהו אנושי בהן (או לפחות כזה שנראה לי אנושי), ולפעמים זה מתבטא בתכונות אופי ובהתנהגות של החיה (המפורסם שבדוגמאות הוא התוכי - חיה שיכולה לקלוט מסויימות של בני אדם, לחקות אותן ולבטא אותן בקול). יש לי משפחה שלמה של חתולים - או יותר נכון, חמולה - שמתנחלת אצלנו בגינה. הם פשוט באים מהרחוב ומהפחים, קופצים מעבר לגדר לכיוון הגינה הירוקה והנעימה שלנו, ומעבירים בה חלק ניכר מהזמן. ויש שם גורי חתולים קטנים, שמשהו בהתנהגות שלהם בזמן שהם משחקים הזכיר לי מאוד ילדים קטנים כאשר הם עושים את אותו הדבר בדיוק. ומשהו בהתנהגות שלהם, כשהאח החתול הגדול גונן על אחיו החתול הקטן, כאשר הם ראו אותי נכנס לגינה, הזכיר לי מאוד אח בן אדם גדול ששומר על אחיו הבן אדם הקטן. וגם האמא החתולה שלהם, המגוננת על גוריה, הזכירה לי במשהו אמא של בני אדם... *** 'לב כלב' הוא ספר שאינו מיועד לבעלי לב חלש, וגם לא לבעלי לב של כלב: איש אחד אוסף אל ביתו כלב רחוב. אותו אדם דואג לו, מאכיל אותו, מפטם אותו, ומלטף אותו. הכלב ניקשר עמוקות לבעלים החדש. ואז - בום! טראח! אותו אדם, המתגלה כמדען, לוקח את כלבו ומבצע בו ניתוח זדוני ומעורר חלחלה שבמהלכו הוא כורת את אשכיו של הכלב ומכניס במקומם אשכים של בן אדם, וגם את האישיות הכלבית שלו הוא מחליף באישיות אנושית. כתוצאה מן הניתוח, הכלב הופך לאנושי. אנושי מבחוץ, שכן באופיו עדיין נשאר משהו מן האופי הכלבי שהיה לו לפני כן... למי הספר כן מיועד? הוא מיועד לכל מי שקרא את 'האמן ומרגריטה' והתאהב בו - בכתיבה המבריקה והכי זורמת שיש, בעלילה הציבעונית והתוססת מלאת המיסתורין ובדמויות המשעשעות - ורוצה לקרוא עוד משהו פרי עטו של הסופר מיכאיל בולגקוב. אבל כזה שגם יודע להנמיך ציפיות מראש, מפני שהספר הזה הוא ממש לא ברמה של האמן ומרגריטה, למרות שהציון שנתתי לו (שבהחלט מגיע לו) הוא בדיוק אותו הציון שנתתי לאמן ומרגריטה. הכתיבה בספר הנ"ל היא הדבר היחיד שנשאר באותה הרמה בדיוק שהייתה באמן ומרגריטה. העלילה היא בסדר גודל פחות מטורף, אבל עדיין מעניינת מאוד (אם כי היא לפעמים מעט מוזרה ומגוחכת, בעיקר בהתחלה). הדמויות, מלבד אולי מדמותו של הכלב/איש, הן די שטוחות לטעמי בהשוואה לדמויות באמן ומרגריטה - אבל זה לא ממש נורא, כי לא תמיד הכל צריך להיות מושלם (...) זה ספר רוסי בולגקובי לתפארת, ממש יצירת מופת מלאת חיים, וזה מספיק. לא צריך מעבר לזה... וכמו בכל סיפור רוסי בולגקובי - גם כאן מאחורי הסיפור של 'לב כלב', עומד עוד סיפור: סיפור שיש בו, בין היתר, פערים בין מעמדות, טיהורים חברתיים, ניסויים חברתיים ועוד, אשר התרחשו בברית המועצות בין שתי מלחמות עולם. גם כאן בולגקוב אומר אמירות נוקבות ביותר נגד המישטר הסובייטי והבולשביקים, גם כאן ספרו נאסר לפירסום - וגם כאן אני אומר את אותו הדבר: הפסד שלהם...”

“הנובלה הסאטירית,קלאסיקה מחתרתית "לב של כלב", שכתב הסופר המדהים,מיכאיל בולגקוב ב1925,ראתה אור רק בתקופת הפרסטרוייקה.זוהי בעצם סאטירה מבריקה על מעמד הפרולטריון(מעמד הפועלים) ששלט בתקופה ההיא ב-1917 שקדמה למהפכת הבולשביקים. הנובלה מגוללת את סיפורו של פיליפ פיליפוביץ,פרופסור מומחה בעל שם עולמי,האוסף יום אחד לביתו כלב משוטט בשם שריק,מבצע בו ניתוח מהפכני,חדשני ונועז,בו הוא שותל בגופו איברים אנושים,וכך הוא מאניש את שריק שהופך להיות דורקין. מרגע זה והלאה,מתחיל הבלאן לחגוג,שריק/דורקין ממרר את חיי הפרופסור ובני ביתו,והופך את חייהם לחלום בלהות.כדרכם של כלבים גם המוטציה מחפשת את הטריטוריה שלה,ודורשת אוטונמיה משלה,והכל בדרך מטורפת ומצחיקה עד דמעות. אני נשפכתי. זוהי סאטירה שנונה בה מבקש קלגקוב להציג חברה על סף התמוטטות,רודפת בצע,מושחתת ורודפת כביכול כבוד,שבה אנשים בעלי מעמד גבוה, טובים יותר מהמעמד הנמוך,הנחשב לפחות בערכו,חברה המסתתרת מאחורי צדקנות אינטלקוטאלית ושאיפה לקידמה, המעוררת מחשבות ותהיות עמוקות לגבי "הניסוי החדשני בחברה",שמסתבר לא הצליח.הכלב הפך למפלצת,ואי אפשר לתקן את הטעויות ולהחזיר את המצב לקדמותו,וזו הטרגדיה. מתחילה לחבב את מיכאיל בולגקוב. מומלץ בחום!”

“נו נו...צחקתי הרבה, זה טוב ומשפר את הנשימה. אז מה יש לנו פה? מלבד מטרת העברת ביקורת על המשטר הסובייטי והרצון העז שלו להפוך את כולם ל''שווים'', הספר הוא גם ספר ספר מדע בדיוני מעניין וחביב. התרגום של פטר קריקסונוב מעולה כמו תמיד, בלי כל הנספחים משקלו משקל נוצה, הפלגה בין המציאות ולדמיון. הדמויות משעשעות ומאוד אנושיות, הוודקה זורמת כמו מים. הדבר מתבטא בעובדה שיש פה אדם שרוצה לחיות את חייו, לעשות מה שבא לו ומתי שבא לו. לאכול את ארוחת הצהריים שלו בשקט, גם אם הדבר מסתכם בטריקת דלתות ואצבעות משורש כף היד. מר פיליפוביץ' הוא אדם פרקטי, משכיל וחם-מזג. הוא אסף כלב רחוב משוטט וטיפל בו לא רע, אחר כך כבר באים הלהטוטים הרפואיים, וכלב אחד שלא צבוע בתענוגותיו שהוא Дьяволиада חביב. הכל מבשיל כמו באיזו קונדיטוריה. ולסיום, אחלוק איתכם ציטוט אהוב, שמשקף פאר, צבע וססגוניות מחוצפת של רווחה: ''דוקטור בורמנטל, אני מפציר בך, עזוב את הקוויאר במנוחה. ואם תרצה לשמוע עצה טובה, אל תמזוג לך וודקה אנגלית אלא קח את הרוסית הרגילה'' (עמודים 48-49). טוב.”