לאחר תום הקריאה, נזכרתי במילותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' "הכיבוש משחית". נראה לי שבספר זה הביע ג'וזף קונרד דעה דומה לזו שחרץ ליבוביץ' כשבעים שנה מאוחר יותר. "לב המאפּלייה" הוא כתב יד מהמם (במובן המקורי של הביטוי), סוחף ועוכר שלווה שיוצא נגד הקולוניאליזם האירופי בכלל, ובפרט נגד שלטונו הרצחני של המלך לאופולד השני, מלך בלגיה, בשטחים שנקראו אז (כמה אירוני), "קונגו החופשית", אבל הוא אומר הרבה יותר מזה.
זהו סיפור בגוף ראשון של יורד ים בריטי בשם מרלו, שיוצא בשליחותה של חברה מסחרית בלגית למסע מסויט על סיפונה של ספינת נהרות רעועה במעלה נהר קונגו, כשהמשימה היא למצוא ולהחזיר למשרדי החברה את סוכן השנהבים המצליח ביותר שלה, מר קורץ, שנראה ש(בלשון נקייה) קצת 'ירד מהפסים'. המסע אל תוך לב היבשת חושף בפני מרלו את אומללותם המפלצתית של הילידים תחת עול השלטון של האדם הלבן התרבותי והנאור לכאורה; אך בעיקר את פריכותו של מעטה המוסר האירופי, שבמקום שבו אין אוכף לכלליו ולחוקיו, הוא מתפורר ומגלה את שורש מהותו של האדם: אכזר, תאב כוח, תאב ממון, אנוכי וחסר כל זיקה למשפחה או לידידים, בקיצורו של עניין - פרא גמור.
אפשר לראות בנובלה מחאה על הדוגמה הגרועה אי-פעם לקולוניאליזם (תוצרת מלך בלגיה ובניגוד לדעת ממשלתה), ואפשר לראות בו מסע פסיכולוגי אל תוך נפש האדם. מסע פסיכולוגי זה הוא שהזכיר לי את אמירתו של ליבוביץ', ולאו דווקא בהקשר הפוליטי. אי אפשר מבחינה היסטורית להשוות בין המצב בשטחי הגדה ובין השלטון הבלגי בקונגו שהסתיים לפני יותר מ-110 שנים. פוסט-קולוניאליסטים טענו כנגד הספר, והאשימו את קונרד בניכוס סיפורה של קונגו, הטמעת נקודת המבט האירופית המתנשאת על האדם השחור והצגתו כפרא עלוב ואלים. אני חושבת שהתייחסות שכזו מצידם היא אנכרוניסטית ומתעלמת מהרקע של הכותב ומהתקופה שבה הוא נכתב. קונרד אכן היה אדם אירופי לבן. הוא לא היה קרוב לאוכלוסייה האפריקאית בשום צורה, לא הכיר את מנהגיה לעומקם ולא דבר את שפתם (הוא עצמו היה יורד ים במשך כמעט עשרים שנה, קודם בצי הסוחר הצרפתי ואחר-כך בזה הבריטי, וביקר בקולוניות באפריקה). הרושם שהספר הותיר בי הוא שקונרד חרד להיגיינה המוסרית והנפשית של האדם האירופי, שניזוקה לדעתו מעודף כוח, עדיפות טכנולוגית ושררה; זאת בדומה לליבוביץ', שלא חש קירבה מיוחדת לפלסטינאים אלא דאג לחוסנם המוסרי של החיילים והאזרחים היהודים בישראל.
אגב, תכף לאחר שסיימתי את הקריאה צפיתי לראשונה בסרטו הידוע של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו", שהוא עיבוד חופשי ומונומנטלי לספר. היה מעניין מאוד לראות את נקודות ההשקה בין שתי היצירות, ואני חושבת שקופולה הצליח להעביר את תחושת האימה הפנימית שבספר, וזאת מעבר לאימת המוות שבמלחמה. אף שאהבתי מאוד את הסרט, אני שמחה שקראתי קודם את הספר.

זהו ספר מסע אל לב האופל. המילים הראשונות של מרלו במשפט הפתיחה שלו הן:
"וזה היה אפוא" אמר מרלו לפתע 'אחד המקומות האפלים על פני הארץ".

עברו כבר 120 שנה, אבל 'לב האפלה' עדיין נחשב לאחד מהרומנים המשפיעים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ולחיבורו הידוע ביותר של ג'וזף קונרד. מדובר בטקסט ספרותי שבו ארוגים זה בזה חוטים של מציאות (קונגו הבלגית) ובדיון (אפריקה המתעתעת), אידיאולוגיה (קולוניאליזם) ועלילה (מסע בנהר הקונגו), וכל עמוד בספר מתיר אותם מחדש בצורה האופיינית לזמנה ולמקומה. זהו ספר המסע היחיד אשר נכתב על קונגו בזמן שהייתה מושבה בשליטתו של, ליאופולד השני, מלך בלגיה. ברומן מקופלת ביקורת חברתית נוקבת והוא נחשב לכתב אישום נגד המדיניות של הקולוניאליזם האירופי באפריקה ובקונגו בפרט. ג'וזף קונרד הוא דמות יוצאת דופן בספרות האנגלית. כשבא קונרד לאנגליה מפולין בגיל עשרים לא ידע אנגלית כלל. רק כשהיה בגיל העמידה, כשפרש מהקריירה בצי, התחיל לכתוב רומנים, אך ייאמר לזכותו שיצירותיו פתחו עידן חדש ברומן המודרני, והשפעתן הייתה עצומה.

העלילה המרכזית ב'לב האפלה' מתרחשת בסוף המאה ה-19, והיא מעוצבת כסיפור מסגרת. סיפור זה מגולל את מסעו של מרלו במעלה נהר הקונגו היוצא לחיפושים בלב הג'ונגל אחר סוכן של חברת שנהב בלגית שהקשר עימו ניתק. בביקורתו ב'לב האפלה', קונרד מבקש להעביר לקוראים שיפוט קוגניטיבי ומוסרי על הסיפור שהוא מגולל, באמצעות נקודות המבט הנרטיביות הרבות. העלילה של 'לב האפלה' מתרחשת בתקופה שבה קונגו הוגדרה כמושבה בלגית ובשמה הרשמי והאירוני "קונגו החופשית" - על ידי המלך ליאופולד משנת 1884 עד 1908. זאת בשעה שהמלך הבלגי הטיל מכסות יומיות על הקונגולזים, עד כדי רצח מאורגן של בני אדם, וכל זה בעבור מסחר בגומי.

צ'ינואה אצ'בה, הסופר הניגרי זוכה פרס נובל, תקף קשות את ספרו של קונרד והגדיר אותו כגזעני ביותר. הוא יצא נגד הכללתו במסגרת הספרות הקאנונית של המערב וטען שהוא מנציח את הסטריאוטיפים הגזעניים כלפי השחורים וכלפי יבשת אפריקה. עם זאת, לב האפלה הוא מבחינה מסוימת, כתב אישום חמור ביותר נגד הקולוניאליזם, נגד 'השליחות הציביליזטורית' של האיש הלבן באפריקה. זאת, על אף העובדה שקונרד היה שמרן בהשקפותיו, וראה את עצמו כאימפריאליסט נלהב ושליח של האימפריה. יש בסיפור תיאורי זוועות שנעשו בידי הכובשים הלבנים ביבשת השחורה ואכזריות כלפי המקומיים והפיכתם לעבדים לשם ניצול והפקת רווחים. האופן שבו המספר מלגלג על כוונת הקולוניאליסטים להציג עצמם כמעין שליחי-אור המבקשים לפעול למען חינוכם של מיליוני נבערים מדעת, והבאת הציוויליזציה המערבית אליהם, ממחיש באופן מובהק את נימתו הביקורתית הנוקבת של קונרד נגד הקולוניאליזם.

ממליץ בחום לקרוא אחרי כמעט 120 שנה, על מנת להבין איפה שכנה האפלה האמתית.

לספר הזה יש, אם אני זוכר נכון, ארבעה תרגומים שונים. בחרתי בגירסה עם התרגום הישן ביותר, בגלל חיבה לעברית מיושנת - ולא התחרטתי.

הספר עצמו דיי קצר (בגירסה הזו - 88 עמודים), ומכיל ברובו תיאורים ארוכים, מפורטים ודיי אפלוליים אודות הג'ונגל (דז'ונגל, כפי שמאויית בתרגום הזה) האפריקאי המשווני. הוא סיפור קלאסי, וממנו שאוב המשפט הידוע "הזוועה ! הזוועה !".
המסע שעובר המספר (יותר נכון, החבר של המספר) מציג בצורה ביקורתית את הקולוניאליזם האירופאי באפריקה, שזה דיי מסקרן - גם בהיבט של טיעונים שונים אודות הכיבוש הישראלי כיום (לדעתי אין מה להשוות).

בנוסף, בצורה דיי יפה, הסופר מצליח לגרום גם לקוראים כמיהה עזה לגלות מיהו אותו קורץ, ומה קרה לו, ולהתחבר אל אותה דמות מיסטית.

דיי נהניתי מהקריאה של הספר, ושוב - גם ממלאכת התרגום הנהדרת - אבל אני כן חושב שאולי זה יהיה קצת יותר מדיי בשביל אדם "רגיל" שבא לקרוא ספר כזה. למיטב הבנתי התרגום נעשה ב 78', אבל נראה יותר כאילו זה 1878, ולא 1978. כך, כובע מאויית כקובע, וג'ונגל כדז'ונגל, גרביים ונעליים הם פוזמקים ודרדסים בהתאמה (שיעור הכנה לפסיכומטרי) ורוח רפאים היא זכר.

זה דיי מסקרן וזה חלק ממה שעינג אותי בספר הזה, אבל שוב - מזהיר כל אחד אחר. זה ספר מאוד מהנה, וחבל שאנשים יתבאסו דווקא בגלל תרגום שיהיה להם קשה מדיי. אולי תעדיפו תרגומים חדשים יותר :)

הרומן "לב המאפליה" או "לב האפלה" מאת ג'וסף קונרד מתאר את מסעו של מארלו, יורד ים ותיק והרפתקן מושבע, במעלה נהר קונגו הפראי, בשליחות חברה מסחרית בריטית המנהלת פעילות כלכלית נמרצת באותם חבלי ארץ. מארלו מציג את סיפור זכרונותיו מאותו מסע בפני חבריו, שעה שהם עוגנים הנהר בתמזה בלב לונדון וממתינים לבוא הגיאות. מארלו מוצג כדמות מהורהרת וייחודית גם בקרב יורדי הים, ואת סיפורו הוא פורש באיטיות, בנשימה ארוכה, תוך שהוא חושף את תחושותיו הכמוסות והיחודיות, במידה רבה, לרוח התקופה בה מתרחש המעשה.
מארלו מצליח, ע"י השתדלות דודתו בחוגים מיוחסים, להתקבל לראיון בחברה המפעילה נתיבי סחר ותחנות סחר בלב אפריקה הפראית, ולהפתעתו הוא מתקבל למשרה בה חפץ בקלות יתרה, תוך שתהליך מינויו ובדיקתו הרפואית מעלים בו תמיהות מסוימות. לא עובר זמן רב, ומארלו יוצא לדרכו אל אותה ארץ "לא מאולפת", וכבר בתחילת מסעו הוא נותן דעתו לאופיו הייחודי של הנוף הנפרש לפניו, לנוכחותו התמוהה ומבולבלת משהו של האדם הלבן והשפעתו הניכרת על האוכלוסיה המקומית.
משימתו של מארלו היא חבירה אל תחנת מסחר קדמית וחילוצו של סוכן רב פעלים בשם קורץ, אשר עשה חיל רב בשרות החברה, אולם דבר מה השתבש במשך שהותו הארוכה בג'ונגלים, ונראה שאינו סר עוד למרותם של הממונים עליו, ולמרות הצטיינותו באגירת השנהבים יקרי הערך, החברה מבקשת להשיבו, מה גם שחלה מאוד.
דמותו של קורץ כפי שהיא מצטיירת לפני מארלו ע"י נושאי תפקידים שונים אותם הוא פוגש בדרכו אל מעבה הג'ונגל, הולכת ותופשת מימדים על אנושיים ונדמה שהאיש מהלך קסם רב על מארלו, או לכל היותר מעורר אצלו הזדהות עמוקה, בניגוד לשאר הלבנים הנקרים בדרכו ונראים לו עלובים ביותר, וזאת עוד לפני שפגש בו פנים אל פנים. למן הרגע בו מגיע מארלו אל תעודתו הראשונית, נערמים קשיים רבים בדרכו, ומשימתו מתעכבת בכמה חודשים, בהם הוא מתוודע אל אורחות האדם הלבן באפריקה, אל הוויתם הפראית של הקניבלים ואל המתרחש במפגש בין שתי ציוויליזציות אלה, בדגש על נוכחותו המופרכת והמתנשאת של האדם הלבן, חוסר התוחלת שבה והעוול האכזרי המושת על בני הארץ. מארלו מתבדל מן הלבנים האחרים, בז למזימותיהם ולתככים המאפינים את אורחותייהם, ומתמסר כולו למלאכת תיקון ספינת הקיטור עליה הופקד, ואשר טבעה בשל פזיזותו וחוסר מקצועיותו של מנהל התחנה.
המשך יבוא..