אלבום שיר השירים של שרגא וייל מציגה את עבודתו היפהפיה של האמן, בחיבור צמוד לטקסט המקראי. הפסוקים זוכים לאיורים חיננים, זורמים וארוטים הממחישים את יופי הפסוקים. הספר נפתח במגילת שיר השירים, עם איורים קטנים בצמוד לפסוקים, וממשיך לכ-30 עמודי איורים, המהווים את עיקר הספר. צדו השני של הספר כולל תרגומים לאנגלית וספרדית של שיר השירים. רישומי הפחם ושיטת איור הצללים השטוחה מעניקה תחושה ארכאית ומעט מצרית לאיורים. אני ממליצה בחום להיכנס לאתר של האמן ולהתבונן באיורים המוצגים שם, בין אם הם מהספר הנ"ל או משאר רפרטואר העבודה המרשים של וייל. http://shragaweil.com/

קונרד לעולם לא מאכזב.
במהלך ההיכרות שלי עם כתיבתו של קונרד, הסופר רב הכשרונות תמיד הצליח להשאיר בי חותם, וגרם לי לבחון מחדש את העולם סביבי בצורה חדשה.

הספר 'שגיונו של אלמאיר' דן ביחסיהם של התושבים הלבנים עם הילידים השחורים שאל ארצם פלשו במהלך הכבישה הקולוניאלית. אלמאיר הוא לבן, ואנו מתוודעים אליו כשהוא משוקע לחלוטין במקומו, למרות שלא זה המקום בו נולד ונועד כביכול לבלות בו את חייו.
אך מי הוא האדם שיאמר לאירופאי במאה ה-19 איפה ראוי שיקבע את מקום מושבו? לא אני. אך לעומתי, ליצירתו של קונרד יש מספר דברים לומר לקולוניאליסט על העולם בו הוא חי ועל המחירים שיהיה עליו לשלם.

מומלץ בהחלט.

יש לי שאלה - למה יש עשרות תרגומים ליצירה ספרותית אחת מסכנה? זה נכון שעברית משתנה ויחד עמה הצורך להנגיש את הקהל לספרות, אבל ארבעה תרגומים שונים בפחות מחמישים שנה זה בעייתי ולא נחוץ.
לפני שאעביר את דעתי על הסיפור, אפתח בהתוודות - קראתי את היצירה בשפת המקור. לא התעסקתי עם אף אחד מהתרגומים לשפת הקודש. יש לי תחושה שלא הייתי יכולה לנצח במלחמת התרגום. עולם של זאבים טורפניים, הלא כן?

היצירה עצמה נהדרת. קשה להאמין שקונרד, מהגר מפולין שלמד אנגלית בשלב מאוחר בחייו, הצליח להגיע לרמת שליטה מדהימה שכזו באנגלית. אולי העובדה שהוא למד אותה כשפה שניה עזרה לו לראות אותה בכל יתרונותיה בצורה שדובר ברמת שפת אם לא תמיד רגיש מספיק כדי להבין. כך או כך, הדיוק שמאפיין את הכתיבה שלו, יחד עם שפע הפרטים והתיאורים בו, הותירו אותי המומה. תרתי משמע.
יחד עם ההערכה הכנה שחשתי כלפי הסופר, לא אוכל לומר שהייתה זו חוויית הקריאה הקלה ביותר שעברתי.

אך חווית הקריאה עצמה, החשיפה לעולמו של מרלו ולסיפורו, הזוועות והמסירות שזכיתי לחוות דרכו בהחלט הצדיקו את ההשקעה מצידי. אני עוד אחזור לקונרד, ולספר זה בפרט.

אשכול נבו... אני לא יכולה להכריז בכנות גמורה שהוא הטיפוס שלי, ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שהוא סופר על רמה. אז זהו - שלא. זה עומד לשאלה עכשיו.

היו לי ציפיות מסויימות אחרי שקראתי את "משאלה אחת ימינה" ו"ארבעה בתים וגעגוע" לא בשמים! פשוט ציפייה לקריאה שוטפת ורגועה. Worng. so wrong הספר הזה היה נוראי, מצטערת. פשוט רע רע רע.
העלילה הייתה הזויה - ולא בקטע טוב.
הדמויות היו פשוט מעצבנות - ועוד פעם, לא בקטע טוב.
הכתיבה הייתה בסדר... יש בעיה בספר אם הכתיבה היא רק בינונית. לא היה דבר מהחינניות הפשוטה של נבו בספר הזה.

הדבר הטוב היחידי שבא מהספר (שאינו מומלץ לאיש - במיוחד לא לאוהבי אשכול נבו) הוא שלמדתי על היהודי הנודד. אבל בשביל זה לא הייתי צריכה את נבו. קראתי את "תור הפלאות" ואת "קאטרינה" של אפלפלד (שניהם ממולצים מקרב לב), והוא הציג את היהודי הנודד בצורה הרבה מורכבת ורגישה, כפי שראוי לעשות - אין בהם דבר מהרדידות המקטלגת של נבו בנוילנד.

בשורה התחתונה - נוילנד ראוי להיזרק מכל המדרגות. אשכול עדיין עומד בסימן שאלה.

זה הספר הראשון של דיקנס שקראתי - ומן הסתם יהיה גם האחרון.
לא אהיה יהירה עד כדי הכרזה שמשהו לא היה בסדר בספר - פשוט אסתפק באמירה אישית וכואבת שכנראה אין לי את היכולת להתחבר לסופר המופת שנראה ששאר האנושות שאבה ממנו כזו הנאה.

אל תבינו אותי לא נכון - גמעתי את הספר, וגמרתי אותו ביום שהתחלתי, אבל למרות שהקריאה הייתה נעימה למדי - לא הרגשתי את הספר ננעץ בתוכי. הוא לא הצליח למשוך אותי.
לא הרגשתי את חדוות הקריאה הצרופה שכולם הבטיחו לי.

עוד משהו - התרגום שאני קראתי, תרגומו של אברהם בירמן מ1987 היה רצוף ביטויים בארמית ויידיש עד כדי שתהיתי מה טעם מצא לו בירמן לקרוא לספר "שתי ערים" ולא "שתי כרכים". אולי התרגום הוא שהרס לי - אנסה לקרוא את המקור בהזדמנות, ואחזור עם תובנות.

בשורה התחתונה - בלדה מנוסחת היטב ומעניינת למדי.

יצירת מופת? בעיניי,יצירת מופת חייבת להיות כתובה היטב, בעלת עומק,ומעל הכל - יצירת מופת חייבת להשפיע עלי, חייבת להעביר אותי תהליך כלשהו.
הכתיבה של דוסטוייבסקי נהדרת (במיוחד עיצוב הדמויות - מדהים מדהים מדהים), העומק מובן מאליו - אבל אני לא מרגישה שהספר השפיע עלי.

הביקורת האמיתית שלי היא כלפי ההכללה העיוורת הזו של יצירות מופת - קפקא, דוסטוייבסקי, גוגול - כל הפולחן הזה לא מוצא חן בעיני. ספר הוא מכלול של מילים, ואתה הוא שקורא אותו עכשיו - אתה ולא המבקר שהילל אותו. אם הדעה שלך עליו חיובית - מצויין. ואם שלילית - גם זה טוב. אתה צריך לקבוע לעצמך.

כמובן שיש את המתן כבוד לקלאסיקות - אם צרור הדפים הזה שרד אחרי מאה שנה הוא שווה משהו, בלי כל ספק.
מנגד - אף אחד בימינו לא היה מצפה ממני לשאוב הנאה משימוש במחשב בגודל חדר - והחטא ועונשו עוד מקדים אותו!

מה גם שיש לי את התחושה שהספר היה נקטל לו היה יוצא היום, בדורנו הציניקני. טבע האדם טוב במהותו, והנפש מייסרת את עצמה על חטאיה יותר משתוכל החברה לענות אי פעם?
השקפת עולם רומנטית שכזאת זוכה לבוז מצער בימינו.

ועוד משהו אחרון - יש לי את הספר, משמע, באמת נהינתי ממנו. קראתי את התרגום הישן יותר, אבל קניתי את החדש.
קראתי את התקציר מאחור וחשכו עיני -
אני מצטטת:..."אלמן, עמוס חובות, מהמר כפייתי, לא בריא, ובקיצור - גאון." (!) אם לא הבנתם מה מרגיז אותי כל כך, כנראה לא תבינו גם אחרי שאסביר, לכן לא אבזבז קיטור ואסיים את הביקורת הזו, שהתארכה הרבה מעבר לתכנוני המקורי.

למרות שג'יין אוסטן נשארה חדה ושנונה כשהייתה, חוויית הקריאה לא השתוותה בכלל, מבחינת הנאה נטו, לשאר ספריה.
משהו לא הצליח לתפוס אותי, בין אם שהיה בדמותה של קאתרין (יש בה משהו מוזר מבחינת אפיון, כאילו ג'יין שכתבה יותר מדי פעמים). או בעלילה ככלל.

ספר לא משהו. לא כתוב טוב, לא מנצל את מלא העניין שהיה גלום בתיאור הביוגרפיה של ציירת בזמן הרנסנס.
אישית, לא שאבתי ממנו הנאה כלל.

ג'וזף הלר מתח את הגבולות - אבל הוא עשה זאת בחינניות.

בהתחלה התרעמתי על ה"חילול" לכאורה של דמויות התנ"ך - אבל אז הבנתי שבראיה אני נכנסת לעולם שהסופר ברא. הוא לא חייב לי או לאף אחד אחר דין וחשבון. מכיוון שכך, החלטתי שאדחה את הטיפול ביבלות שהלר רמס לאחרי הקריאה, ופשוט צללתי פנימה.